כשאומרים היום "הגננת המתעללת" אנשים כבר לא יודעים למי הכוונה, כיון שבתקופה האחרונה התפרסמו שוב ושוב מקרים קשים של גננות מתעללות. וכך, נוצרו הכינויים "הגננת המתעללת משדרות", "הגננת המתעללת מטירת הכרמל" או "הגננת מאילת" וכך הלאה. האלימות בגנים הפכו למכת מדינה, לצערנו הרב, ונראה שהרשויות מתקשות לספק מענה למנוע מקרים נוספים, ולכן חשוב להציף את הבעיה כי יש צעדים לפתרון שאפשר התחיל ליישם כמעט באופן מיידי.
אירוע של התעללות בגן, גורם לנזק חברתי עצום ורחב היקף. ראשית, זו טראומה לילדים, שחווים סבל ומפחדים ללכת לגן, וכשהמעשים מתגלים, זו גם טראומה להורים, אשר מאשימים את עצמם ולא יודעים את נפשם. במעגל השני, יש נזק של חוסר אמון של ההורים במוסד ובגנים בכלל, אחרי כזו טראומה הם כבר חושדים בכולם, גם בגננות ישרות וראויות מאד, ומתקשים לתת אמון ולהפקיד את ילדיהם בידי אחרים/ות. זו פגיעה קשה ביכולת של אנשים, ובמיוחד נשים, לצאת לעבודה ולהתפרנס.
הגענו למצב זה בגלל שני גורמים עיקריים: שכר הגננות נמוך מאד, ולכן הרבה פעמים יש פשרות על איכות הגננות. בנוסף, הרגולציה על העיסוק בתחום היא זעומה, אין תנאי סף של ממש למי שרוצה לעסוק בתחום ולטפל בילדים קטנים וחסרי ישע. נראה שהנחת היסוד של הרשויות היא שהנזק כאן איננו גדול, וממילא אין צורך לבדוק יותר מידי, זאת בשעה שבמציאות הנזק שכל מקרה אלימות שכזה יוצר הוא עצום.
לכאורה, הפתרון המערכתי לבעיה הוא פשוט – להגדיל את שכר הגננות, ולקבוע תנאי סף רלוונטיים, שיסננו מועמדות/ים שאינם מתאימים (תנאי סף בתורם מביאים גם לעליית השכר, כיון שהיצע העובדים מצטמצם). אולם, הוספת תקציב כידוע זה אף פעם לא עניין פשוט, וקשה לצפות שזה יקרה בזמן הקרוב. אבל, הבעיה חשובה מידי מכדי להתיר אותה ללא פתרון.
הפתרון לדעתי יכול להגיע דווקא מהצד המשפטי, ובלא שנצטרך להמתין לשינויי חקיקה, או קביעת רגולציה חדשה. למוסד עצמו יש במקרים רבים אחריות שילוחית, ומכוחה אחריות לפיצוי על נזקים שנגרמו ממעשיה של גננת שפשעה, על כן על המוסד לפעול כדי למנוע מקרים שכאלה באמצעות קביעת נהלים ואכיפתם. אם המוסד המעסיק לא קובע נהלים או שאיננו אוכף את קיומם, אזי גם הוא נושא באחריות וחייב בתשלום פיצוי להורים. לכן, בכל מקרה מצער של גננת מתעללת, אין להסתפק בהליך הפלילי שמנהלת המדינה, אלא גם יש לפעול בערוץ המשפטי האזרחי נזיקי , ועל ההורים לתבוע את המוסד שהתרשל באחריותו.
דומה הדבר במידת מה לתביעות ייצוגיות בתחום הנגישות, בתחום זה המדינה הבינה שאין באפשרותה להעסיק פקחים ולפקח על קיום חובת הנגישות בכל העסקים במדינה, ולכן ביצעה "אאוט סורסינג" של האכיפה אל מערכת המשפט. וכך, כל אדם המגלה הפרה, יכול לתבוע את המפרים בשם הציבור כולו. כאן, אמנם המסכת העובדתית והמשפטית שונה, ולכן אין מדובר בתביעה ייצוגית, אך כן ניתן ליצור דה פקטו מנגון של אכיפה באמצעות בתי המשפט.
לכן, בתביעות כאלה של הורים, ראוי שבתי המשפט יקבעו פיצויים מוגדלים, ויטילו אחריות גם על הגננות וגם על המוסד כאחריות שילוחית. כאשר יהיה ברור לכל שישנו רף מחייב של אחריות למוסד, ואשר יש מחיר גדול להפרתו, אזי המוסדות יחלו לדקדק הרבה יותר בקביעת נהלים פנימיים ובבקרה אפקטיבית הרבה יותר על המתרחש בין כותליהם.
מאת עו"ד נחמי מייזליש-וולק, שותפה וראש מחלקת נזיקין במשרד חדד רוט שנהר ושות'
***
כתבה שיווקית בחסות משרד עו"ד חדד רוט שנהר ושות'. הכתבה נערכה בידי מערכת Duns 100