מילים: קובי שמעוני ועדי כבירי | לחן: קובי שמעוני  ונאור סנוואני

כשכותבים על אלבום חדש של מוזיקאי ותיק, נפוץ לחזור על הקלישאה ולהגיד שהוא "חוזר", גם אם הוא נעלם לשבועיים. במקרה של סאבלימינל, אין דרך אחרת לתאר את זה מאשר קאמבק, וגם הוא יודע את זה. "אף אחד לא שמע כלום ממני כבר שלוש שנים. היו שאלות כמו 'מה, אתה עושה מוזיקה?'", הוא מודה. "גדל דור שלם של ילדים בני 15-16 שמבחינתם שיר כמו 'התקווה' זה משהו שקרה כשהם היו בני שנתיים והם לא מכירים את זה בכלל".

עוד במאקו מוזיקה:

בתקופה האחרונה ההיפהופ הישראלי נמצא בפריחה שכמותה לא הייתה פה, עם כמות מרשימה של ראפרים שהשתלטו על הרדיו והיוטיוב. סאבלימינל, על אף שאי אפשר לקחת לו את הקרדיט כאחד מהחלוצים המשמעותיים של הז'אנר, לא היה פה כשזה קרה. הוא לקח הפסקה יזומה של שלוש שנים, הפך לאיש משפחה עם אישה ושני ילדים ועבד על המוזיקה שלו בלי לגלות לאף אחד. אבל כשהוא חזר, הוא עשה את זה בענק, כאילו הוא מעולם לא עזב: הסינגל שלו "חלום של כל גבר" היה אחד השירים המושמעים ביותר על פי "מדיה פורסט" לשנת 2015, עבר את ה-10 מיליון צפיות ביוטיוב והיה הקליפ הנצפה ביותר בטלוויזיה בישראל השנה. לכבוד הסינגל החדש שלו, "שרוטים", וסיבוב הופעות חדש שנקרא "הקונצרט" (24/3 זאפה ת"א, 21/4 זאפה הרצליה),דיברנו איתו.

אז מה זה "הקונצרט"?
"מופע חדש שלי יחד עם להקה מדהימה של 14 נגנים על הבמה, לקחנו את כל השירים שלי מכל הזמנים ושילבנו אותם עם מוזיקה קלאסית ומוזיקה עכשווית. זה מופע שאני לא יודע איך לתאר אותו במילים. כל המוזיקה שיצרתי באלבום החדש היא מתוך הנקודת מוצא הזאת של קונצרט, מוזיקה עם הרבה כלים חיים. כמעט אף פעם לא עשיתי קופות פתוחות, אני מתרגש כמו ילדה קטנה עם קוקיות".

לפני 14 שנה הוצאת את "תני לי", עם מילים כמו "תרימי ת'חולצה, ת'מיני סקירט תורידי", והנה אתה מוציא שיר רומנטי ומיושב כמו "החלום של כל גבר".
"מבחינת היצירה המוזיקלית שלי וגם מבחינת הטקסטים יש התבגרות כי התחתנתי והפכתי להיות אבא פעמיים ובנינו בית שרק עכשיו עברנו לגור בו. ביצירה שלי יש הרבה טוב שברוך השם יוצא ממני על עצם העובדה שהפכתי להיות אבא ועל האישה שלי. טקסט שאתה כותב כשאתה בן 18 וטקסט כשאתה בן 30, נשוי עם ילדים, זה סרט אחר. היה לי טקסט של אושר ושמחה מאהבה והיה לי טקסט גם של סקס ובלאגן. מאוד נהניתי בנערות שלי ובגילאי העשרים והיום אני מאוד מאושר להיות עם הבחורה שאני הכי אוהב מאז גיל 16. העולם שלי אחר היום ואני מסתכל עליו אחרת".

ומה הסיפור של הסינגל החדש, "שרוטים"?
"התחכום של השיר הזה הוא שהוא נשמע כל כך פשוט - זה שיר שאם אתה רק שומע אותו ולא נכנס לעומק של המילים אז הוא שיר רגאיי קיצי, כיפי, שמח, עם כמה מטבעות לשון חדשים כמו שאני אוהב, מאוד מדבק. אבל אם קוראים את הטקסט, אז יש בו הרבה מחאה והרבה עומק ואפילו תקווה שאני מרגיש שחסרה היום וצריך לחזק אותה. יש שם משפט שאומר 'למרות המחלוקות האמונה בליבי לעד שעוד נחזיר לפה את האור שאבד'".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "האור שאבד"? על איזה אור אתה מדבר?
"אור זה אלמנט שמלווה אותי בכל היצירה, מהאלבום הראשון שלי 'האור מציון', לבן הבכור שלי קוראים אור. האור שאבד, לפי דעתי, זו האמונה שלנו, התקווה שלנו. בשביל הילדים שלנו אנחנו צריכים לשאוף שיום אחד יהיה פה טוב יותר, צריך לנסות לחפש איך לייצר שלום ואיך להביא אהבה ואיך להביא אור, כי בסופו של דבר, זה שהילדים שלנו יחיו במלחמה זו לא השאיפה שלנו. אז אסור לוותר על החלום ועל הניסיון ואסור להפסיק לפעול, חייבים לנסות לגרום לזה שיבואו ימים טובים יותר ושכן נסתדר ביחד ושיהיה פה שלום. באותה נשימה, אסור להפקיר את הבטחון שלנו ואסור להיות נאיביים ותמימים - ברגע שיש אויב שמצהיר שהוא רוצה להרוג אותנו ופועל בשביל להרוג אותנו, אסור לרחם - צריך ללכת עד הסוף בלי רחמים עם כל מה שזה אומר, כי החיים שלנו יותר חשובים מהכל, גם יותר מהחלומות".

אתה נשמע די מתון. מה דעתך על שותפך המוזיקלי לשעבר, יואב אליאסי (הצל), שנושא את דגל הימין הקיצוני?
"אני לא רוצה לדבר על הצל. אני חייב להגיד שאני בדעות שלי לא השתניתי מילימטר ואני חושב שגם הוא. אני מאמין שכל מה שהוא רוצה זה רק טוב, ואני גם חושב שיש פער בין מה שהוא באמת למה שמציירים אותו בחוץ. אבל זה הוא, ואני אני - אני בעיקר מתעסק במוזיקה שלי ובא להשפיע משם".

ומה עמדך בפרשת מירי רגב וגלגלצ?
"אני מאוד גאה במירי רגב על כל הפעילות שלה באופן כללי. ההצגה של המחבל שסובסדה בשביל שילדים ילמדו את זה בבתי ספר אצלנו, היא נלחמה בתופעה הזאת, אז אני מצדיק אותה. ברגע שמשהו ממומן על ידי המדינה, הוא צריך להיות פרו ישראלי. הוא לא יכול להיות אנטי המדינה שמממנת אותו, ואת הטמטום הזה היה צריך ממזמן כבר לעצור. סוף-סוף יש אנשים כמו מירי רגב בתפקידי מפתח כדי לתקן את זה. לגבי גלגלצ באופן ספציפי אני לא בטוח שאני מסכים, כי בסופו של דבר חכמת ההמונים היא זו שקובעת ואנשים כנראה אוהבים לשמוע את מה שהם מקבלים שם. אני מברך על כך שיש איזה חשיבה מחדש על משהו שקשור לרדיו בישראל, אבל אני ממש לא בטוח שזה הכיוון הנכון. אני חושב שאם זו תחנה של חיילים היא צריכה להיות מבוססת על מה שחיילים רוצים לשמוע, נקודה. יש דרכים לבדוק את זה ולדעת באופן מאוד ממוקד מה חיילים אוהבים לשמוע היום".

מה דעתך על הסצינה שהתעוררה בארץ עם אמנים כמו קפה שחור חזק, נצ'י נצ', טונה?
"אני מבסוט עד השמיים מכל מה שקורה עם ההיפ הופ הישראלי. החבר'ה שציינת ועוד שפורצים החוצה הם המובילים בתחום הזה כבר כמה שנים ועושים עבודה נהדרת. גם האולטראס, איזי, סטטיק, פלד, אקסום. נראה שההיפהופ הישראלי התבשל. כשאנחנו פרצנו איתו אנחנו כנראה הקדמנו את זמננו ויצרנו איזה משהו ענק שהתעשייה והקהל עוד לא היו בשלים אליו. החבר'ה שגדלו על המוזיקה שלנו הם היום סטודנטים, וכבר יש דורות שלמים שגדלו על היפ הופ ישראלי. היום יש כל כך הרבה מקום וכל כך הרבה גיוון, כל אחד מהרפארים האלה עושה מוזיקה שונה, יש לו סגנון אחר, ואני ממש מבסוט שזה קורה בעברית באופן אמיתי".

ומה לגבי רון "סקיי" נשר, שלכלך עליך ממש לא מזמן בראיון אצלנו?
"אני לא חושב שיש מה להתייחס אליו. זה בן אדם שכבר כמעט עשרים שנה עושה את זה ועדיין לא הצליח בכלום, הדבר היחיד שרשום תחתיו כאיזשהו סוג של הצלחה זה בכלל לא שלו - הוא אורח בשיר שהוא קורא לו שיר של עצמו. אני מאחל לו הרבה בריאות הנפש והחלמה מכל המחלות שהוא חולה בהם, שיתחיל לאהוב את העולם ואולי העולם יתחיל לאהוב אותו בחזרה. אני במעמד שלי לא צריך להתייחס לכל בנאדם שיש לו משהו להגיד".

איזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע?
"אני יכול להגיד שהמוזיקה שנמצאת עמוק בתוך הנשמה שלי זו מוזיקת רגאיי. ברגעים היותר שמחים ויותר כיפיים בחיים שלי אני תמיד עם רגאיי ברקע. מוזיקה מזרחית זה משהו שורשי עמוק אצלי גם כן, זה פחות מזרחית לייט שפופולרית היום, אלא יותר דברים כמו זוהר ארגוב, הסאונדים והעולמות של אום כולתום, מוזיקה ערבית כבדה יותר. אלו דברים שמצליחים לרגש אותי כל פעם מחדש. וכמובן, אני חי כל מה שקשור להיפהופ, על כל הרבדים וכל הסוגים וכל השפות. היום אני שומע הרבה דרייק, ד"ר דרה החדש, קנדריק לאמאר, אני חולה על האלבום החדש של דה וויקנד".

הזכרת את קנדריק לאמאר. האלבום האחרון שלו הוא סופר מחאתי וביקורתי. איך אתה מסביר את העובדה שאתה יוצר היפ הופ מאוד ממסדי ומפרגן כלפי המדינה?
"אין יותר מחאה מהמקום שאני באתי ממנו. האלבומים הראשונים שלי הם מחאה נגד כל התקשורת והתרבות של אותה תקופה שהתאפיינה באמירות כמו 'אנחנו דור מזוין'. הקטע הציוני היה נגד הזרם לגמרי. אנחנו הפכנו את הזרם להיות איתנו ועכשיו זה נראה שאנחנו עם הממסד, אבל בתקופה שאני גדלתי התרבות הייתה להשתמט מצה"ל ולקחת סמים. מגן דוד היה משהו בזוי שאף אחד לא היה לובש אותו שלא יגידו שהוא ערס. אנחנו באנו והפכנו את הדבר הזה לגמרי, פתאום מגן דוד נהיה אופנתי, פתאום ציונות ולהתגייס וללכת לקרבי זה נהיה הכי-אחי. אנחנו לקחנו זרם שהיה הכי מחאה בעולם והפכנו את כל העולם שיהיה בזרם שלנו ועכשיו אנחנו הכי בממסד, אז זה מצוין. מבחינתי זה כאילו הממסד בעדי, לא הפוך".

"כשאני רואה אנשים שמביעים מחאה נגד הממסד רק לשם המחאה, זה נראה לי כזה ילדותי ומטופש. אני חושב לעצמי תמיד - איזה חוצפנים, כי אי אפשר לקחת כמובן מאליו את מה שהדור של ההורים שלנו בנה פה. אנשים נולדו לזה וזה ברור להם שיש פה מדינה, בטחון, כלכלה, ובכל זאת כולם יוצאים לבלות ואוכלים במסעדות. זה ממש לא מובן מאליו, לדור של אבא שלי לא היה נעליים ולא היה אוכל, הוא היה צריך לגדל את האוכל שלו, וזה רק דור אחד אחורה. כשאני רואה כל מיני התפלצנות כזאת של חבר'ה שמביעים מחאה וגרים בשינקין בלב תל אביב, זה נראה לי כמו הבדיחה הכי עלובה ופתטית והם הדבר הכי רחוק ממחאה בעיניי. אם היית גר בשדרות ולא היה לך מה לאכול אז יכולת להביע מחאה, אבל כשאתה גר במקום הכי יקר במדינה וקונה בסופר הכי יקר בכדור הארץ ומביע מחאה אז זו פשוט בדיחה גרועה".