מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל ב-7 באוקטובר 2023 סובל ענף הבניין בישראל ממחסור חמור בעובדי בניין. ההחלטה הממשלתית לאסור את כניסתם של כ-100 אלף עובדים פלסטינים לאתרי הבנייה, לצד עזיבתם של כ-15 אלף עובדי בניין זרים בחזרה למדינות מוצאם בעקבות המצב הביטחוני, הותירה את חותמה על הענף. בנוסף, התוכניות הממשלתיות להבאת עשרות אלפי עובדים זרים לענף הבנייה הסתכמו עד כה באלפים בודדים, מספר שלא סיפק ולא מספק גם היום את הצרכים הגבוהים של הענף, נוכח המחסור החריף ביחידות דיור חדשות בכל רחבי המדינה.
על מנת להבין איך הגענו עד הלום צריך לחזור אחורה בזמן: לפני כ-20 שנה עבדו בישראל כ-15 אלף פועלי בניין זרים, רובם מסין, שהגיעו יחד עם הבנייה המואצת לאחר גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת. בתחילת שנות ה-2000 הצורך בעובדים אלה התמעט והמדינה ביקשה לצמצם את מספרם בחדות. לצורך כך היא בנתה בשנת 2005 מתווה יורד להעסקת עובדים זרים לבניין שקבע כי בשנת 2010 לא יישארו יותר עובדים זרים בישראל.
כשהדברים הסתבכו והביקוש לדירות עלה
איך התכוונו בכל זאת לבנות כאן פרויקטים חדשים? ובכן המדינה הסתמכה בעיקר על הפועלים הפלסטינים המקומיים. הדברים הסתבכו דרמטית כאשר הביקוש לדירות החל לעלות בחדות והיצע הדירות נותר נמוך כיוון שלא היו מספיק ידיים עובדות באתרים. הדבר (בשילוב גורמים נוספים) הקפיץ בחדות את מחירי הדירות כלפי מעלה ויצר בועת נדל"ן שעם תוצאותיה אנו חיים עד היום.
בכל אותו הזמן ניסתה הממשלה לפתור את בעיית המחסור בעובדים בדרכים יצירתיות ומגוונות אך הדבר לא עלה בידה. התוכניות השונות להבאת עשרות אלפי עובדים זרים נתקלו בקשיים רבים, לעיתים מצד מדינות המוצא עצמן, וכך בשורה התחתונה נותר הענף עם מחסור חמור בפועלים מקצועיים. אם לא די בכך הרי שפריצתה של מלחמת חרבות ברזל טרפה את הקלפים לגמרי וגרמה לכך שהעובדים הזרים הקיימים עזבו את המדינה מחשש לבטחונם האישי, בעוד שהפועלים הפלסטינים הפסיקו להגיע עקב סגרים ומבצעים צבאיים בשטחי הרשות.
אם אין ידיים עובדות – לא יהיו בניינים
ההשלכה הישירה לכל התהליכים האלו היא שגם אם הממשלה תקום מחר בבוקר ותאשר תוכניות ענק להגדלת היקפי הבנייה במדינה, הרי שזה פשוט לא יקרה, כי על אף הרצון הטוב אין מי שיבנה את אותם פרויקטים. ככה זה, אם אין ידיים עובדות - לא יהיו בניינים.
הישראלים לא משתלבים בתחום
אז מה הפיתרון? כיום, הענף מסתמך במידה רבה על שאריות כוח עבודה מהשטחים או עובדים זרים שטרם עזבו, בזמן שישראלים כמעט ואינם משתלבים בתחום. הדבר מוביל לתלות מסוכנת, התייקרות פרויקטים, ולוחות זמנים שמתארכים משמעותית. וצריך להבין, ענף הבנייה בישראל מציע יתרונות רבים שהישראלים אינם מודעים אליהם: טכנולוגיה מתקדמת – פתרונות חדשניים מקלים על העבודה והופכים אותה למאתגרת ומעניינת יותר ; שכר אטרקטיבי – שכר גבוה בהשוואה למקצועות אחרים שאינם דורשים השכלה אקדמית, וביקוש יציב – הצורך בבנייה בישראל רק הולך וגובר, כך שמדובר במקצוע עם יציבות תעסוקתית גבוהה.
שיתוף פעולה בין יזמים לממשלה – המפתח לפתרון
אז איך אפשר להניע את התהליך ולגייס את העובדים הישראלים הנחוצים? בכדי להתמודד עם המחסור בכוח אדם, לא מספיקות רק יוזמות מצד המגזר העסקי ונדרש שילוב כוחות גם מצד הממשלה. שילוב כוחות זה צריך להתבטא במספר מהלכים: ראשית, הכשרות מקצועיות – השקעה במרכזי הדרכה והסבת מקצוע לצעירים, משוחררי צבא ובוגרים שמחפשים כיוון חדש. שנית, ולא פחות חשוב מכך, תמריצים ליזמים – יצירת תמריצים כלכליים ליזמים שמקדמים גיוס והעסקה של עובדים ישראלים. ולבסוף, העלאת המודעות הציבורית- עם כל הרצון הטוב, העובדים הישראלים לא יגיעו לענף הבנייה לפני שינוי התדמית המקצועית בתחום. דבר זה דורש בין היתר העלאת קמפיינים תקשורתיים לעידוד העבודה בתחום תוך הצגת ענף הבנייה כתחום מתפתח, טכנולוגי ורווחי עם אופציות התקדמות וקריירה יציבה ומשמעותית.
לסיכום, שילוב ישראלים בענף הבנייה יתרום משמעותית לכלכלה המקומית, יצמצם את התלות בכוח עבודה זר וישפר את איכות העבודה בזכות מקצועיות גבוהה יותר. ואולי החשוב מכל, שילובם של הישראלים בתחום יפתור אחת ולתמיד את הבעיה המטרידה של שני העשורים האחרונים – המחסור בידיים עובדות הפוגע בהגדלת קצב התחלות הבנייה הנדרש לאור הביקושים ההולכים וגואים.
***
כתבה שיווקית בחסות קבוצת חקשורי; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.