בסוף חודש דצמבר קיבלו במחוז הצפון של משרד השיכון החלטה מקוממת – לפנות ניצולת שואה, בת 83, מדירת הדיור הציבורי בה היא מתגוררת בעפולה. הודעת הפינוי התקבלה לאחר שבאוגוסט האחרון נפטרה אחותה עמה התגוררה. לדבורה (שם בדוי), שמתקיימת מפחות מ-4,000 שקלים בחודש, אין לאן ללכת. בכל זאת היא מתביישת להיחשף בשמה ולבקש עזרה.
"המבקשת אינה זכאית לדיור ציבורי בפני עצמה", קבעו במשרד השיכון בהחלטה שנשלחה אליה בסוף חודש דצמבר ובה מסרבים להעניק לה זכויות בדירה, "בנתונים אלו לא עונה להוראות חוק דייר המשך". מאז חרב עולמה של דבורה.
"אני לא בן אדם מאז ששלחו לי את ההחלטה", היא מספרת, "אני לא יכולה לישון בלילה, זה מאוד קשה לי". בקול חנוק היא משתפת: "קשה לי יותר מכל שאחותי נפטרה, עכשיו גם מגרשים אותי מהדירה, אני כבר לא יודעת מה לעשות. אין לי לאן ללכת. כמה זמן כבר נשאר לי לחיות? שישאירו אותי פה".
מנסחי ההחלטה במשרד השיכון, אלו שמצופה מהם לשקול כל בקשה ובטח בקשה כזו בכובד ראש, בכלל טעו בכתובת. "ביישוב נוף הגליל ממתינים לדיור ציבורי 47 משפחות ואי פינוי הדירה מעכב אכלוסן", כתבו תוך הפניית אצבע מאשימה לקשישה שעברה בחייה כל כך הרבה. זאת מבלי לשים לב שהיא בכלל מתגוררת בעפולה.
"החלטת הפינוי מחזירה אותי לרגעים הכי קשים בחיים"
דבורה עברה חיים קשים. היא נולדה בשנת 1938 בדרום החלק הרומני של חבל הארץ מולדובה במזרח אירופה. במהלך השואה משפחתה חייה בגטו בעיירה הקטנה בה התגוררו ואחיה נשלח לעבודות כפייה עבור הנאצים. הרדיפה נמשכה גם אחרי המלחמה והמשפחה גורשה מביתה בעיירה. "ההחלטה עכשיו מחזירה אותי לכל הרגעים הכי קשים בחיים שלי", מספרת דבורה.
בשנת 1981 היא עלתה לישראל והתחתנה שנה לאחר מכן. 17 שנה היא חייב במערכת יחסים שהיום היא מספרת שהייתה מתעללת. "היה לי לא טוב בכלל, את זה הבנתי כבר אז ברחתי לבית של אחותי ואמי והתגרשנו", אמרה, "הייתה שם אלימות פיזית ומה שהיום מכנים אלימות כלכלית. הוא גם היה מונע ממני להתקשר לאחותי".
"הטעות היחידה שלא עדכנתי כתובת במשרד הפנים", המשיכה לתאר, "אני גרתי איתה יותר מ-20 שנה בניגוד למה שטוענים במשרד השיכון. הבית הזה היה הבית שניתן לאמי עוד כשעלינו לארץ וזכותי להמשיך לגור בו". במשרד השיכון כאמור טוענים במכתבם שעברה להתגורר עם אחותה רק בשנים האחרונות.
"אם אצטרך לשלם שכר דירה לא יהיה לי כסף לאוכל"
עד לאחרונה המשיכה דבורה לעבוד. "עבדתי במשך 20 שנה כמטפלת דרך חברת כוח אדם", היא מתארת, "עכשיו בגיל 83 אף אחד לא ייקח אותי. הייתי רגילה לעבוד כל הזמן וקשה לי שאני כבר לא יכולה".
בלי עבודה ועם ההחלטה לפנות אותה מהדירה דבורה דואגת ממה שיקרה לה. "אני חייה מפחות מ-4000 שקלים לחודש", היא מספרת, "זה קצבת זקנה והשלמת הכנסה. רוב התקופה שעבדתי הייתה לפני החובה להפריש לפנסיה. הכסף שצברתי בקופה מספיק לקצבה חודשית של 90 שקלים בלבד. אם אני אצטרך לשלם שכר דירה לא יהיה לי כסף לאוכל".
בזמן הכנת הכתבה נמסר לדבורה כי הוחלט להעלות את עניינה לדיון חוזר
עו״ד אביב מלכה שמסייע לדבורה מסר: ״החלטת משרד הבינוי והשיכון מצערת ומקוממת אשר מבוססת על שגיאות עובדתיות בלשון המעטה. מרשתנו, מתגוררת בדירתה מעל 24 שנים וראיות לכך הונחו על שולחן הוועדה. התבשרנו כי הוחלט להעלות את עניינה לדיון חוזר ואנו מלאים תקווה שתתקבל החלטה נכונה - מוטלת על כולנו האחריות לכך שניצולי השואה יזכו להזדקן בכבוד״.
ממשרד הבינוי והשיכון נמסר: "ראשית נציין כי בימים אלה בקשה מחודשת בגין הקניית זכויות חוזיות לגב' ליבוביץ נמצאת בשלבי הכנה לדיון מחודש.ראשית נציין כי בימים אלה בקשה מחודשת בגין הקניית זכויות חוזיות לגב' ליבוביץ נמצאת בשלבי הכנה לדיון מחודש".
"שנית, נוסיף כי בדיון הקודם בבקשתה של גב' ליבוביץ להקניית זכויות בדירה הציבורית בה התגוררה אחותה ז"ל, הוצגו נתונים שגויים בתיק ולכן משרדנו יזם בקשה מחודשת בעניינה.
הבקשה תידון בימים הקרובים, עם קבלת ההחלטה היא תעודכן על כך ישירות".