בימים האחרונים אנחנו עומדים בפני מהפכה צפויה של דיני הירושה, מהפכה שרובה חיובית וחשובה, התאמת דיני הירושה אל מציאות החיים הנוכחית.
לצד החיוביות, דומה שבשינוי אחד, דרמטי ומהותי, המחוקק בחר בנתיב לא נכון. מאמרי זה נועד לנסות ולשכנע להותיר את הוראת ס'8א(ג) לחוק הירושה כפי שהיא, ללא כל שינוי, לאור חשיבותה האדירה לעקרון ההסתמכות עבור בני זוג העורכים צוואות הדדיות.
על מנת להמחיש את חיוניות עיקרון ההסתמכות, נדמה לעצמנו זוג, החולק חיים משותפים, עם שלושה ילדים בוגרים, שפרחו ועזבו את בית ההורים. זוג זה, בזיעת אפו המשותפת ומעט עזרה ממשפחותיהם, רכש בית משותף, צבר הון כספי כזה או אחר, שישמש אותו (ואת ילדיו) לשעת שמחה וליום גשום.
הזוג שבפנינו מחליט שהגיעו לגיל שעליהם לתכנן את שיעשה ברכושם המשותף לאחר אריכות ימיהם ושנותיהם, מתוך הסכמה, הבנה והסתמכות הדדית, שרצונם המשותף הוא להבטיח שכל רכושם המשותף, לאחר לכתם של שני בני הזוג, יחולק בחלקים שווים לשלושת ילדיהם, ללא איפה ואיפה, שלא ייווצר מצב שבו אחד מהילדים נהנה מכל רכושם של ההורים, שהרי לא זו מטרתם המשותפת, לא זו שאיפתם המשותפת, לא זו כוונתם המשותפת של בני הזוג.
נכון להיום, על פי נוסחו של חוק הירושה דהיום {ס' 8א(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965}, לצורך הבטחת רצונם המשותף של בני הזוג ניתן ואפשר להגביל את אפשרות ביטול או שינויה של צוואה הדדית ומשותפת לאחר פטירת הראשון מבני הזוג ("הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה".) בני הזוג יכולים להבטיח ולבטח את עצמם לאחר פטירת הראשון מביניהם, שכל הרכוש המשותף, שנוצר ונצבר במהלך חייהם המשותפים יעבור לבן הזוג שנותר בחיים, וכך שלאחר פטירת שני בני הזוג, יתרת הרכוש תעבור באופן שנקבע בצוואה הדדית. באותה צוואה הדדית ניתן כיום לצוות ולהורות שלאחר פטירת הראשון מבני הזוג לא ניתן יהיה לשנות או לבטל את הצוואה הדדית, לא ניתן יהיה להפר את ההסתמכות, לא ניתן יהיה להפר את ההבטחה המשותפת.
במילים אחרות, אפשר וכדאי להבטיח שלאחר פטירת הראשון, שום בן זוג חדש או צד ג' כזה או אחר, לרבות מי מהילדים המשותפים, לא יוכל לפגום ברצון המשותף על בני הזוג וניתן לשריין את הצוואה ההדדית, כך שהבטחתם המשותפת של בני הזוג, תעמוד בתוקפה.
כעת, מבקש המחוקק הישראלי לשנות את הוראת חוק הירושה לבטל למעשה את עקרון ההסתמכות, ולקבוע כי "הוראה בצוואה הדדית השוללת את הזכות לבטל את הצוואה – בטלה". כלומר, המחוקק מציע שמעתה לא תוכלו להבטיח, בהוראה שיש לה תוקף חוקי, כי לאחר לכתו של הראשון מבינכם – צוואתכם המשותפת תהפוך להיות סלע יצוק, אין הסתמכות, אין וודאות {ר' החלפת ס' 8א לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס' ...) (תיקונים שונים), התש"פ – 2020}.
לראייתי, התיקון המוצע הנו שגוי, שכן הורים או בני זוג יושבים יחד, מחליטים יחד, מדברים ביחד על רצונותיהם המשותפים, מטרותיהם משותפות, על פי רוב אין הם מעוניינים שהנותר בחיים יעשה ברכוש כבתוך שלו, אלא מדובר בכוונה ובמטרה הדדית, שיתרת הרכוש תועבר לצאצאיהם המשותפים.
מדובר בריקון מנגנון הצוואה ההדדית מתוכנה, שהרי הוראה המבטיחה לבני הזוג שלאחר לכתו של הראשון – לא יוכל בן הזוג השני לשנות את הצוואה ולעשות כבתוך שלו ברכוש המשותף – זו הפגיעה הקשה ביותר של עקרון ההסתמכות, כפי שהועלתה בפסק דינו של כב' נשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו דאז) א. ברק: "צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה." { ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5) 703, 710 (1999)}.
עקרון ההסתמכות הנו המסד והטפחות להסדרים מפוארים שהורים או בני זוג מגבשים בצוואה המשותפת וההדדית, בלעדיהם אין תוחלת לעריכת צוואה הדדית, אם כל אחד היה פועל לממש את החלטתו, רצונו וכוונתו בנפרד, מבלי להשתית את יהבו ואמונתו על בן הזוג השני.
מאת: עו"ד יהונתן קניר הנו שותף בכיר ובעלים 'קניר ושות' – משרד עו"ד'.
עוסק בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי למעלה מ- 15 שנים, ובמרוצת הזמן צבר ידע משפטי נרחב וכן ניסיון עשיר תוך ייצוג מאות תיקים בעלי פרופיל גבוה בפני בתי המשפט על ערכאותיו ובתי הדין הרבניים.