הקלקול שבשיטה אינו תלוי עמדה פוליטית של ימין או שמאל, שכן הימין מבקש לעשות היום את מה שהשמאל עשה במשך שנים ארוכות, בהצלחה. ועם זאת, ההתנגדות למינוי השופטת סקפה-שפירא היא ניהול של המלחמה הלא נכונה.
המתנגדים למינויה של סקפה-שפירא מנמקים זאת בכך שהיא שיחררה את מי שהיללו את הטבח ב-7.10 ומנגד הרשיעה את השוטרת אוריאן בן כליפא בתקיפת ערבייה.
הסיבות הללו מצביעות על תפיסה שגוייה, בעליל, של חלוקת התפקידים בין מחוקקים לשופטים; בלי להיכנס למידת הצדק בשתי ההחלטות של סקפה-שפירא, הן ודאי נמצאות במתחם הסבירות השיפוטי שמוענק לה. ההחלטות היו מנומקות והדרך להתמודד איתן היתה צריכה להיות ע"י הגשת ערעור. ואכן, בית המשפט המחוזי, ובעקבותיו בית המשפט העליון קבעו שהרשעתה של בן כליפא נעשתה כדין. ככל שחברי הכנסת סבורים שאין מקום להרשיע שוטרים בנסיבות דומות, הם מוזמנים לעשות זאת בחוק. מדיניות ההרשעות הקיימת, לפיה הכלל הוא הרשעת אדם שבית המשפט קבע את אשמתו, מבוססת על "הלכת כתב" שנקבעה בבית המשפט העליון לפני 38 שנים ומנציחה גישה מחמירה שגרמה נזק גדול מידי לאזרחים רבים מידי. סקפה-שפירא יכלה לקבוע שבן כליפא ביצעה עבירה ועם זאת לא להרשיע אותה ולא להדביק לה אות-קלון. ואולם, לפי הדין בישראל היא – מחוייבת להחליט לפי פסק דינו של בית המשפט העליון שקבע שאי הרשעה כזו תיעשה רק במקרים נדירים ויוצאי דופן.
אי קידום סקפה-שפירא הוא הריגת השליח שמביא את בשורתו של השולח, שהינו בית המשפט העליון, במקרה זה.
כך הדבר גם בשאלה האם צדקה השופטת כששיחררה את השנים שעלצו "נובה, נובה, אכבר נובה". סקפה-שפירא הגיעה למסקנה אחת לפי הנתונים שהיו בפניה. לשופטת המחוזית חנה לומפ שדנה בערר הוצגו נתונים נוספים ועל פיהם היא הותירה את השנים במעצר. מקרה זה אינו שונה ממקרים דומים רבים בהם לשופטים יש דעות שונות.
בסופו של יום השאלה היא האם השיקול העיקרי במינוי שופט צריך להיות הדעה הפוליטית או איכות השיפוט שלו. הרצון של הימין והשמאל למנות שופטים, מתוך הבנה שעשויה להיות להם השפעה גם בנושאים ציבוריים – מובנת וטבעית. הימין מבקש לתקן את המצב הקודם ולדאוג למגוון דעות שמשקף את תפיסות כלל הציבור, בשונה מהמונוליטיות שכפה אהרן ברק; אחדות בתפיסת עולם שיפוטית - שאותותיה ניכרים עד היום. השאלה אינה לגיטימיות הרצון של הימין להגשים תפיסת עולם זו. השאלה היא האם הדרך בה בחר להגשים זאת – מובילה ליעד, או, ששוב, ממש כמו בדרכו לרפורמה המשפטית, הימין מאבד את הצפון.
זאת ועוד, מכיוון שאיכות השיפוט חייבת להיות הקריטריון העיקרי – גישה התומכת בקידום שופטים בינונים-ומטה רק בגלל שהם נוקטים בגישה עונשית מסויימת – היא הכנסת צלם להיכל. גם כאן נזכיר שלחברי הכנסת יש כוח להגדיר רמת ענישה בחקיקה. ממילא, לשם השפעה על ענישה – אין צורך בהתפשרות על רמת השיפוט.
עם זאת, אסור שהמהומה הנוכחית תסתיר את העובדה שהדרך הנוכחית לבחירת שופטים – פגומה מאד. הליך הסינון אינו ראוי ואת פירות הבאושים שלו - ניתן לראות בבתי המשפט. לצד שופטים מצויינים רבים מונו גם שופטים ברמה נמוכה שמונו משיקולים שאינם ממין העניין.
ואם נחזור לסקפה-שפירא - כסניגור הסכמתי עם חלק מפסיקותיה וחלק אחר מהן – שגוי לטעמי. סקפה-שפירא נחשבת כשופטת מחמירה. עם זאת, בדרך כלל, החלטותיה מנומקות היטב, וגם כשחלקתי על מסקנותיה, ההליך המשפטי שהתנהל בפניה - היה הוגן בעיקרו.
היא אינה שונה מכל שופט ראוי אחר, גם אם חלק מהחלטותיה אינן מקובלות על הכל. בציקלונו של כל שופט מצויות החלטות שנויות במחלוקת ואין בכך ללמד דבר על רמת השיפוט שלו.
עם זאת, המהומה סביב המינוי היא הזדמנות מצויינת לכנס את הכנסת לדון בתיקון יסודי של מערכת המשפט וביצירת מנגנון ביקורת אפקטיבי, פנימי וחיצוני, על אספקטים שונים של דרך פעולתה. מעבר לנושאים כמו מינוי שופטים וקידומם והכרעה בסוגיות ציבוריות – את באי בתי המשפט מטרידות יותר בעיות היום-יום; כך, לדוגמא, המציאות היומיומית שבה לא קיימת ביקורת ממשית על החלטותיהן של ערכאות נמוכות, כשיד רוחצת יד, מנציחה כשלים והחלטות פגומות ומאפשרת פסקי דין שטחיים, לא צודקים ולעיתים אף גחמניים. הסיבות לכך – רבות ומגוונות. מי שחי, מידי יום, באולמות המשפט – מכיר היטב את הכשלים ונושא עימו את צער השתיקה. הגיעה העת שהכנסת תפעל לתקן זאת. אם בעקבות המהומה הנוכחית, כך ייעשה – מעז יצא מתוק.
מאת עו"ד אריאל עטרי, מומחה למשפט פלילי
***
כתבה שיווקית בחסות אריאל עטרי, משרד עורכי-דין; הכתבה נערכה בידי מערכת Duns 100