מראות הבניינים המתמוטטים בגבעתיים וחולון, שנצפו מבעד למסכי הטלוויזיה בשבועות האחרונים, היו מראה מזעזע ומחריד בו זמנית, ובהתמוטטותם הספונטנית הם הצליחו לחשוף את קצה קוצה של תופעה שעלולה להביא עימה להתמוטטות של עשרות מבנים בישראל. זו לא שאלה של אם, אלא רק שאלה של מתי.
ההתמוטטויות הספונטניות של המבנים, שבנס לא נגרמו בהן נפגעים בנפש, הינן המערכה הראשונה בתסריט שכבר נכתב, שכולם מודעים לו, מדברים עליו ומכירים בפוטנציאל הנזק העצום שלו, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שבה ניתן היה להיווכח באופן ויזואלי ובלתי אמצעי, בעומק התהום שאנו ניצבים בפניה.
בשנים הקרובות, אנו צפויים לקצב הולך ומתגבר של התמוטטויות ספונטניות של מבנים בכל רחבי הארץ, כל זאת עוד לפני שדיברנו על רעידת אדמה אשר תטרוף את הקלפים. רעידה שכזו, גם אם לא תהיה חזקה במיוחד, עשויה לגרום חלילה להתמוטטות מאות ואלפי מבנים על יושביהם, אלפי הרוגים ופצועים ומאות אלפים שיוותרו ללא קורת גג.
אחד הפרמטרים המרכזיים בתכנון ההנדסי של המבנה, הינו אורך החיים הכלכלי של הבניין. על פי התקן הישראלי לבניין שהיה מוגדר עד שנת 1980, כל המבנים הוותיקים בארץ, ללא יוצא מן הכלל, תוכננו לאורך חיים כלכלי של חמישים שנים בלבד. משמעות ההגדרה של "אורך חיים כלכלי" היא "כי על המבנים לעמוד (בהסתברות גבוהה) בכל העומסים הצפויים במשך זמן זה בין אם מדובר בעומסים אנכיים (קבוע, שימושי) או עומסים אופקיים (רוח ורעידות אדמה)." [ש.אנג'ל – מדריך למהנדס לחיזוק מבנים לרעידות אדמה]
המסקנה המבהילה המתקבלת היא כי ההתמוטטויות הספונטניות לאחרונה, לא נבעו מכשל תכנוני ו/או כשל בביצוע אלא פשוט מסיום תוחלת החיים של הבניינים במדינה ישראל. כשזו המסקנה המתבקשת, אנחנו יודעים שנכון להיום קיימים עשרות אלפי מבני מגורים, אשר "פג תוקפם" – האסון הבא עומד לפתחנו.
קבוצת לאונרדו, בה אני משמש כבעלים משותף, נמצאת היום בחזית תחום ההתחדשות העירונית בישראל, אלמנט שמעניק לנו את ההבנה וההיכרות המעמיקה עם השטח ובעיקר, עם ההכרח המיידי לשנות את דפוסי החשיבה ברשויות התכנון ובממשלה בכל הנוגע להתחדשות עירונית. הצורך להתריע ולקרוא בקול הוא לא עניין של אופנה, או אינטרס כלכלי, אלא איום מוחשי על חיי תושבים רבים במדינה.
במרוצת השנים הרשויות השונות בישראל ניסו ומנסות להעניק פתרונות ולתמרץ התחדשות עירונית, אולם בשל תכנון לקוי ואי יצירת תמריצים כלכליים מתאימים לחיזוק מבנים בפריפריה, תכניות ההתחדשות העירונית הפכו למוצלחות ונפוצות בעיקר באזורי הביקוש. יש לקוות כי ההחלטה החדשה של משרד השיכון והבינוי, על פיה במבנים מסוכנים יידרש רוב של 51% בלבד להוצאת פרויקט אל הפועל (במקום 80% היום) הינה צעד מבורך בכיוון הנכון.
עם זאת, חשוב לומר כי ברוב המוחלט של המקרים, עיכוב הפרויקטים לא נעוץ בדיירים מתנגדים, כי אם בבירוקרטיה בלתי אפשרית, מדיניות עירונית שמשתנה חדשות לבקרים ואי וודאות תכנונית גדולה שמקשה על יזמים והופכת פרויקטים של התחדשות עירונית למורכבים ומסובכים.
הרשויות צריכות "להחליף דיסקט" ולהבין כי התחדשות עירונית היא לא מין כלי לחידוש מבנים ורענון המרחב האורבני, אלא צו השעה בזמן מצב שלא ניתן להגדיר אותו כאחר ממצב חירום. אנחנו נמצאים כבר דקה אחרי הדקה התשעים. ראוי שכל מבנה שיימצא מסוכן ייכנס למסלול מהיר של רישוי והוצאת היתרים לחיזוק/הריסה ובניה מחדש.
לצערנו הרב, הבניינים הישנים אינם פוליטיקאים ולא ניתן לנהל איתם מו"מ משפטי/כלכלי. ראשי רשויות אשר לא יפנימו את המסקנה ויעשו ככל יכולתם לקדם פרויקטים בזמנים מקוצרים יהיו אחראים על האסון הבא שלצערי הרב יגיע, בוודאות.
מהנדס יאיר מרק, בעלים משותף בקבוצת לאונרדו התחדשות עירונית