בשנות החמישים של המאה הקודמת היה המגזר הציבורי בישראל עדיין בחיתוליו, ומאפייניו היו כשל שירות קהילתי, קטן יחסית, המטפל בציבור באופן ישיר, באמצעות פקידים וסניפים. בהיות השירות הציבורי רך שאך נולד מתוך מנגנון מפלגתי של השנים של "מדינה בדרך" היה מי שראה חשיבות גדולה ביצירת מנגנונים שירחיקו את נותני השירות הישיר והפקידות הבכירה מפעילות מפלגתית מובהקת. על רקע זה, נחקק בשנות החמישים של המאה הקודמת "חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי"ט-1959" ונקבעו בו הוראות שונות לעניין מניעת פעילות מפלגתית מעובדי השירות הציבורי, לפחות בדרגים מסוימים ובתפקידים מסוימים. כהשלמה לחוק, נקבעו בהחלטות ממשלה משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת, לפני למעלה מיובל שנים, הוראות המפרטות את אותם עובדים שהאיסורים חלים עליהם.
אלא שבמבחן הזמן, ובעיקר הזמן בו אנו מצויים כיום, נוכח מחלוקת ציבורית קשה על דמותה של המדינה, נראה כי חלק מהאיסורים האלה קשים וחמורים מדי, בעיקר ביחס לזכות ההפגנה שהיא כיום בעלת מעמד חוקתי ובעיקר משהחוק המקורי – כאמור משנות החמישים של המאה הקודמת – גם מתייחס לאיסור כוללני ביותר, והוא איסור על "הפגנה מדינית" וכאשר החלטות הממשלה המתייחסות אליו מטילות את האיסורים על מגוון רחב ביותר של פקידים ובהם פקידי סעד, אחיות ציבוריות, מנהלי עבודה ועוד. יתר על כן, הבעייתיות הקיימת בחוק ובהחלטות הממשלה הנוגעת לאיסור ההפגנה קשורה גם באי-בהירות מסוימת ביחס לסוגי העובדים עליהם חל החוק ובעצם העובדה שפסיקה קודמת שהתייחסה לנושא יצרה – לכאורה – אמות מידה שונות (ואולי אף סותרות) לפרשנות המונח "הפגנה מדינית".
כך קרה שדווקא בעת הזו, בה מתקיימות הפגנות רבות ומגוונות ביחס לשלטון החוק, ביחס להפרדת רשויות וכדומה – הפגנות ציבוריות רחבות היקף הנוגעות ליסודות המדינה – וכן הפגנות הנוגעות לחטופים, ובהם ילדים, נשים, וזקנים – עלולים עובדי ציבור מהשורה למצוא עצמם בעמדה בלתי ברורה לעניין זכותם לחופש הביטוי ולהפגנה – שהן זכויות יסוד חוקתיות. לעיתים עלולים עובדי ציבור לחשוב שאסור להם להפגין גם אם מותר להם, והפוך.
האם עובד במשרד המשפטים, שאינו פרקליט, רשאי לעמוד בהפגנה שקטה להשבת החטופים? האם מורה בתפקיד מן השורה רשאית לתמוך בשמירה על שלטון החוק והפרדת רשויות? האם רופא בכיר יכול לעמוד בהפגנת מחאה שקטה ולקרוא לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית? והאם יש הבדל בין פעילות כזו שנעשית בשעות העבודה לבין פעילות דומה מחוץ לשעות העבודה? ומה לגבי הפגנה הנעשית עם מדים של מקום העבודה (חלוקים לבנים של רופאים, למשל) – המצב הנורמטיבי עמום בהקשר לסוגיות אלה ובמקרים מסוימים עלול להביא לאי-בהירות ואף לטעויות. בנוסף, במשרדי ממשלה מסוימים הוציאו פקידים הוראות והנחיות סותרות בשאלות אלה, באופן שאף מגביר את אי-הבהירות.
על רקע זה, וכדי למנוע את אי-הבהירות ולהביא על שמירה נאותה על זכויותיהם של עובדי ציבור כאמור, הוגשה ביום 21.11.2023 עתירה לבית המשפט העליון – בג"ץ 8295/23. העתירה הוגשה על ידי ארבעה עורכי דין, ואני ביניהם – יחד עמי הגישו את העתירה גם עוה"ד מירי גרוס-הורן, נאווה פינצ'וק-אלכסנדר ועמית גורביץ', ועניינה בחינת המצב החוקי בהקשר לזכות ההפגנה של עובדי ציבור. וכך נכתב בעתירה:
"עניינה של העתירה הדחופה שבכותרת הוא סוגיית תוקפן, תחולתן וחוקיותן של הוראות המוצאות ביטוי בחוק ובהחלטות ממשלה ובתקשי"ר – המטילים מגבלות רחבות וגורפות מדי על זכות המחאה של עובדי ציבור. לעמדת העותרים, האיסורים האמורים, בנוסח הקיים כיום וביחס למציאות החיים ולנורמות החלות כיום, הם בלתי חוקתיים, בלתי סבירים ובלתי מידתיים, בפגיעתם בזכות לחופש הביטוי ובזכות ההפגנה, שהן זכויות יסוד בעלות מעמד חוקתי על-חוקי. יתר על כן, מאחר שחוק הסיוג מאפשר נקיטה בהליך משמעתי והפעלת סנקציות משמעתיות כלפי המפרים את הוראותיו, הרי שהפעלתו מהווה גם פגיעה בזכות החוקתית לחופש העיסוק ובזכות הבת המגולמת בכבוד האדם העובד".
"הסעד הראשון המבוקש בעתירה הוא, לפיכך, סעד חוקתי... ואילו הסעדים הבאים הם סעדים מינהליים ועניינם בחינתן של החלטות ממשלה ותיקות, שלא עודכנו מאז שנת 1977, ואשר ניסוחן, נכון למועד כתיבת שורות אלה הוא מחד, עמום, לא ברור ויוצר פתח לאי-הבנות ולאכיפה סלקטיבית, ומאידך – ככל שניתן להבינו – גם רחב יתר על המידה באופן בלתי מידתי ובלתי סביר בפגיעתו בזכויות יסוד חוקתיות. שני היבטים אלה של ההחלטות – העמימות, מחד, ורוחב האיסורים הנוגעים לזכויות יסוד חוקתיות, יוצרים "אפקט מצנן" בכל הנוגע לזכות לחופש הביטוי ולחירות ההפגנה, שהן בבחינת זכויות יסוד חוקתיות ראשונות במעלה בכל משטר דמוקרטי".
"מבוקש כי ההליך ינוהל בדחיפות... וזאת בשים לב לטיבה של הבעיה החוקתית המועלית בעתירה ולאקטואליות שלה בהתייחס למאבק האזרחי רחב ההיקף הניטש בישראל בסוגיות היסוד הנוגעות לדמותה ולאופיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. הגנה קפדנית על זכות ההפגנה וחופש הביטוי בזמנים אלה, של מלחמה מחוץ ומאבק מבית, מקבלת חשיבות עליונה. המגזר הציבורי בישראל הוא מגזר רחב מאוד, הכולל מאות אלפי עובדים, שזכותם וחובתם כאזרחים היא להשתתף במאבק על דמותה של מדינתם, בשעתה הקשה ביותר. גם לא למותר לציין את הפגיעה המתרחשת בזכויות החוקתיות הרלוונטיות לעתירה, וזאת אפילו בצורה חמורה יותר מבעבר, בימים אלה ממש, באופן המגביר ומחדד את הדחיפות המתבקשת".
מאחר שבית המשפט העליון החליט ביום 23.11.2023 כי ראוי לאפשר למשיבים בעתירה, הממשלה והכנסת, עוד זמן להשיב על הטענות, אנו נערכים לשמיעת עוד עובדי ציבור, מעבר לארבעת העותרים הראשונים, שיפנו אלינו על מנת לשתף בבעיות שנתקלו בהן ביחס למימוש זכות ההפגנה ובין היתר על מנת לשקול הצטרפות של עובדי ציבור נוספים לעתירה.
מאת ד"ר מורן סבוראי, עו"ד, מייסדת ושותפה, משרד עוה"ד מורן סבוראי
***
כתבה שיווקית בחסות משרד עוה"ד מורן סבוראי. הכתבה נערכה בידי מערכת Duns 100.