עד סוכות אשתקד, יישובי הגליל היו ידועים בצימרים המפנקים אליהם נהרו ישראלים מכל קצוות הארץ כדי לטעום קצת אוויר פסגות, טבע ירוק, נחלים שוצפים ונוף עוצר נשימה. אלא שאז, ב-7 באוקטובר, פרצה המלחמה, ואילו היישובים הפסטורליים שינו את שמם בין לילה ל-"יישובי קו עימות" שבתיהם השוממים הפכו למטרות נייחות מול הירי הבלתי פוסק של ארגון הטרור חיזבאללה.
"לא ביקרתי בצימר שלי כבר מעל ל-9 חודשים - מאז הפסקת האש הראשונה", מספר גל קפלן, הבעלים של מתחם הצימרים 'קפלנד' ביישוב מתת הממוקם על גבול לבנון, שטח שהפך בשנה האחרונה לאזור לחימה. "הדרך היחידה שלי לעקוב אחר מה שקורה בצימר זה באמצעות המצלמות במקום ואי אפשר להישאר אדיש למראות. אני רואה שהאזור נטוש כמו לפני מאה שנה ושהטבע התלבש על היישוב – דורבנים משוטטים מסביב לבתים, שועלים מסתובבים ליד הבריכה. אני גם רואה כל שיגור של טיל נ"ט לכיווננו. היו נפילות 50 מטר מאיתנו. רק במזל הצימר לא נפגע".
גם אופיר שוורץ, הבעלים של סוויטת הזוגות היוקרתית 'גולד ריץ' ביישוב אבן מנחם משתף חוויות דומות. "אנחנו כבר מעל לשנה לא נמצאים בבית שלנו ומתגלגלים ברחבי המדינה – ממלון בטבריה ועד לעכו", הוא משתף. "לא העלנו על דעתנו שזה יהיה כל-כך ארוך. חשבנו בהתחלה שזה יהיה סיפור של כמה שבועות, וסיפרנו לעצמנו כל חודש שזה בטח יסתיים בחודש הבא. היום אנחנו כבר לא רואים את הסוף".
אופיר החל את עסקי התיירות באבן מנחם לפני כ-13 שנה, ומאז הוא מתגורר ביישוב יחד עם אשתו ושלושת ילדיו. לפני כ-3 שנים, הוא החליט להקים את צימר הזוגות 'גולד ריץ' ולהשקיע בו את מיטב כספו ומרצו. "רציתי לבנות צימר שכולו זהב – כמו בארמון", הוא מספר. "לקח לי המון זמן לבנות ולהקים את המקום הזה. בחרתי לעשות הכל בידיים שלי, לפי איך שדמיינתי את המקום בראש שלי ". אלא שלאחר שלוש שנים בלבד, המלחמה גדעה את פעילותו של הצימר וכך גם את הרווחים שהיו אמורים לכסות על עלות בנייתו.
"עד היום אני משלם את ההלוואות על השיפוץ – רק שעכשיו במקום הכנסות מהצימר, יש רק הפסדים", מסביר אופיר. "החיים שלנו השתנו, רמת המחייה השתנתה. אנחנו נאלצים לצמצם את עצמנו עוד ועוד ומחזיקים אצבעות שבקרוב כל זה ייגמר. בינתיים, כל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל בכל פעם שיש אזעקה שכם הפעם המתחם שלנו לא ייפגע".
"המדינה? לא נותנת כלום"
במטרה לסייע לעסקים בענף התיירות בצפון הארץ, המדינה פרסמה מתווה פיצויים מפורט שנועד לאפשר לבעלי הצימרים להמשיך ולהתקיים עד שיוכלו לחזור לבתיהם. לפי המתווה, בעלי עסקים ביישובים שפונו ויישובים שחלו לגביהם הגבלות מחמירות שפגעו בהכנסותיהם, זכאים למענק מרשות המיסים – כל אחד לפי הכנסותיו המחזוריות בשנה הקודמת.
כמו-כן, עבור בעלי העסקים ביישובים המוגדרים בחוק כיישובי ספר באזור קו העימות קיים גם "המסלול האדום", במסגרתו הם זכאים לתשלום מרשות המיסים על סך כלל הנזקים הכלכליים שנגרמו להם עקב המלחמה ולאחריה, זאת מתוך קרן הפיצויים. כדי להיות זכאי לפיצויים, על בעלי-העסקים להודיע על הנזק לקרן הפיצויים ולהגיש תביעה לרשות המיסים עד 3 חודשים לאחר המלחמה. על-מנת לסייע לעסקים כלכלית, המדינה מאפשרת לעסקים ביישובי ספר שמתכוונים להגיש תביעה לקרן הפיצויים לקבל מקדמות עד 70% ממחזור הרווחים עליו דיווחו. כמובן כי המקדמות יקוזזו מסכום הפיצויים הסופי אליו יהיו העסקים זכאים.
אלא ששיחה עם בעלי הצימרים בצפון חושפת תמונה מעט שונה. "אין כאן מדינה. אף אחד לא פנה אלינו או דיבר איתנו. הדרך היחידה שלנו לתקשר עם המדינה היא רק אם נתעסק כל היום בלרדוף אחריהם בתביעות", טוען גל. לדבריו מצטרף גם איתן מילס, בעלי צימר "נוף הצפון" בכרם בן זמרה: "המדינה לא עוזרת בכלום. שום דבר. אפילו לא באים לראות איך אנחנו מסתדרים. מבחינה כלכלית קרסנו כבר, ואני יודע על בעלי צימרים ביישוב שלנו שכבר נמצאים ממש בחרפת רעב. אם לא יעזרו לנו מיד – אף צימר פה לא ישרוד".
הסיפור של איתן מילס ואשתו אביגיל, שניהם ילידי היישוב, מעט שונה מאלה של היישובים שנמצאים מעט צפונה מהם. את הצימר "נוף לצפון" הם הקימו כבר לפני 20 שנה, אולם לפני שנתיים החליטו לעשות לו מתיחת פנים משמעותית ולהשיקו מחדש. אלא שבעוד כל היישובים שמצפון להם פונו על-ידי המדינה במסגרת המלחמה, תושבי כרם בן זמרה הונחו להישאר בביתם – על-אף שהם ממוקמים רק 4 ק"מ מהגבול.
"אנחנו היום הקו הראשון של הצפון. רואים הכל, שומעים הכל, חוטפים את כל האש – ולא מקבלים כלום", מפציר מילס, ומבקר את ההחלטה לא להכליל את היישוב ברשימת יישובי הספר שזכאים למקדמה. "חיזבאללה לא עומד עם מטר ובודק האם אנחנו 3.5 ק"מ או 4 ק"מ מהגבול. היו המון פגיעות ישירות ביישוב ורק בנס לא נפל פה. בפועל, מה-7 באוקטובר אנחנו לא עובדים אפילו יום אחד. הוצאנו את כל מה שחסכנו כל החיים, רוקנו את הכיסים ועדיין נכנסו לחובות. המצב קריטי, אין לנו מאיפה להביא עוד כסף".
"אם נותנים לי את הסכום שאני רוצה על הבית – אני מחר קם והולך"
לצד מאבקי ההישרדות הבלתי-נגמרים לאורך השנה האחרונה, בעלי הצימרים בצפון צופים מקרוב בתמרון של צה"ל בדרום לבנון ומתחילים לחשוב על היום שאחרי על רקע הקולות של גורמים ביטחוניים ומדיניים הטוענים כי בקרוב הצבא ישלים את העבודה והם יוכלו לשוב לביתם. אלא שבצל הטראומה שחוו על בשרם בשנה זו – חלקם, אם לא רובם, מפצירים כי לא בטוח שימהרו לפתוח מחדש.
"ביום שאחרי אנחנו נצטרך להתחיל הכל מאפס", טוען איתן מילס. "צימר שלא פעיל ולא מתוחזק מדי יום – הופך לצימר לא שמיש. אז אולי חושבים שתיגמר המלחמה וישר נפתח את העסקים – אבל כל בעל צימר יודע שהוא יצטרך להשקיע עשרות אלפי שקלים בשיפוצים לפני שהוא יוכל לפתוח את שעריו מחדש".
לפי מילס, המחיר הכבד ששילמו בעלי הצימרים בזמן המלחמה לצד ההשקעה הצפויה ביום שאחריה – כבר הכניע מספר רב של בעלי-עסקים שבחרו לסגור את שעריהם, וגם הוא מזהיר כי במידה והמדינה לא תכניס את היד לכיס – גם הוא יצטרך לסגור. "אני אפילו אגיד לך אפילו יותר מזה – אם מישהו יבוא וייתן לי את הסכום שאני רוצה עבור הצימר והבית, אני קם, מוכר ועוזב עכשיו. אבל מי ייתן לי היום את מה שהבית שלי שווה? מי ייתן לך את מה שמגיע לך על העסק שבנית וטיפחת כל החיים? היום הכל פה שווה אפס".
בשלב זה, גם אשתו של איתן, אביגיל, מצטרפת לשיחה. "אנחנו מבינים שאנחנו במלחמה, וברור שאנחנו רוצים קודם כל לתת את כל הגיבוי שאפשר לחיילים שלנו שנלחמים מעבר לגבול. אבל בסוף התושבים שחיים פה במציאות בלתי-אפשרית מתאפקים כבר מעל לשנה שלא להתלונן – ובפועל נשארים בלי כלום", היא אומרת. "מתישהו מגיע הרגע שאי אפשר לשתוק יותר. בסוף נהיה חייבים להרים את הקול ולומר למקבלי ההחלטות שאם הם רוצים אותנו כאן – הם חייבים לדאוג לכך שיהיה לנו איך להתקיים".
גם אופיר שוורץ מצטרף לדברי הזוג מילס ומצהיר כי "אם יש קונה – אני אשקול בחיוב למכור את כל הנחלה שלי, עם הצימרים ועם המטעים. אבל בתוך תוכי אני מחובר מאוד לאדמה, אני באמת אוהב את המקום. עבדתי קשה בחיים שלי כדי לקנות את המשק הזה, ולאורך 15 השנים האחרונות עבדתי כאן כל יום – שיפצתי, בניתי ותיקנתי. אני מאוד מקווה שהמדינה תדע לעזור לנו וללכת איתנו יד ביד כדי לשקם את העסקים שלנו ולהקים מחדש את הבית הזה, כי אנחנו בכוחות עצמנו – לא נוכל להחזיר את ההשקעה".
ולא רק עלויות שיקום הצימרים מעלים חששות בקרב בעליהם – אלא גם הפוטנציאל העסקי ביום שאחרי המלחמה. "לדעתי האישית ייקח עוד המון זמן עד שמשהו יהיה מוכן להתקרב לכאן, ובלי תיירים – גם לא יהיו כאן צימרים", טוענת אביגיל מילס ואף מגלה כי "אם אני הייתי תושבת המרכז - לא יודעת כמה הייתי ממהרת היום לטייל בצפון".
בעלי "קפלנד" במתת מתייחס גם הוא להשלכות הביטחוניות על ענף התיירות. "אי אפשר להתעלם מכך שהטראומה מ-7 באוקטובר שינתה לכולנו את החיים. כל אזרח ישראלי היום חרד שיקרה משהו בגבול הקרוב אליו, והחששות הללו בטוח לא עוזרים לתיירות בארץ", הוא מדגיש. "תוסיף לזה את יוקר המחייה בארץ שהפך את תחזוקת הצימרים ללא מאוד רווחית ואת העובדה שכל-כך קל היום למצוא נופש זול בחו"ל ביחס למחירים בישראל – ותבין שקשה עד בלתי-אפשרי להתפרנס היום מצימרים, בטח אחרי מלחמה".
"הרדימו אותנו במשך שנים. מכרו לנו שהאויב מורתע ושאנחנו בטוחים. אבל עכשיו התעוררנו וכבר לא נחזור לחלום כמו פעם כדי שיתפסו אותנו מופתעים", מכריז אופיר שוורץ ומבקש להעביר מסר לקברניטי המדינה: "בסוף לי, כמו לרבים, יש כאן משפחה. אני רוצה לחזור, באמת, אבל אי אפשר להתעלם מהפחד שיקרה לנו מה שקרה ביישובי העוטף. לכן, אם המדינה רוצה שנבנה שוב את העסקים שלנו, היא חייבת להוכיח לנו שחיזבאללה לא קיים יותר בגבול הצפון. כל עוד היא לא תשלים את המלאכה, אני יכול להודיע כבר עכשיו שאנחנו, כמו גם התיירים, פשוט לא נחזור. זה לא יקרה".