עצם השימוש בהסדרי עדי מדינה ומידת ההסתמכות של מערכת המשפט על עדויותיהם של עדים אלו, הינן שתי סוגיות השנויות מאוד במחלוקת בעולם המשפט. בשל החסרונות הקיימים בשימוש בהסדרים אלו, לצד עדותם של עדי המדינה, הפרקליטות מחויבת להציג בפני בית המשפט גם סיוע ראייתי נוסף. ואולם בתיקי עבירות השוחד - הנטל להבאת סיוע ראייתי לא נדרש, ולעמדתי – שלא בצדק.
מהי הבעייתיות בשימוש בעד מדינה?
השימוש בעדי מדינה בעייתי בשל כמה סיבות. ראשית, עצם מתן הקלות לעבריין תמורת עדותו, הינו מעשה אשר גם סותר את העיקרון המפתח שעל העבריין לשאת בעונש על מעשיו, וגם פוגע ביכולת ההרתעה של מערכות האכיפה והמשפט. שנית, יש הטוענים כי עצם קיומה של האפשרות להסתמך על עדותו של עד מדינה כראיה משפטית, עלול לגרום למשטרה ולפרקליטות להשקיע פחות מאמצים בחקירה ובביסוס תשתית ראייתית נוספת. ושלישית - העובדה שעדי המדינה הם, אחרי הכול, עבריינים המוסרים את עדותם כחלק מעסקת "תן וקח", מטילה ספק גדול במהימנות שניתן לייחס בכלל לעדותם.
מנגד, באותם מקרים בהם הפרקליטות מתקשה לבסס תשתית ראייתית לתמיכה בעמדתה, וכשהצגת עדותו של עד מדינה הינה הדרך היחידה המאפשרת לה להרשיע עבריינים ולהביאם לעונשם, מערכת המשפט רואה את השימוש בעד מדינה הן כרע במיעוטו והן כרע הכרחי.
סייגים להסתמכות על עדי מדינה
לאור כל זאת, המדינה מתירה שימוש בעדי מדינה, באותם מקרים חריגים בהם, כהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, יש להעדיף, למען טובת הציבור, את הבאתו לדין של עבריין אחר, וזאת בהינתן שהתביעה מתקשה, או אינה מסוגלת, לעשות זאת ללא שימוש בעד מדינה. עוד מדגיש היועמ"ש, כי מתן מעמד של עד מדינה ייעשה רק לאחר מיצוי של חקירת המשטרה ולאחר שקילת מרכזיות חלקו של עד המדינה בביצוע העבירה, אל מול התועלת שיפיק הציבור מהרשאת העבריין האחר.
כמו כן, החוק מצא לנכון לסייג את מידת ההסתמכות על עדותם של עדי המדינה וקבע כי, בנוסף לעדויות אלו, על הפרקליטות להיעזר גם בתשתית ראייתית בדרגת "סיוע". כלומר, על פי הדין לא ניתן להרשיע אדם שהעדות היחידה כנגדו הינה עדותו של עד המדינה, אם כי החוק אינו מציין מהו היקפו ומהם תנאיו של אותו סיוע ראייתי המתחייב על פיו.
חריגותן של עבירות השוחד
הנה כי כן, הפרקליטות מחויבת להציג בפני בית המשפט ראיות מסייעות נוספות מעבר לעדותם של עדי המדינה. אלא שמחויבות זו מוחרגת ואינה חלה במקרים של עבירות שוחד. משמעות הדבר היא שבית המשפט רשאי להרשיע עבריין בביצוע עבירת שוחד, בהסתמך על עדות יחידה של עד מדינה.
להחרגה זו של עבירות השוחד מספר טעמים: ראשית, בדומה לרבות מעבירות הפשיעה החמורה ולעבירות נוספות של שחיתות ציבורית ושלטונית, בעבירות השוחד אין ראיות פיזיות כמו אקדח או סכין. ולכן, ללא עדותו של אדם שהיה מעורב בעצמו בביצוע העבירה, יקשה מאוד על הפרקליטות להוכיח כי אכן הועברו כספים בתמורה למתן טובות הנאה כאלו ואחרות.
שנית – מעצם טיבן של עבירות השוחד, בכל עבירה מעורבים לפחות 2 עבריינים – נותן השוחד ומקבל השוחד. כך שבכל תיק שוחד קיימת האפשרות לגייס עד מדינה, ולרוב הבחירה תהיה בנותן השוחד, הואיל ועבירת מתן שוחד הינה קלה יותר מעבירת קבלת שוחד.
והטעם השלישי הוא המוטיבציה להרשעה. עבירות שוחד נוגעות לשחיתות ציבורית, וככל שמעמדו של איש הציבור שנטל את השוחד בכיר יותר, כך למדינה ולפרקליטות יש אינטרס גדול יותר להביאו לדין, ובהתאם לכך יהיה להן אינטרס גדול יותר לחתום על הסכם עם עד מדינה, ומוכנות רבה יותר לתת לעד המדינה טובות הנאה גדולות יותר.
עוד יצוין כי גם המשפט הפלילי ההלכתי, המתנגד לשימוש בעדי מדינה מכמה טעמים, מחריג את עבירות השוחד, בשל פגיעתן האנושה באושיות החברה, והוא מתיר להסתמך בהן על עדות עד מדינה, לצורך קבלת החלטה הרשעה. עפ"י המשפט הפלילי ההלכתי, במסגרת אותו צורך שעה, הדיין מסוגל להביא בחשבון בשיקוליו את מידת חוסר המהימנות של העד, ובהתאם לנסיבות המקרה, ניתן אף למחול לעד המדינה על עבירותיו, ולהתעלם מכך שעדותו עלולה להיות מושפעת מנגיעתו האישית לעניין.
קלה שאין לה מקום
חרף הנימוקים שהובאו לעיל, לעמדתי, אין להחריג את עבירות השוחד ואין להקל בדרישות ולאפשר הגעה להכרעת דין בהסתמכות על עדותו של עד מדינה בלבד, ללא סיוע ראייתי נוסף.
לעמדתי, עדי המדינה בתיקי שוחד הינם עבריינים שביצעו בעצמם עבירות קשות של שחיתות, מרמה ושקר, וקל וחומר שאין לתת לעדותם כוח רב יותר, מהכוח הניתן לעדותם של עדי מדינה שעברו עבירות פליליות אחרות.
יתרה מזו, מאחר ועבירות שוחד ועבירות שחיתות שלטונית מערבות גם ניצול לרעה של כוח ומעמד, גם גזל וגניבה וגם עבירת מס, הן פוגעות פגיעה ערכית ומוסרית אנושה הן בכללי המנהל התקין, הן בטוהר המידות, הן באמון בציבור והן בשלטון החוק. ועל כן אל לנו, כחברה, להזדרז להקל בעונשם של עברייני שוחד, על ידי חנינתם כנגד מתן עדותם כעדי מדינה.
כך או כך, חשוב להדגיש כי על אף כי בשבתם לדון בעבירות השוחד, בתי המשפט רשאים להסתפק בעדותם של עדי מדינה, לצורך קביעת הרשעה, בפרקטיקה הדבר אינו מתבצע. ברוב המקרים המדינה, המיוצגת ע"י צוות הפרקליטות, אינה ששה להתבסס על עדויות עדי מדינה כראיה יחידה, וכן אינה ממהרת לחתום על הסדר עד מדינה מבלי לבדוק היטב את מידת מהימנותו של העד. ובמקביל, גם בית המשפט עצמו, בבואו להכריע על סמך עדותו של עד המדינה, יבקש לבסס את החלטתו על סמך ראיות סיוע נוספות הקיימות בתיק, ולא על עדות עד המדינה לבדו.
עצם השימוש בהסדרי עדי מדינה ומידת ההסתמכות של מערכת המשפט על עדויותיהם של עדים אלו, הינן שתי סוגיות השנויות מאוד במחלוקת בעולם המשפט. בשל החסרונות הקיימים בשימוש בהסדרים אלו, לצד עדותם של עדי המדינה, הפרקליטות מחויבת להציג בפני בית המשפט גם סיוע ראייתי נוסף. ואולם בתיקי עבירות השוחד - הנטל להבאת סיוע ראייתי לא נדרש, ולעמדתי – שלא בצדק.
מהי הבעייתיות בשימוש בעד מדינה?
השימוש בעדי מדינה בעייתי בשל כמה סיבות. ראשית, עצם מתן הקלות לעבריין תמורת עדותו, הינו מעשה אשר גם סותר את העיקרון המפתח שעל העבריין לשאת בעונש על מעשיו, וגם פוגע ביכולת ההרתעה של מערכות האכיפה והמשפט. שנית, יש הטוענים כי עצם קיומה של האפשרות להסתמך על עדותו של עד מדינה כראיה משפטית, עלול לגרום למשטרה ולפרקליטות להשקיע פחות מאמצים בחקירה ובביסוס תשתית ראייתית נוספת. ושלישית - העובדה שעדי המדינה הם, אחרי הכול, עבריינים המוסרים את עדותם כחלק מעסקת "תן וקח", מטילה ספק גדול במהימנות שניתן לייחס בכלל לעדותם.
מנגד, באותם מקרים בהם הפרקליטות מתקשה לבסס תשתית ראייתית לתמיכה בעמדתה, וכשהצגת עדותו של עד מדינה הינה הדרך היחידה המאפשרת לה להרשיע עבריינים ולהביאם לעונשם, מערכת המשפט רואה את השימוש בעד מדינה הן כרע במיעוטו והן כרע הכרחי.
סייגים להסתמכות על עדי מדינה
לאור כל זאת, המדינה מתירה שימוש בעדי מדינה, באותם מקרים חריגים בהם, כהנחיית היועץ המשפטי לממשלה, יש להעדיף, למען טובת הציבור, את הבאתו לדין של עבריין אחר, וזאת בהינתן שהתביעה מתקשה, או אינה מסוגלת, לעשות זאת ללא שימוש בעד מדינה. עוד מדגיש היועמ"ש, כי מתן מעמד של עד מדינה ייעשה רק לאחר מיצוי של חקירת המשטרה ולאחר שקילת מרכזיות חלקו של עד המדינה בביצוע העבירה, אל מול התועלת שיפיק הציבור מהרשאת העבריין האחר.
כמו כן, החוק מצא לנכון לסייג את מידת ההסתמכות על עדותם של עדי המדינה וקבע כי, בנוסף לעדויות אלו, על הפרקליטות להיעזר גם בתשתית ראייתית בדרגת "סיוע". כלומר, על פי הדין לא ניתן להרשיע אדם שהעדות היחידה כנגדו הינה עדותו של עד המדינה, אם כי החוק אינו מציין מהו היקפו ומהם תנאיו של אותו סיוע ראייתי המתחייב על פיו.
חריגותן של עבירות השוחד
הנה כי כן, הפרקליטות מחויבת להציג בפני בית המשפט ראיות מסייעות נוספות מעבר לעדותם של עדי המדינה. אלא שמחויבות זו מוחרגת ואינה חלה במקרים של עבירות שוחד. משמעות הדבר היא שבית המשפט רשאי להרשיע עבריין בביצוע עבירת שוחד, בהסתמך על עדות יחידה של עד מדינה.
להחרגה זו של עבירות השוחד מספר טעמים: ראשית, בדומה לרבות מעבירות הפשיעה החמורה ולעבירות נוספות של שחיתות ציבורית ושלטונית, בעבירות השוחד אין ראיות פיזיות כמו אקדח או סכין. ולכן, ללא עדותו של אדם שהיה מעורב בעצמו בביצוע העבירה, יקשה מאוד על הפרקליטות להוכיח כי אכן הועברו כספים בתמורה למתן טובות הנאה כאלו ואחרות.
שנית – מעצם טיבן של עבירות השוחד, בכל עבירה מעורבים לפחות 2 עבריינים – נותן השוחד ומקבל השוחד. כך שבכל תיק שוחד קיימת האפשרות לגייס עד מדינה, ולרוב הבחירה תהיה בנותן השוחד, הואיל ועבירת מתן שוחד הינה קלה יותר מעבירת קבלת שוחד.
והטעם השלישי הוא המוטיבציה להרשעה. עבירות שוחד נוגעות לשחיתות ציבורית, וככל שמעמדו של איש הציבור שנטל את השוחד בכיר יותר, כך למדינה ולפרקליטות יש אינטרס גדול יותר להביאו לדין, ובהתאם לכך יהיה להן אינטרס גדול יותר לחתום על הסכם עם עד מדינה, ומוכנות רבה יותר לתת לעד המדינה טובות הנאה גדולות יותר.
עוד יצוין כי גם המשפט הפלילי ההלכתי, המתנגד לשימוש בעדי מדינה מכמה טעמים, מחריג את עבירות השוחד, בשל פגיעתן האנושה באושיות החברה, והוא מתיר להסתמך בהן על עדות עד מדינה, לצורך קבלת החלטה הרשעה. עפ"י המשפט הפלילי ההלכתי, במסגרת אותו צורך שעה, הדיין מסוגל להביא בחשבון בשיקוליו את מידת חוסר המהימנות של העד, ובהתאם לנסיבות המקרה, ניתן אף למחול לעד המדינה על עבירותיו, ולהתעלם מכך שעדותו עלולה להיות מושפעת מנגיעתו האישית לעניין.
קלה שאין לה מקום
חרף הנימוקים שהובאו לעיל, לעמדתי, אין להחריג את עבירות השוחד ואין להקל בדרישות ולאפשר הגעה להכרעת דין בהסתמכות על עדותו של עד מדינה בלבד, ללא סיוע ראייתי נוסף.
לעמדתי, עדי המדינה בתיקי שוחד הינם עבריינים שביצעו בעצמם עבירות קשות של שחיתות, מרמה ושקר, וקל וחומר שאין לתת לעדותם כוח רב יותר, מהכוח הניתן לעדותם של עדי מדינה שעברו עבירות פליליות אחרות.
יתרה מזו, מאחר ועבירות שוחד ועבירות שחיתות שלטונית מערבות גם ניצול לרעה של כוח ומעמד, גם גזל וגניבה וגם עבירת מס, הן פוגעות פגיעה ערכית ומוסרית אנושה הן בכללי המנהל התקין, הן בטוהר המידות, הן באמון בציבור והן בשלטון החוק. ועל כן אל לנו, כחברה, להזדרז להקל בעונשם של עברייני שוחד, על ידי חנינתם כנגד מתן עדותם כעדי מדינה.
כך או כך, חשוב להדגיש כי על אף כי בשבתם לדון בעבירות השוחד, בתי המשפט רשאים להסתפק בעדותם של עדי מדינה, לצורך קביעת הרשעה, בפרקטיקה הדבר אינו מתבצע. ברוב המקרים המדינה, המיוצגת ע"י צוות הפרקליטות, אינה ששה להתבסס על עדויות עדי מדינה כראיה יחידה, וכן אינה ממהרת לחתום על הסדר עד מדינה מבלי לבדוק היטב את מידת מהימנותו של העד. ובמקביל, גם בית המשפט עצמו, בבואו להכריע על סמך עדותו של עד המדינה, יבקש לבסס את החלטתו על סמך ראיות סיוע נוספות הקיימות בתיק, ולא על עדות עד המדינה לבדו.
מאת עו"ד טליה גרידיש – עבירות צווארון לבן ומשפט פלילי
***
כתבה שיווקית בחסות משרד עו"ד טליה גרידיש; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100