השעה 08:00, 7 באוקטובר. מצלמות האבטחה של מפעל ישרלייזר בכניסה לקיבוץ, מתעדות את ההגעה של מחבלי חמאס בטנדרים לבנים רגע לפני מסע הטבח. בתיעוד שנחשף כאן לראשונה נראים המחבלים בדרך לבצע טיהור במפעל, שלמרבה המזל היה ריק מעובדים.
"אני זוכר שביום חמישי שלפני הטבח, ראיתי את ההכנות בשטח המסיבה וחשבתי לעצמי מה יקרה במידה ויהיה צבע אדום", מגלה גבי מגן, מנכ"ל חברת ישרלייזר. "הרגעתי את עצמי בכך שראיתי שההפקה ערוכה היטב, שהייתה אבטחה מקיפה במקום ושגם היו פרוסים מיגוניות. אבל אף אחד לא דמיין גם בחלומות הכי פרועים שלו את מה שהתרחש באותה שבת". זמן קצר לאחר מכן, נראים המחבלים שוב בתיעוד מצלמות האבטחה. הפעם כשהם דוחקים על תושבי הקיבוץ – וחוטפים אותם אל שטח הרצועה.
"לבושים במדים, חמושים בקלצ'ניקוב ועונדים סרט ירוק על הראש"
זמן קצר לאחר שמטח הטילים עצר את המסיבה ומצנחי הרחיפה הראשונים נחתו עד אדמת ישראל, עשרות מחבלי חמאס רכובים על אותם ג'יפים לבנים, פרצו אל תוך שטח הקיבוץ במטרה לבזוז, לרצוח ולחטוף אזרחים בני המקום.
"רואים אותם היטב במצלמות – לבושים במדים ואפודים, חמושים ברובי קלצ'ניקוב, רימונים ו-RPG ועונדים סרט ירוק על הראש", מספר מגן. "הם הגיעו למפעל וירו לבפנים כפי שגילינו מהחלונות המנופצים והחורים בקירות. ברגע שהם הבינו שאין בו אף אחד כי יום שבת הם המשיכו לבתי הקיבוץ".
כפי שידוע עד כה, חמישה מבני הקיבוץ נרצחו ועוד חמישה נחטפו, אותם רואים גם בסרטון מובלים בידי המחבלים. גם המפעל ספג פגיעה קשה בנפש כאשר עובדת נרצחה ואילו בני משפחה של עובדים אחרים נפגעו או נחטפו גם הם.
"יש לנו 115 עובדים מתוכם 85 תושבי האזור כגון אופקים, נתיבות ואשקלון ו-40 עובדים שמגיעים מהיישובים והקיבוצים הצמודים לגדר", מגלה מגן. "כמעט כולם פונו מבתיהם או התפנו על דעת עצמם וצריכים לממן מכיסם מגורים במקום אחר מבלי שהמדינה עוזרת. אנשים גם לא ממהרים לחזור לפה. הם חוו טראומה, הם מפחדים, וגם הרעשים והפיצוצים מפעילות צה"ל לא מוסיפים. זה לא מקום נעים להיות בו כרגע – ואנחנו לא לוחצים עליהם לחזור. איך בכלל חוזרים?".
רק שבועיים מתחילת המלחמה, מפעל ישרלייזר החל לחזור בהדרגה לפעילות, בכוח אדם מצומצם ובעצימות נמוכה. "העובדים שלי שמוכנים לחזור לעבודה, מגיעים מהמקומות אליהם פונו – אילת וים המלח. חלקם מגיעים ליומיים וחוזרים, לחלקם השכרנו רכבים כדי שיסעו הלוך חזור, אבל זו משימה לא פשוטה לעבוד בזמן הזה, בטח שהם משאירים במלונות משפחה חבולה. למזלנו הם בוחרים להגיע בכל זאת עם תחושת שליחות אדירה, בין היתר בגלל החשיבות של המפעל למערכה".
"איך אמשיך להיות ספק של המדינה אם הם גורמים לי להפסיד?"
מפעל ישרלייזר שפועל בקיבוץ רעים החל מ-1979, מתמחה בתחום המתכות ובייצור מכלולים לתעשיות שונות ומגוונות, בין אם בתחום הצבאי ובין אם בתחום האזרחי. "אנחנו אחראים בין היתר על ייצור חימושים ומיגונים מגוונים", הוא מסביר. אולם בעוד מגן מעיד על עצמו ועל עובדיו כי הם ממשיכים לעבוד ולייצר גם בעיצומה של המלחמה מכיוון שהם יודעים כמה הם תורמים לניצחון – הוא טוען כי במשך השנים המפעל שבראשו הוא עומד הופלה.
מגן מותח ביקורת וטוען כי הגדרות המדינה בנוגע להטבות ותיעדופים למפעלים בקו העימות מיושנות, באופן שלא מתעדף אותו במכרזים. "למדינת ישראל יש שני תנאים כדי שההגדרה של קו העימות תחול עלייך – האחד להיות פיזית בקו עימות והשני שלפחות מחצית מהעובדים יגורו בקו העימות. אצלנו רק 30 אחוזים גרים בקיבוצי העוטף ולכן לא מחשיבים אותנו", מסביר מגן וטוען, "אז מה עם המחבלים הגיעו עד לאופקים ונתיבות? בזה המדינה לא מתחשבת".
הוא אף טוען כי מפעלים שכלל לא נמצאים בקו עימות, קיבלו זכאות להגדרה זו מהמדינה. "המצב מעוות לגמרי, אני לא יכול לתאר כמה זה מתסכל", חושף בפנינו מגן. "אין לי בעיה עם זה שהמדינה צריכה מפעלים נוספים במקומות אחרים ורוצה לעזור להם, אבל מה איתנו? מה עם אלו שבאמת נמצאים בקו עימות ובסכנה? איך אמשיך להיות ספק של המדינה אם הם גורמים לי להפסיד בכל המכרזים? תנו לנו להיות שווים להם לפחות, מגיע לנו".
"אם המפעלים האלה לא ישרדו – גם העוטף לא יקום על רגליו"
מגן לא חוסך ביקורת גם בנוגע לאופי הפיצויים מצד האוצר. לדבריו, המדינה אמנם נתנה מקדמה של חצי מיליון שקל, אולם באוצר הדגישו כי הם יתחשבנו עם המפעל ביום שלאחר המלחמה כדי לבדוק כמה הוא באמת ניזוק וכמה מהסכום יש לקזז. כמו-כן, לתחושתו של מגן אף מתווה שהוצע לא באמת יכול להרים מחדש את מפעלי העוטף.
"בסוף אני צריך לשלם משכורות בסוף החודש, ואני לא יכול לעשות את זה כשהמדינה תיזכר להחזיר לי או לקחת ממני כסף בעוד חצי שנה", הוא מבהיר וגורס: "אז מה אם אולי מישהו פה יקבל קצת יותר ממה שהוא היה צריך? לא יקרה כלום. אנחנו לא מנסים לגנוב מאף אחד – אנחנו מנסים להתקיים ולהיות אזרחים טובים שמשלמים מיסים ורוצים לחיות בשלום במדינה שלנו. כרגע מרוב שהמדינה מפחדת לתת למישהו שלא היה צריך – היא לא נותנת לאף אחד".
לטענתו של מגן, במידה והמדינה לא תשחרר את הכסף בטווח זמן הקרוב, עוד שלושה חודשים למפעל לא יהיה תזרים להמשיך ולשלם משכורות. "יש לנו פה משפחות שפונו מביתם ולא בטוח שיחזרו אליהם בחצי שנה הקרובה, יש פה מלחמה שהולכת להיות ארוכה ופוגעת אנושות בהכנסות שלנו. מה כל-כך דחוף להתחשבן איתנו? הם מבינים מה עברנו פה בכלל? הם מבינים שאנשים מסכנים את עצמם כדי לעבוד פה? הם רוצים שפשוט נפסיק להגיע?".
"אני חושב שהמדינה צריכה להכניס את היד לכיס. בלי תנאים ובלי קשקושים", מצהיר מגן. "או שלא יתקזזו איתנו בכלל, או שיחליטו שמתקזזים איתנו עוד חמש שנים, כי בקצב שזה מתנהל כרגע אף אחד מאיתנו לא יגיע לשם. פשוט יהיה מאוחר מדי".
מגן גם משתף על התחושות הקשות מלעבוד בעוטף בימים אלה. "עובדים שלנו חוזרים לעבוד לאחר שהבית שלהם הופצץ או נשרף. אי אפשר ללכת בשבילים של הקיבוץ, להסתכל לצדדים ולא פשוט לבכות", הוא מספר. "חזרנו לעבוד לפני כולם כי הלוחמים שלנו צריכים אותנו. כל המכונות שלנו עובדים על מיגונים לטנקים שנכנסים מדי ערב לעזה. עכשיו תפקידה של המדינה גם להגן עלינו".
"לצערי הרב", מוסיף מגן, "אם המפעלים האלה לא ישרדו – גם העוטף לא יקום על רגליו. הוא לא יצליח להתאושש. לאן בדיוק המדינה חושבת שהאנשים יחזרו ללא עבודה? ישוב לא פורח מזה שרק גרים בו – הוא צריך גם תעסוקה והכנסה. היום יש לי חשש אמיתי ל-115 המשפחות של העובדים שלי שתלויים במפעל שלנו. די עם הבירוקרטיה, די עם הפרסומות – תתחילו כבר לעזור ".
"אני אלחם על המפעל הזה ולא אלך מפה עד שיגרשו אותי"
אל מול הכעס המצטבר מפעילותה של המדינה עד כה, מנכ"ל ישרלייזר נאחז גם באופטימיות ומבטיח כי הוא יעשה ככל יכולתו כדי שהמפעל בניהולו ימשיך לעמוד איתן על אדמת קיבוץ רעים. "כישראלי שאוהב את הארץ שלו, וכשתעשיין 40 שנה, המפעל הזה הוא מבחינתי חזות הציונות", הוא מציין. "אנחנו נמשיך לעבוד ולייצר כחול-לבן ואנחנו לא מתקפלים משום איום שיעמוד מולנו".
"אני חושב שזו תפקידה של מדינת ישראל לדאוג שתהיה פה תעשייה פורחת, אבל כרגע אין פה מדינה. יש פה לוחמים שנלחמים ואזרחים שעוזבים הכל ומתנדבים", טוען מגן ומגלה כי בזמן שהמדינה מתמהמהת עם הסיוע, שיחת טלפון אחת לחמ"ל אחים לנשק ביום שישי בערב גייסה עבורו כ-10 מתנדבים שיעבדו במפעל מדי יום.
"גדלתי בחקלאות ושם לימדו אותי שחקלאי אמיתי לא עוזב לעולם את הטרקטור. בשבילי התעשייה היא כמו החקלאות – אני אלחם על המפעל הזה ולא אלך מפה עד שיגרשו אותי", הוא מכריז. "אבל כדי שהטרקטור הזה יפעל – הוא צריך גם דלק, והמדינה היא זו שצריכה לבוא ולתת לנו את הדחיפה כדי שנוכל להמשיך להתקדם. החלום שלי היה שבעוד שנה נקים מפעל חדש כמו שתכננו – היום צריך להיות מאוד אופטימי כדי להאמין שזה עוד יקרה".