המחאה האזרחית ממשיכה לרחוש ולבעור. מדי שבוע, כחצי שנה ברציפות, עשרות ומאות אלפי ישראלים משתתפים בפעולות מחאה המוניות נגד הממשלה ונגד חוקי ההפיכה המשטרית. לא רק הממשלה הופתעה מעוצמת ההתנגדות. הציבור הישראלי הליברלי, שתואר לא אחת כאדיש, אינדיווידואליסטי ונהנתן, הפתיע גם את עצמו. מה יש בחוקי הדיקטטורה ובהפיכה המשטרית שהנביט את זרעי האקטיביזם הטמונים בנפשם של הישראלים? מהם נימי הנפש הנסתרים שעליהם פרטו חוקי ההפיכה ועוררו קרשנדו של התנגדות ציבורית כה עזה ועיקשת?
על שלושת עיקרים אלו עומדת הנפש הקולקטיבית הישראלית: על זלזול בסמכות וחוסר ציות לכללים; על ״לא נלך כצאן לטבח״; ועל האיסור המוחלט ״לצאת פראייר״. לרוע מזלה של הממשלה, חוקי הדיקטטורה מתנגשים חזיתית בשלושת עקרונות יסוד אלה שבבסיס ההוויה הנפשית הישראלית, ומעוררים, באופן רפלקסיבי, תגובת נגד חריגה בעוצמתה הפורצת מתת-המודע הקולקטיבי ומרעידה את אמות הסיפים.
הווי ידוע שישראלים אינם מכבדים סמכות ואינם נוטים לציית לה. ארגון היררכי לכאורה כמו הצבא הישראלי פועל ברובו בפמיליאריות ובחוסר רישמיות המזכירות תנועת נוער. בהשוואה לכך, במדינות אחרות, אפילו ההיררכיה בעולם התאגידי היא נוקשה יותר. בארצות הברית, מנהל שמתווכח עם הממונים עליו ואינו ממהר להתיישר עם רצון הבוס ימצא עצמו במהרה אורז חפציו ונפרד מחבריו לעבודה. בישראל, נתקשה למצוא מנהל שאינו משוכנע לחלוטין שהוא מבין את העסק הרבה יותר טוב מהבוסים שלו. כולנו רואים עצמנו מקורצים מחומרים של מנכ״לים. אף אחד מאיתנו לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. דיקטטורה מושתת על נכונות הנתינים לציית למנהיג, ועל כבוד לחוקים ולכללים שנקבעו. אך למרבה המזל, הישראלים רואים בכללים ובחוקים המלצה בלבד ואינם מכבדים איש. נראה שאותן תכונות קולקטיביות שהופכות אותנו לבלגניסטים, חאפרים וקשים לניהול, הופכות אותנו גם לחסינים יותר מפני משטר דיקטטורי.
את החובה לצאת למאבק עממי נגד שלטון דכאני אנו יונקים עם חלב אמנו. חובה זו נטועה עמוק בגרסא דינקותא המשותפת שלנו עוד מגן טרום חובה. אמנם, לפי דירוגים בינלאומיים, מערכת החינוך הממלכתית אינה מצטיינת בהקניית מיומנויות יסוד לתלמידיה, אך אין שני לה בהאדרתם של מורדים במלכות. גיבורי חגינו הדתיים, יהודה המכבי, בר כוכבא, משה ואהרון, מרדכי ואסתר, היו כולם גיבורים עממיים שהנהיגו מרידות והתקוממויות נגד שליטים אוטוקרטיים. גם חגינו הלאומיים מפארים ומרוממים את מי שנלחמו ונאבקו בחוקים מפלים ושרירותיים. אנו מעלים על נס את העליה הבלתי לגאלית, את מלחמת המחתרות בשלטון הבריטי, את הנופלים במלחמות שאסרו עלינו שליטי ערב ואת המורדים בגטאות ובמחנות. תנו לנו שלטון אוטוקרטי ודכאני, ומייד אנחנו נכנסים למצב ״לא כצאן לטבח״ ונוהרים לרחובות להלחם על זכויותינו.
הדחיפה האחרונה לשימור המחאה מגיעה מהציווי הקטגורי העליון שלנו אשר עומד בסלע קיומנו - ״לא תצא פראייר״. והרי אין פראיירים גדולים יותר ממי שוויתרו על זכויות יסוד מהן נהנו במשך שלושה דורות של משטר דמוקרטי. רק פראיירים וסכלים גמורים יסכימו לשחיקתן של זכויות אדם בסיסיות כגון הזכות להתאגדות, לחופש הדיבור, לכבוד האדם וחרותו, לשיוויון ולמניעת אפליה מטעמי מין, דת, גזע או נטיה מינית. רק חמורי גרם מוחלטים יאפשרו לשלטון לפעול מחוץ למתחם הסבירות, ללא כל פיקוח או בקרה.
חשוב להדגיש: איננו יפי נפש או מוסרניים. ההתנגדות שלנו לדיקטטורה היא קוניונקטוראלית ואינה עקרונית. דיקטטורים מנוולים הם עדיין מטובי ידידנו. לחלקם סיפקנו נשק ושאר מרעין בישין בלי לבדוק בציציותיהם. המצב בשטחים איננו מופת של דמוקרטיה או של כיבוד זכויות אדם, ורק מיעוט קטן וזניח מוחה על כך. אבל דיקטטורה אצלנו בבית? באמת הגזמתם. נראה לכם שאנחנו פראיירים?
מאת טל רוטמן, עורך דין, ד״ר למשפטים ומוסמך בפסיכולוגיה קוגניטיבית
***
כתבה שיווקית | נערכה ע"י מערכת Duns 100