השנה היא 1986. על הבמה באולם 'מופת' בנתניה עולה ילדה בת 9, ויחד עם שתי חברות זוכה במקום הראשון בתחרות פסטיבל הילדים של נתניה עם השיר 'מראדונה', שמעלה על נס את כוכב נבחרת ארגנטינה, שבאותה שנה הפך כדורגלן מס' 1 בעולם. כמעט באותו ערב, 90 קילומטר משם, עומדת זמרת צעירה בתחילת דרכה על במת תיאטרון ירושלים, לבושה בז'קט צהוב, וחושפת כתף. המדינה רועדת. לילדה ההיא קראו מאיה בוסקילה. לזמרת ההיא קראו ריטה. די ברור מי משתיהן תלתה פוסטרים של האחרת על קירות חדר הנעורים שלה, ודי ברור מי משתיהן מסוגלת לרשת את השנייה. 'שוברת שתיקה', האלבום החדש של מאיה בוסקילה, הוא צעד נוסף, נכון, ראוי, בדרך שלה להיות, אולי, יום אחד, היורשת של ריטה.
"שוברת שתיקה" הוא אלבום מפתיע. לא בסגנון שלו, שהוא די צפוי. אלא ברמה, באיכות הביצוע, והכי חשוב - בכנות של יוצריו, ובדרך האישית והמקצועית שעברה הזמרת ששמה חתום עליו. בוסקילה ריכזה כאן את מקבץ השירים הטוב ביותר לו היא מסוגלת בפאזה הנוכחית, הרוקית, של הקריירה שלה. היא עושה כאן כמיטב יכולתה, בשירה, בכתיבה, במעורבות במוזיקה עצמה, והתוצאה טובה. טובה גם בפרמטרים אובייקטיביים, אבל בעיקר כיוון שחייבים להעריך זמרת מוכשרת כמוה, שנותנת כאן כל מה שיש לה, דם, יזע ודמעות, לא נכנעת למלעיזים, לא מוכנה להסתפק בתיקו.
האלבום הזה מחזיר לבוסקילה את הכבוד האמנותי. אותו כבוד שאבד לה במתקפות יחסי הציבור הישנות והחדשות, בגיוס הפאתטי לצבא. כי מאיה בוסקילה, לפני ואחרי הכל, היא זמרת תותחית, וואחד זמרת, מהטובות שיש לנו. כבודן של מירי מסיקה ושירי מימון במקומן מונח. בוסקילה, שבשנים האחרונות פיגרה אחריהן, עושה כאן מאמצים גדולים להדביק את הפער. כשזה מצליח לה, כשהיא מבצעת בנחישות וברגישות ומצליחה לטעון באנרגיות שלה שירי רוק מוצלחים כמו 'לנשום', אותו כתבה והלחינה בעצמה, נדמה שהפער ההוא הולך ומצטמצם. כשהיא שרה מהקישקעס "ולקום / את צריכה לקום ולהמשיך מכאן / גם אם את מעט חשופה / אל תתני להגיד שהיית רק יפה", אפשר וצריך לכבד אותה, ומותר להתרגש יחד איתה.
"שוברת שתיקה" הוא אלבום שמתכתב עם "ימי התום", עם "באה מאהבה", עם העוצמות של ריקי גל, עם הפאוור-רוק שלואי להב הביא לארץ באייטיז. בכלל, בוסקילה נשמעת כמו הפנטזיה המוזיקלית הרטובה של להב. זמרת עם קול מאסיבי ומוצק, מנעד גדול, שיודעת לפתוח גרון ומבערים, ונגמלה (סוף סוף) מנקמת הטרקטור שהסתובבה לה אי שם בין מיתרי הברזל באלבומים הקודמים. בוסקילה הגיעה אל להב כשהיא בתחתית, במקום ממנו אפשר רק לעלות. וזה בדיוק מה שהוא אוהב - מישהו שאפשר לעצב אותו מחדש בדמותו, דמות שהיא כל-כולה רוק אמריקני בומבסטי ונפוח שכמו יוצא אל אור זרקורים גדול מתוך סמטה אפלה, פיל ספקטור פינת ברוס ספרינסטין.
בעברו הרחוק שחט כאן להב גרונות של אנשים כמו אסתר שמיר, שלום חנוך, שלמה ארצי וגידי גוב. בעבר הקרוב הוא הפיק את "מבול" של קרן פלס. יש דמיון מסוים בין שני האלבומים, אבל נדמה שבוסקילה מתאימה הרבה יותר מפלס לאותה פנטזיית רוקנ'רול של להב. אם 'מבול' נשמע כמו מתכון בטוח למחזמר, 'שוברת שתיקה' הוא אופרת-רוק. העיבוד והניהול המוזיקלי של עדי גולדשטיין, שמנגן עם ריטה, ושל נאור דיין, גיטריסט אייטיז קלאסי, רק מחזקים את התיאוריה של להב לגבי איך זמרת רוק כמו בוסקילה צריכה להישמע.
"שוברת שתיקה" הוא שביל הבריחה של מאיה בוסקילה. הבריחה מהסוכן ההוא, מהאובר-חשיפה, משירי הפופ (המוצלחים, יש לומר) של צביקה פיק, מהקליפים שהבליטו בעיקר את הנתונים הפיזיים שלה. כשהיא שרה (שוב, מילים שלה): "כל העיניים הביטו רק בי / כל השפתיים את שמי לחשו / את עולמי, את חיי, את עצמי כבר חשפתי / ועכשיו אני כאן", זה מעלה מן האוב את "יחפה" ו"היא יודעת" של נינט, אבל אי אפשר שלא להאמין לבוסקילה שהיא במקום אחר.
האלבום הזה אולי לא יצליח בטירוף, אולי לא יגיע לזהב, אולי לא יוביל לסיבוב ניצחון כלל-ארצי. אין פה להיטים ענקיים ממש כמו 'הלב' ("לילה סתוי"), לא גימיקים, לא upperים סמי-ים-תיכוניים שירימו את הקהל לכפיים. אבל 'שוברת שתיקה' הוא אלבום מיינסטרים-רוק טוב, שבהחלט יכול להוות עבור בוסקילה קרש קפיצה להמשך הקריירה שלה, המקום ממנו היא צריכה להמשיך הלאה, בדרך שהתחילה אי שם על במת האולם בנתניה, ועשויה להגיע, גם הפעם, עד הבמה הגדולה של תיאטרון ירושלים.
מאיה בוסקילה, "שוברת שתיקה", "הד ארצי"