בעוד אנו סבורים בגאווה כי ישראל אינה ארצות הברית, והזכות לבקש הפסקת היריון, הגם שיש לממשה באמצעות ועדה להפסקת היריון, קיימת בפועל והיא מאפשרת הפסקת היריון כשהעובר עלול להיות בעל מום, הרי שהמציאות עלולה ללמד אחרת.
כל עוד הרופא המלווה את ההיריון אינו מיידע את האישה ההרה על אודות כל הבדיקות הקיימות באותה נקודת זמן לאיתור מומים בעובר, לרבות בדיקות גנטיות, הרי שהאישה נתונה בפועל לשיקול דעתו של הרופא – אם יסבור שיש ליידע על בדיקה גנטית חדשה למשל – יאפשר לאישה להחליט האם לבקש את הפסקת ההיריון אם העובר לוקה במום שיתגלה בבדיקה; ואם יסבור שאין ליידע (כי אינו בקי בנושא, כי סבור שהסיכוי של האישה הזו להיארעות המום הוא קטן, או כי כלל אינו יודע על הבדיקה החדשה) – יגזור על האישה את גידולו של ילד בעל מום לאחר שמנע ממנה את הזכות לפנות לוועדה להפסקת היריון.
זהו הפן המעשי של חובת היידוע החלה על הרופא לספק לאישה ההרה את המידע על הבדיקות הקיימות לאיתור מומים, בין אם הן מבוצעות במערכת הרפואה הציבורית ובין אם במסגרת הרפואה הפרטית בתשלום ניכר.
לטעמי, צמצום הלך המחשבה לשאלה מה מונח על כתפי הרופא (רופא מעקב ההיריון או היועץ הגנטי) – מה כובד הנטל לדעת על כל הבדיקות, להתעדכן וליידע, והאם הנטל מעיק מדי – הוא שגוי. עלינו להקפיד ולוודא שחובת היידוע על הבדיקות היא מלאה ורחבה, אחרת הרופא או הגוף הרפואי שבמסגרתו הוא נותן שירות יישמו בפועל פרקטיקה שאין לה עיגון בדין של שלילת הזכות מאישה הרה להחליט האם רצונה להיבדק בכל אותן בדיקות וכן שלילת הזכות שלה להפסיק את ההיריון אם בדיקה תגלה כי עוברה בעל מום.
עו"ד דבורית הרכבי היא מנהלת מחלקות נזיקין ורשלנות רפואית, ל. סנדה, להב ושות' חברת עורכי דין ומגשרים
d&b – לדעת להחליט