לאחרונה ניתן ע"י ביהמ"ש העליון פסק דין חשוב בנושא היטל השבחה. המדובר במקרה בו התירה הת.ב.ע (תכנית בניין עיר) את הבניה, אך היא בוצעה ללא היתר בניה ורק בחלוף זמן הוצא היתר להתרת הבניה הלא חוקית. מדובר במחלוקת שבין הועדה המקומית ירושלים לבין 8 משיבים – רות נקר ואח' (חברת ש.נ. עוז נדל"ן בע"מ, חב' ש. ירין נכסים והשקעות בע"מ ועוד), באשר למועד התגבשות החבות בהיטל השבחה.
הועדה המקומית ירושלים טענה כי יש לערוך את השומה למועד אישור הת.ב.ע שהתירה את הבניה שבוצעה ע"י המשיבים וממועד זה ואילך יש לחייב את הנישומים "בריבית פיגורים". לטענת הועדה - יש להחיל במקרה זה את החלופה הקבועה בסעיף 1 (א) (2) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה הקובע כי "מימוש זכויות" במקרקעין יכלול גם את התחלת השימוש בהם בפועל כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית שבעקבותיו חל היטל השבחה.
ביהמ"ש המחוזי ואחריו גם ביהמ"ש העליון (הש' דפנה ברק – ענת ברון ודוד מינץ) דחו את טענות הועדה המקומית וקבעו כי סעיף 1(א)(2) הנ"ל אינו רלוונטי למקרים בהם נדרש היתר בניה למימוש הזכויות הקבועות בת.ב.ע, אלא רק למקרים בהם השימוש המותר, אפשרי, ללא שיש צורך בהיתר בניה לאותו שימוש.
לדעת ביה"מ , הסעיף הרלבנטי – לענין קביעת המועד לביצוע השומה וגיבוש החבות בהיטל השבחה הוא ס' 1 (א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, הקובע 3 חלופות: (1) קבלת היתר לפי חוק זה לבניה או לשימוש בהם שלא ניתן היה לתיתו אלמלא אישור התכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג בעקבותיהם חל היטל ההשבחה. (2) התחלת השימוש בהם בפועל כפי שהותר לראשונה עקב אישור התכנית שבעקבותיו חל היטל ההשבחה. (3) העברתם אן העברת החכירה לדורות בהם... או הענקת זכויות בהם הטעונה רישום בפנקסי המקרקעין, בתמורה או ללא תמורה, אך למעט העברה מכוח דין העברה ללא תמורה מאדם לקרובו.
בית המשפט העדיף את הפרשנות הראויה של לשון החוק, על פני מטרות "עונשיות", עליהן בקשה העיריה לבסס את פרשנותה ואת הוראות החוק. לפיכך קבע ביה"מ כי בבניה החייבת בהיתר בניה יהיה המועד הקובע זה הקבוע בסע' 1 (א) (1) לתוספת השלישית היינו, מועד קבלת היתר בניה ולא סעיף 1 (א) (2) הדן כתחילת השימוש בפועל, אשר יחול רק במקרים בהם השימוש עפ"י התב"ע אינו מחייב הוצאת היתר בניה. הועדה המקומית ירושלים, מצידה, טענה שפרשנות זו מעודדת בניה חריגה המיטיבה עם "עברייני בניה". בפסה"ד זה מצא ביה"מ לנכון לפרש את הוראת חוק, עפ"י לשון החוק ,ועפ"י מטרתו ולא לערב בפרשנות זו תכליות אחרות שאינן רלבנטיות כגון מאבק בעבריינות בניה.
מאבק זה, אומרים השופטים רובץ לפתחן של הרשויות לא פחות מאשר לפתחם של בעלי הנכסים. ככל שיעשו רשויות אלו את המוטל עליהם, יצטמצמו המקרים עליהם התריעה הועדה המקומית. עוד קבעו השופטים כי לעניין הענישה מפני בניה בלתי חוקית ישנם הסדרים קונקרטיים במישור הפלילי והמינהלי ויש בכלים אלו כדי למנוע מצב של "חוטא יוצא נשכר".
מאת עו"ד מלכה אנגלסמן, שותפה וראש מחלקת מיסוי מוניציפלי במשרד מ. פירון ושות'