בית המשפט העליון הבהיר לאחרונה בפסק דין תקדימי כי אין להחיל חובת גילוי בין בני זוג, בכל הנוגע להעדפותיהם המיניות, מחשבותיהם ורגשותיהם ביחס לבני זוגם.
פסק הדין עסק בתביעה שהגישה אשתו לשעבר של הנתבע ביחד עם אמה, בגובה חמישה מיליון שקלים, בטענה לנזקים נפשיים וכלכליים שנגרמו להן, בשל כך שהבעל לשעבר הוא הומו בארון, שחי חיים כפולים והונה אותן, ולמעשה השתמש בהן כסיפור כיסוי לחייו האמיתיים.
בפסק דינם, הבהירו שופטי העליון כי כי אין למשפט כיצד לטפל ביחסים זוגיים, אישיים ואינטימיים. הדיון ביחסים אלה נידון לעצירה על לעצור סף דלתה של המשפחה. או, במילותיהם של שופט העליון: "המשפט אינו המסגרת המתאימה לריפוי כאבי לב, והוא לא נועד למשטר את נטיות הלב".
כאשר אדם מוכר רכב, חלה עליו חובת גילוי נרחבת לקונה. כל "דפיקה", פגם נסתר, נזילת שמן, צריכה להיות "על השולחן" – ולא, המוכר חשוף לעילת תביעה בגין הטעיה.
מערכת יחסים זוגית, לרבות נישואים, מניחה מאליה מידה של אמון ואינטימיות, לכן הסתרה של פרט מהותי הקשור ביחסים, כגון נטייה מינית, התנסות ביחסים מיניים (הומוסקסואליים או הטרוסקסואליים) מחוץ לנישואים, מניעים (אמיתיים) לנישואין וכיוצא בזה, היו אמורים, לכאורה, בהקבלה לחובת הגילוי ביחס למכירת רכב, להיות מגולים לבעל או לאישה.
אך דווקא טיבם האינטימי והפרטי של היחסים הזוגיים, והפגיעה הקשה בפרטיות הנלווית להטלת חובת גילוי בין בני זוג או קרובי משפחתם, היא זו שמובילה לתוצאה הפוכה. אפילו ש"דפיקה" מחוץ לנישואין כואבת עשרות מונים יותר מ"דפיקה" של רכב, לא ניתן לתבוע בן זוג על עצם הדפיקה, וגם לא על הסתרתה והסתרת צפונות לבו.
לאנשים רבים (ולעורכי דין רבים) יש ציפייה שהמשפט יסדיר את כל תחומי החיים. משאלת לב זו אינה רצויה, שכן כוחו של המשפט מוגבל. קו הגבול שבין משפט לתחומים אחרים, ובעיקר תחום המוסר והאתיקה, נבחן פעם אחר פעם על ידי אנשים שנבגדו, שגילו שהאנשים הקרובים להם ביותר ניהלו במשך שנים חיים כפולים מאחורי גבם.
לסיכום: לעתים קו הגבול נפרץ, אך בית המשפט העליון שב והגדיר השבוע את הגבול בין החוקי והשפיט למוסרי והבלתי-שפיט. כל הנוגע לצפונות הלב, לרבות נטייה מינית, הוא מחוץ לטווח שליטתו של בית המשפט.
עו"ד ארתור שני הוא מומחה לדיני משפחה, ד"ר גאי כרמי הוא מומחה למשפט חוקתי, משרד א' זיסמן שני - חברת עו"ד, מגשרים ונוטריון