בעקבות פרשת האזנות הסתר הידועה בכינויה "פרשת מזרחי" נפתחת חקירת מח"ש. בהמשכה, הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין על הקמת צוות לצורך הפקת לקחים בנושא האזנות סתר. בראש הצוות עמדה הגב' לבנת משיח, אז המשנה ליועמ"ש. בין הסוגיות שנדונו בצוות, צילום סתר (להלן: תיעוד חזותי) שבוצע על ידי משטרת ישראל, כביכול מכורח סמכות העזר להתיר כניסה למקום לצורך התקנת אמצעי האזנת סתר, פירוקם או סילוקם. הצוות כתב כי "נראה היה לחברי הצוות כי אין להסתפק בהסדר זה ויש מקום לעגן הסדר מפורש ומידתי בחקיקה. לפיכך סברנו כי בתחום זה המשטרה אינה צריכה לפעול מכוח הגנה שניתנה לה עפ"י דין בדיעבד, אלא מכוח סמכות ישירה שנקבעה בחוק ונתונה לבקרה שיפוטית".

הגדיל לעשות הצוות, והציע נוסח לתיקון חוק האזנות סתר שעניינו הענקת סמכות בחקיקה ראשית לביצוע תיעוד חזותי ברשות היחיד. בהמשך, הוקמה גם ועדת חקירה פרלמנטרית בכנסת, אשר בחנה גם היא את הדברים והגיעה לתובנות דומות.

בשנים 2012 ו-2014, עשור לאחר שהוקם הצוות, מובא לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט הצעת חוק לתיקון מס' 6 לחוק האזנות סתר ובה נכלל אותו נוסח של סעיף המסמיך את המשטרה לביצוע תיעוד חזותי ברשות היחיד. סופו של יום, כי חברי הכנסת מביעים התנגדות נחרצת לכך להתיר את התיעוד החזותי, ותיקון החוק מאושר, ללא הסמכת המשטרה לביצוע תיעוד חזותי.

בפועל, במקום לפעול כדרישת חברי ועדת החוקה ולהציע הצעת חוק חדשה מקיפה ומסודרת להסמכת משטרת ישראל לביצוע תיעוד חזותי, ואחרי שוועדת בדיקה ממשלתית קבעה כי הדבר מחייב הסמכה מפורשת, המשיכה משטרת ישראל לבצע צילומי סתר, בחוסר סמכות, תוך פגיעה בפרטיות, וביצוע לכאורה של עבירות פשע לפי חוק הגנת הפרטיות.

המסגרת המשפטית

בישראל קיימת הבחנה ברורה בין הסדרת תיעוד קולי לבין הסדרת תיעוד חזותי. תיעוד קולי מוסדר במסגרת חוק האזנת סתר, התשל"ט-1979, אשר קובע כי ביצוע האזנת סתר לשיחה בידי מי שאינו צד לשיחה, מהווה עבירה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר. לצד זאת, החוק מעניק למשטרה סמכות לפנות בבקשה לקבלת צו האזנת סתר מנשיא בית המשפט המחוזי או סגנו המוסמך לכך, על מנת לבצע האזנות לצורך חקירה. תקופת האזנה לא תעלה על 3 חודשים, ואם נדרש, מוגשות בקשות להארכת צו קיים.

בשנת 1995 נוסף סעיף 10א לחוק האזנת סתר, שכותרתו "סמכות עזר", אשר נועד לעגן את סמכות המשטרה להיכנס למקום לצורך התקנה ופירוק של אמצעי האזנת סתר. סעיף זה נחקק ברוח חוקי היסוד, אשר נועדו להגן על זכויות היסוד של האדם. עם זאת, חשוב להדגיש כי סעיף זה נועד אך ורק להעניק סמכות להיכנס לחצריו של אדם לצורך התקנת ופירוק אמצעי האזנה, ולא לשם איסוף ראיות חזותיות או לתיעוד חזותי.

תקנות האזנת סתר (בקשה להיתר האזנה), תשס"ז-2007 קבעו כי בקשות להאזנת סתר, יוגשו באמצעות טופס מתאים. כמו כן, נקבע כי מהלך הדיון יתועד בפרוטוקול שישקף את כל הנאמר בדיון ואשר הוא חלק בלתי נפרד מהטופס אשר בחתימת השופט הופך הלכה למעשה לצו האזנת סתר.

סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מעגן את זכות העיון של נאשם בפלילים לעיין בחומר החקירה. בפועל, משמעות הדברים כי אדם נחשף לעצם קיומו של צו האזנות סתר ולביצוע האזנות, כמעט ורק במקרה בו מוגש בסופו של דבר כתב אישום כנגד אותו אדם. מרבית הצדדים להאזנת הסתר (בעלי השיחה) בין אם הוגש כתב האישום ובין אם לא, לא נחשפים לעולם לעצם קיומו של הצו ולביצוע האזנות הסתר בפועל.
סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 מתיר לשר לחתום על תעודת חיסיון ביחס למידע, אם מסירתו עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב. לעניינו, הרי שעל צווי האזנת סתר, מוצאות תעודות חיסיון אשר מאפשרות להגנה עיון חלקי בלבד בתעודות.

לצד זאת, חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, מתייחס להיבטים שונים של הגנה על זכותו של אדם לפרטיות, ובמיוחד מגדיר כי צילום אדם ברשות היחיד מהווה פגיעה בפרטיות. כמו במקרה של האזנות סתר, גם כאן נקבעה סנקציה של חמש שנות מאסר על הפרת החוק. יתרה מכך, החוק קובע כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשימוש כראיה בבית משפט, אלא במקרים חריגים.

סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, מעניק הגנה בדיעבד מפני הליך אזרחי או פלילי בנסיבות שונות. דגש כי ההגנה בדיעבד אינה נותנת הכשר מראש ובוודאי שאינה מעניקה סמכות לפגוע באופן זה. חיזוק לדברים אלה אפשר למצוא בעמדת יועמ"ש שהוגשה לבית המשפט העליון במסגרת דנ"מ 6602/17 נתניהו נ' משרד רה"מ ואח' וממנה עולה במפורש כי אין בהגנות לפי חוק הגנת הפרטיות כמקור המסמיך רשות שלטונית לפגוע בפרטיות.

בעוד שהחוק מאפשר למשטרה לבצע האזנת סתר תחת צו שיפוטי מפורש, המחוקק מעולם לא התיר למשטרה לפגוע בפרטיות לרבות לא באמצעות צו. נושא זה אף נדון בוועדות הכנסת, בהן נדחו ניסיונות לעגן בחוק את הסמכות לביצוע תיעוד חזותי. בהתאם לכך, על המשטרה היה להפסיק את ביצוע צילומי הסתר, אך בפועל היא המשיכה לבצעם ללא סמכות חוקית, תוך הפרה לכאורה של חוק הגנת הפרטיות.

השתלשלות הדברים

פרשת מזרחי

משה מזרחי, כיהן בתקופה הרלוונטי כתת ניצב בתפקיד ראש היחב"ל. במסגרת חקירות שניהל ביחס לדמויות ציבוריות ופוליטיות הורה בית המשפט שלא לתמלל שיחות שלא בנושאי החקירה. בפועל, בהוראת מזרחי תומללו או תוקצרו שיחות רבות שאינן רלוונטיות לחקירה. דברים דומים התרחשו גם בעניינו של אסיר אשר הוחלט להאזין ולתמלל שיחות רבות ללא צורך או הצדקה. בעקבות הפרת צווי האזנת הסתר הללו, נפתחה חקירה במחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש). בתום החקירה הוגשו ממצאיה ליועץ המשפטי לממשלה בצירוף המלצה של ראש מח"ש דאז, להעמיד את מזרחי לדין משמעתי.

ועדת משיח

בעקבות הדברים, ובאופן שמזכיר את הלך הדברים בפרשת פגסוס שהפציעה לחיינו לאחרונה, הורה היועץ המשפטי על הקמת צוות לצורך הפקת לקחים בנושא האזנות סתר. בראש הצוות עמדה הגב' לבנת משיח, המשנה ליועמ"ש. בין מטרות הצוות היה לדון בצורך במערכי בקרה נוספים כבר בשלב הגשת בקשה להאזנת סתר, המידע אותו חובה להביא בפני בית המשפט הדן בבקשה להאזנת סתר, בחינת יישום הוראות חוק האזנת סתר ביחס לשיחות עליהן חל חיסיון דוגמת עו"ד לקוח ועוד.

הצוות קיים 26 ישיבות ובסופם הציג שורה של ממצאים והמלצות כיצד להתמודד עם הפערים והגיש את הדוח הסופי ליועמ"ש בחודש אפריל 2005. בין הנושאים שבאו לבחינת הצוות האזנה בצירוף תיעוד חזותי (צילום וידאו). במסגרת דוח הוועדה עולה כי כאשר עולה צורך, בית המשפט נדרש להתיר במפורש את התקנת ציוד הצילום אשר ילווה את ההאזנה וזאת מכוח סעיף 10א, הוא סעיף סמכות העזר שנועד להתיר כניסה למקום לצורך התקנת ופירוק אמצעים הנדרשים להאזנה.

הצוות קובע כי אין אחידות בגישת בית המשפט לקונסטרוקציה המשפטית הזאת וכי אף שלכאורה נעשה הדבר במסגרת צו האזנת הסתר, נראה היה לחברי הצוות כי אין להסתפק בהסדר זה ויש מקום לעגן הסדר מפורש ומידתי בחקיקה. עוד סבר הצוות כי בתחום זה המשטרה לא צריכה לפעול מכוח הגנה שניתנה לה בדיעבד (הכוונה לפטור שנקבע בסעיף 19 לחוק הגנת הפרטיות) אלא מכוח סמכות ישירה שנקבעה בחוק ונתונה לביקורת שיפוטית מראש.

לפיכך הציע הצוות נוסח לתיקון חוק האזנת סתר בזו הלשון: "שוכנע מי שנתן היתר להאזנת סתר לפי חוק זה, כי למטרות ההאזנה נדרש, בנוסף עליה, גם תיעוד חזותי ברשות היחיד, רשאי הוא להתיר באותו צו גם התקנת הציוד הנדרש לשם כך." ואשר היה מיועד להיות בבחינת סעיף 10ב לחוק האזנת סתר תחת הכותרת "תיעוד חזותי ברשות היחיד".

ועדת החקירה הפרלמנטרית

ביום 28.2.2007 ובהמשך לעבודת ועדת משיח כאמור, הוקמה גם ועדת חקירה פרלמנטרית בעניין האזנות הסתר. גם ועדת החקירה נדרשה לסוגיית הצילום וכך מתוך דיון שנערך ביום 27.1.2008 מתוך דברים שאמר אלעזר כהנא, אז בייעוץ המשפטי של משטרת ישראל וכיום היועץ המשפטי של משטרת ישראל כאשר נשאל ע"י יו"ר הוועדה מדוע לא יכול לקבל אישור אוטומטי להקלטה ולצילום חזותי: "זה מה שעושים היום ברוב המקומות. חוק האזנת סתר לא חל על חוזי. הוא מסדיר שמיעה, לא צפייה". וכך מתנהל השיח בוועדה כאשר כהנא בעצמו מאשר בפני יו"ר הוועדה כי "חוק האזנות סתר לא חל על זה.

אף שלמה (מומי) למברגר, אז, סגן ראש מח"ש, וכיום המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, מתייחס ואומר: "אני בזמנו באתי לבית המשפט בבקשה להאזנת סתר. כתבנו שאנחנו מבקשים צילום. אמר שזה לא בסמכותו לאשר כי על העניין הזה חל חוק הגנת הפרטיות". ובהמשך השיח מבהיר שוב למברגר: "כשאתה נכנס לבית ומציב מצלמה זה לא חוק האזנת סתר, זה חוק אחר", וכהנא משיב לו: "אין לי סמכות כזאת".

הצעת החוק הממשלתית

ואכן, בהמשך לעבודת הצוות והוועדה, באוקטובר 2009 הוגשה הצעת חוק ממשלתית לתיקון מס' 6 לחוק האזנת סתר, שביקשה לאמץ ולהטמיע שורה של המלצות מתוך דוח משיח וועדת החקירה, ובין אלה, את סוגיית הסמכות לביצוע תיעוד חזותי.

ביום 9.1.2012 התקיימה ישיבת ועדת חוקה חוק ומשפט בראשות יו"ר הוועדה, ח"כ לשעבר דוד רותם, וחברי הוועדה, יצחק הרצוג, לימים נשיא המדינה וח"כ לשעבר אברהם מיכאלי. כמו כן, נכחו בוועדה ח"כ לשעבר דב חנין, אלעזר כהנא, באותם ימים יועמ"ש סיגינט (מודיעין אותות) מטעם המשטרה, ובימים אלה מי שמכהן כיועמ"ש המשטרה.

לאחר ביקורת שהטיח יו"ר הוועדה דאז, רותם, בכהנא, הסביר רותם כי יש צורך בהכנת הצעת חוק ייעודית לנושא הסמכות לתיעוד חזותי, ולקבוע שם את הכללים. עוד הסביר רותם כי דוח ועדת משיח, ביקש לצמצם ולהגביל, כמו גם להגביר את הפיקוח על המשטרה, ולא להרחיב את סמכויות המשטרה כפי שהם מבקשים לעשות.

בהמשך גם ח"כ לשעבר חנין ביקש להתייחס לדברים ולבקשת המשטרה לעגן סמכות לביצוע תיעוד חזותי, ותקף בנחרצות את עמדת המשטרה ואת עצם הרעיון לבקש לעגן סמכות מרחיקת לכת זו במסגרת תיקון חוק האזנות סתר. בסופו של דבר, הליך החקיקה הסתיים מבלי שתוקן חוק האזנות סתר, ובפרט, מבלי שעוגנה סמכות ההמשטרה לביצוע צילומי סתר.

המצב בפועל

נכון להיום מבצעת המשטרה שימוש בצילומי סתר, הנלווים להאזנות סתר, כדבר שבשגרה, ובהמשך לבקשות לביצוע האזנות סתר. צילומים אלה נעשים בשלל מתחמים, לרבות בתוך בתיהם של חשודים ויעדים שונים של המשטרה.חשוב להדגיש, כי ככל ותוצרי התיעוד החזותי לא מגבשים תשתית ראייתית להגשת כתב אישום, ברוב המקרים, התיעוד החזותי, לא יוודע ולא ייחשף לנושא הצילום.

שיטת מצליח

כפי שהעיד מרמומי למברגר, אז סגן ראש מח"ש וכיום המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, הרי שכשהוא הגיע לבית המשפט וביקש תיעוד חזותי, השופט אמר שזה לא בסמכותו לאשר כי על העניין הזה חל חוק הגנת הפרטיות (דיון מיום 27.1.2008 בוועדה החקירה הפרלמנטרית).

בהמשך העידה רביד דקל, מהייעוץ המשפטי לממשלה כי "הוויכוח היה לגבי אם סעיף 10א בחוק האזנת סתר נותן את הביטוי הבסיסי החוקי להתקנת צילום תוך כדי האזנת סתר. היו בתי משפט שחשבו שכן, היו בתי משפט שחשבו שלא. במקומות שחשבו שלא, פעולה משטרתית נעשתה תחת ההגנה של חוק הגנת הפרטיות."
ומוסיף כהנא על דבריה ומבהיר "שאם בית המשפט לא התיר אנחנו לא עושים".

קרי אין חולק כי המשטרה פנתה שוב ושוב לבתי המשפט בבקשה לקבל צו המתיר לה ביצוע צילומי סתר, ונדחתה לא פעם בטענה כי הדבר אינו מצוי כלל בסמכות בית המשפט. חרף זאת, לא חדלה המשטרה מלבקש זאת, אלא נקטה בשיטת מצליח. היא ממשיכה להגיש בקשות מעין אלה.

חמורים אף יותר הדברים אשר עלו מתוך הייעוץ המשפטי לממשלה, אשר הלכה למעשה מאשרים, כי עובדי הציבור, ובמקרה זה שוטרי משטרת ישראל, הלכה למעשה פועלים בצורה עבריינית, ומבצעים עבירות פשע לפי חוק הגנת הפרטיות, תוך הסתמכות בדיעבד על הגנות אשר נקבעו בחוק הגנת הפרטיות. זאת כאמור, בניגוד לעמדת היועמ"ש כפי שהובא בפני בית המשפט העליון ואשר סברה כי אין מקום לפרש את ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות ככאלה המתירות פגיעה בפרטיות מראש.

חיסוי אופן ביצוע ההאזנה

עיון במספר רב של בקשות להאזנת סתר, מגלה כי באופן שיטתי נוהגת המשטרה לחסות את אופן ההאזנה, כפי שהוצג לבית המשפט. אופן ההאזנה כולל לכאורה, את ביצוע הצילום, אלא שבין אם כך מוצגים הדברים בפני בית המשפט ובין אם לא, הרי שדברים אלה לא נמסרים להגנה ולמושא האזנה, אף במידה ומוגש כתב אישום. וזאת בחסות סעיף 45 לפקודת הראיות כאמור.

הארכת צו קיים ולא הוצאת צו חדש

עיון במספר לא מבוטל של מקרים בהם התבקש לכאורה צו לביצוע תיעוד חזותי, מלמד כי לא היה הדבר במסגרת בקשה לצו האזנת סתר, אלא בבקשה לחידוש צו אחר. קרי המשטרה נוהגת דרך קבע, כאשר מבוקשת סמכות חריגה (דוגמה תיעוד חזותי או הפעלת רוגלה) לבקש צו להאזנת סתר, באופן ובמתכונת מקובלת. בהמשך מתבקשים מספר ארכות לאותו הצו ואז, כאשר השופט מניח כי מדובר בבקשה נוספת לארכה לצו שניתן זה מכבר ואשר האיזונים בו כבר נשקלו, למעשה במסגרת אותיות קטנות בגוף הבקשה, מכלילה היחידה החוקרת את ההתייחסות השונה לאופן האזנה, ובראש ובראשונה לכך שהאזנה הפעם, בניגוד לבקשות העבר, היא האזנת נפח ולא לקו טלפון.

כאמור, בשל מדיניות הגדרת אופן האזנה משום מידע חסוי, אין בידי ההגנה כלל אפשרות לבדוק את האופן שבו מוצגת הבקשה לביצוע הצילום במסגרת אותה בקשה להארכת צו קיים, השונה במהותו מזה המבוקש, הן לעניין אופן ההאזנה והן לעניין עצם הצילום.

פרוטוקול הדיון

נוסף על דברים אלה, בהתאם לתקנות האזנות סתר, בקשות לצו האזנת סתר, פרוטוקול הדיון והצו למעשה כולם מתנהלים על גבי טופס שנקבע בתקנות. אף שחוק בתי המשפט ותקנות האזנות סתר מחייבות את השופט לתעד את כל הנאמר בדיון, הרי שעיון בטפסים כאמור, מגלה כי פרוטוקול הדיון מתמצה ברוב המקרים במשפט או שניים, בכתב יד, שבמקרים רבים אינו קריא כלל, ואינם משקפים שום דיון שנערך.

במקרים המעטים שבהם כתב היד קריא, ניכר כי או שדיון שהתקיים לא תועד או שכלל לא התקיים דיון אלא השופט חתם על הצו ותיאר את עצם חתימתו על הצו בצורה מילולית, חלף פרוטוקול דיון.

ההיבט המינהלי

עקרון חוקיות המנהל שהוא מאבני היסוד של המשפט המינהלי, קובע כי הרשות מוסמכת לפעול רק מכוח הסמכה מפורשת בחוק או מכוחו. מה שלא הותר לרשות לעשות על פי דין - אסור לה. דרך המלך בעולם המשפט המינהלי, ודאי כאשר יש פגיעה בזכויות יסוד, זה לזהות את הצורך, לקדם חקיקה, להסדיר את הסמכות בחקיקה ראשית ולקבוע את אופן היישום דרך חקיקת משנה.

המציאות, וודאי בתחומי האכיפה, לעיתים דוחקת ולעיתים בהיסח הדעת, ולעיתים, לצערנו אף במתכוון, מובילה את הרשויות לפתח פרקטיקה בפועל המחייבת הסדרת הסמכות בחקיקה, ורק בדיעבד, פועלת הרשות להסדיר זאת בחקיקה, לא כך המקרה שלפנינו.

מקרה חמור יותר, הוא כאשר הרשות פועלת שלא כדין, על כן מוקמת ועדת חקירה, אשר מפנה את תשומת הלב לאי החוקיות באופן שבו פועלת הרשות, ומכאן גם ממליצה על הסדרה בחקיקה. הרשות מקדמת את החקיקה הנדרשת, ושבה לפעול כבעבר. הסיפור של צילומי הסתר, אינו נמנה על המקרים האלה.

סיפור שהיה כך היה. הרשות, פעלה בחוסר סמכות, נתפסה בקלונה במסגרת ועדת בדיקה ובהמשך במסגרת ועדת חקירה, אשר הפנו את הרשות להסדיר את סמכויותיה בחקיקה. הצעת חוק ממשלתית נכתבה, והובאה לשולחן ועדת חוקה. אלא ששם, בניגוד למתכונן, הבהירה הרשות המחוקקת, כי אין כל אפשרות להסדיר באופן זה, סמכות כה מרחיקת לכת, ועל כן דרשה כי הדבר לא יעשה במסגרת תיקון חקיקה, אלא במסגרת חוק של ממש. הרשות קיבלה זאת בהכנעה, והצעת החוק במתכונתה, לא נכנסה לספר החוקים, ובוודאי כי התיקון לעיגון סמכות ביצוע צילומי הסתר, לא רק שלא נכנס לספר החוקים, אלא גם לא עלה מאז כהצעת חוק.

כאן היה אפשר לצפות כי מרגע שוועדת הבדיקה, וועדת החקירה אמרו את דברם, ואחריה המחוקק, תחדל הרשות מלעשות שימוש באותה פרקטיקה מנוגדת לחוק. אלא שלא כך המצב, ובמקרה שבפנינו התעלמה הרשות ממסקנות ועדת הבדיקה וועדת החקירה, ובעיקר מעמדת המחוקק כפי שנשמעה בכנסת, ועל עקרון חוקיות המנהל, והמשיכה באותה פרקטיקה לא חוקית.

קרי נכון להיום, ממשיכה משטרת ישראל לבצע צילומי סתר, בלא סמכות ושלא כדין, חודרת לאנשים לתוך הבית הפרטי, מתקינה מצלמות, מצלמת ועושה שימוש בתוצרי המצלמות, בין אם הוגש כתב אישום ובין אם לא. מטבע הדברים, חלק מהקורבנות של פרקטיקה זו, מעולם לא נחשפו אליה ולא נודע להם הדבר כלל.

ההיבט החוקתי

הרשות לקחה לעצמה את הזכות, לפגוע בזכות יסוד חוקתית, מבלי כל איזון, ובוודאי מבלי שאיזון כזה נעשה באמצעות חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

זכותו של אדם לפרטיות עוגנה בחוק הגנת הפרטיות ובהמשך בסעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. על פי סעיף 8 לחוק היסוד "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.". קרי, לצורך פגיעה בזכות לפרטיות ובכלל זה צילום אדם ברשות היחיד, יש צורך לעשות זו על פי הסמכה מפורשת בחוק, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.

בפועל, משטרת ישראל נוהגת לבצע צילומי סתר, ללא כל הסמכה בחוק, בוודאי שללא הסמכה מפורשת, בידיעה ומתוך כוונה.

סיכום

סוגיית התיעוד החזותי עלתה בשל ליקויים חמורים שעלו בפעילות המשטרה ככל שזה נוגע ליישום חוק האזנות סתר. ליקויים אלה עלו בוועדת בדיקה ממשלתית ובהמשך גם בוועדת חקירה פרלמנטרית. על רקע הליקויים ומתוך כוונה להסדיר בחקיקה את פעילות המשטרה ככל שהדבר נוגע לתיעוד חזותי, הוגשה לכנסת הצעת חוק ממשלתית אשר נדחתה על ידי הכנסת תוך השמעת ביקורת נוקבת וקשה על הניסיון להסדיר את הדבר.

אפשר היה לצפות כי דבר הכנסת יתורגם לפעילות המשטרה בשטח, ובמקרה הזה, כי בעקבות עמדת הכנסת שלא להתיר צילומי סתר, תחדל המשטרה מלעשות שימוש בכלים אלה. בפועל, המצב הפוך, המשטרה ממשיכה לבצע צילומי סתר, ללא סמכות, תוך חשד לביצוע עבירות פשע, ובהסתמך על קונסטרוקציה משפטית העומדת בסתירה לדברי החוק ולעמדת היועמ"ש. קונסטרוקציה זו אינה תואמת את עקרונות הדין המינהלי ואת מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות.

מעבר לעצם שאלת הסמכות והאיזונים, הרי שאופן הביצוע של צילומי הסתר לוקה גם בפגמים טכניים רבים. בין אלה ניתן למנות כי ביצוע הצילום מוסתר מההגנה בטענות חיסיון שונות, ולפיכך אין בידי ההגנה, אף במקרים שבהם הוגש כתב אישום, כדי לבקר את האופן שבו הוצגו הדברים לבית המשפט שחתם על צווי האזנה וצילום לכאורה. בנוסף, ניכר כי המשטרה למעשה מטעה את בתי המשפט כאשר היא מגישה את הבקשות לביצוע צילומי סתר על גבי טפסים שכותרתם "חידוש היתר" אף שמדובר למעשה בבקשות חדשות, שלא קדמו להן בקשות דומות מעולם ואשר מבקשות דברים חדשים אשר האיזון המתבקש בהם שונה בתכלית.

מאת עו"ד טליה גרידיש, בעלת משרד עו"ד בתחום הצווארון הלבן

***

כתבה שיווקית בחסות טליה גרידיש; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.