העובדה שמוגשות תביעות לשון הרע אינה הופכת את השיח הציבורי לסטרילי. אמנם אין לדעת מה הייתה מידת הפראות אלמלא האפשרות לתבוע. אך מספיק לפתוח "פיד" רנדומלי ברשת חברתית, כדי להיתקל בפרסומים מבזים, ובשפה בוטה ופוגענית. וזאת למרות שידוע כיום כי בגין פרסום משפיל, ניתן להגיש תביעת לשון הרע ולדרוש פיצוי ללא הוכחת נזק עד סך 160 אלף ש"ח. מידע נוסף בנושא תביעות לשון הרע ניתן למצוא במרכז מידע ללשון הרע והוצאת דיבה - lawdesk.co.il
"אני לא חושש מתביעה – אמת דיברתי". האמנם?
"אמת דיברתי" הפכה מעין תשובת קסם. ניתן להבחין בצמד המילים בטוקבקים ובתגוביות, כמו גם בכתבי טענות שנוסחו בידי עורכי דין שסבורים כי צמד המילים הן קסם. ובכן – לא. בפועל, מעטים יחסית פסקי-הדין שנדחים לצד הקביעה שחלה הגנת אמת הפרסום. שכן להוכיח שחלה ההגנה, זו משימה מורכבת; ומלכתחילה, ההגנה אינה מתאימה לחלק ניכר מסוגי הביטויים.
כיצד הדברים עובדים בפועל?
סדר הדברים בניהול תביעת לשון הרע, שונה מסדר הדברים בכל משפט אזרחי. בחלק ניכר מהתביעות, מוצדק שהנתבע יחל בהבאת הראיות (בדרך כלל התובע פותח בהבאת הראיות); ובכלל ההליכים מי שצריך לשכנע שנתונה לו הגנה הוא הנתבע.
נסביר: כשאין מחלוקת בין הצדדים, וברור שהנתבע פרסם את הפרסום המיוחס לו, למעשה אין לתובע עוד מה להוכיח. תובע אינו נדרש להוכיח שהפרסום שקרי. כל מה שתובע נדרש להוכיח הוא שפורסם ביחס אליו דבר מה בפומבי, ותוכן הפרסום עלול לפגוע בשמו הטוב. ברגע שכך התובע מוכיח – נטלי ההוכחה והשכנוע עוברים אל הנתבע.
כלומר, חשוב לדעת: אם תוגש כנגדך תביעת לשון הרע, הנטל להוכיח שנתונה לך הגנה יוטל על הכתפיים שלך (ישנם מקרים חריגים בהם הנטל מתהפך פעם נוספת, אך על כך במאמר אחר). להרחבה בנושא, קראו את המאמר באתר lawdesk – תביעה בגין הוצאת לשון הרע.
מעבר לזה ההגנה העוסקת ב"אמת", יכולה להגן רק על ביטויים שנבחנים בתבניות של אמת ושקר. למשל, דעות אינן נבחנות במובנים של אמת או שקר. כך שבכל מקרה הגנת אמת הפרסום אינה על הפרק (ולא, אין הגנה על כל הבעת דעה מעצם היותר כזו).
בנוסף, ה"אמת" שיש להוכיח במשפט כדי לזכות בהגנה, היא ה"אמת המשפטית"; אמת אובייקטיבית, שניתן להוכיח באמצעות ראיות קבילות בבית משפט. ואמת אובייקטיבית יש רק אחת. אין אמת שהייתה נכונה והתבררה כשגויה, ואין אמת לפי דעתי.
אם אלו אינם מספיקים, חשוב לדעת כי בדיני לשון הרע שולטת הלכה שקובעת: חייב להתקיים יחס-ישר בין חומרת הפרסומים לבין עוצמת הראיות שיובאו להוכיח את תוכן הפרסומים. ככל שהפרסומים חמורים יותר, יש צורך בראיות משמעותיות יותר (לצד ההלכה הקובעת כי כדי להוכיח במשפט אזרחי מעשה פלילי, יש להצטייד בכמות נכבדת של ראיות משמעותיות).
בסיכום הדברים הופך ברור: המשפט "אמת דיברתי – אני לא חושש מתביעה" בדרך כלל אינו במקום. אם תוגש כנגדך תביעה, המעמסה תהיה כבדה. איסוף ראיות זו מלאכה מורכבת; לא בדיוק מהכישורים שרוכשים בבית הספר. ולא כל עורך דין ניחן בידע ובניסיון הדרושים כדי לשרטט את הדרך הנכונה לזכות בהגנה מורכבת זו (שכוללת גם את יסוד ה"עניין לציבור" בו לא נעסוק כעת).
ואם פרסמתי שקר, יש סיכוי להגנה?
במילה אחת: כן. בשתי מילים: תלוי בנסיבות. בחוק איסור לשןו הרע ישנן עוד שתי מערכות הגנה (נוסף על ההגנות מפקודת הנזיקין): הפרסומים המותרים (סייגים לאחריות, סעיף 13), ומערכת הגנות תום לב (בהתאם לנסיבות הקבועות תחת סעיף 15).
סעיף 13 שמור למקרים מעטים, בהם לא חשוב מה תוכן הפרסום, לא ניתן להטיל חבות לפי חוק איסור לשון הרע (למשל התבטאות תוך כדי דיון משפטי).
סעיף 15, מאפשר להגן על אין סוף התבטאויות, באין סוף סיטואציות. אך גם שם, נשמר איזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב. ומי שיבקש לחסות בצל הגנת תום הלב, אמנם לא יידרש להוכיח שפרסם אמת, אך תוטל עליו מעמסה אחרת: להוכיח את תום ליבו.
לא נאריך בעניין. אך נציין כי מי שמבקש לשכנע בתום ליבו, יסתובב בדרך כלל סביב החזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק (ההנחות שאמורות להדריך את בית המשפט: האם לראות במפרסם, כנקודת מוצא, כתם לב? או כחסר תום לב?). ובקיצור, החזקות "מתנהגות" כך: מי שהתבטא באחת מנסיבות סעיף 15, והתנהגותו לא חצתה את גבולות הסביר, יראו בו – כנקודת מוצא הניתנת לסתירה – כתם לב. אולם יראו כחסר תום לב כל מי שיוכח שפרסם דבר שקר שהוא לא האמין באמיתותו, או שפרסם שקר ולא פעל כדי לברר את העובדות, או שהתכוון לפגוע מעבר לכפי שסביר כדי להגן על הערכים המשתקפים מסעיף 15 לחוק. מורכב? בהחלט. כפי שאמרנו מלכתחילה.
עדיף לשתוק?
לא. אך מומלץ לחשוב. ומומלץ להתכנס סביב ההבנה שמילים גדולות וסיסמאות דוגמת "אמת דיברתי" אינן שוללות אחריות. יותר מכך, ישנם כללים שנקבעו בפסיקה ולפיהם יש להחמיר עם מי שנאחז לשווא בהגנת אמת הפרסום; כמו גם עם מי שאינו חוזר בו (כאשר הדבר נדרש) מפרסום לשון הרע.
בסופו של דבר, מערכת האיזונים בחוק איסור לשון הרע, היא כזו: כל אחד יכול לפרסם כל מה שהוא רוצה כנקודת מוצא. רק יש צורך במקלדת, רצון והחלטה לעשות כן. אך מנגד, כל מי שפורסם בגנותו דבר מה שעלול לפגוע בשמו הטוב, יכול לגשת מיד אל בית המשפט. ואז, מי שפרסם את הדברים יידרש להוכיח את צדקת דרכו ולשכנע שנתונה לו הגנה. אחרת בית המשפט מוסמך לחייבו בסכומים משמעותיים. ייצוג נתבעים בתביעות לשון הרע זו מלאכה מורכבת במיוחד; וכפועל יוצא, לא מתאימה לכל עורך דין. והמשמעותיות הנובעות מכך ברורות.
אלו דברים שחשוב לזכור ולהפנים; כך, אולי, היד תהיה קלה מעט פחות על המקלדת.
מאת עו"ד בן קרפל, מייסד, בעלים ומנהל ועו"ד אדם קרפל, שותף, בן קרפל ושות', משרד עורכי דין.
***
כתבה שיווקית בחסות בן קרפל ושות', משרד עורכי דין; הכתבה נערכה על ידי מערכת Duns 100.