הזמרת רינת בר בת 40, והיא החליטה שמגיע לה. מי שהתחילה בגיל 8 כילדת פלא וכבר למעלה משני עשורים היא חלק מתעשיית המוזיקה הים-תיכונית מרגישה שלא מימשה את הפוטנציאל הגדול שלה עד היום, ועכשיו היא סוף-סוף מוכנה לעשות את זה. "רק בשנה האחרונה אני יכולה להגיד: 'גם לי מגיע. אני ראויה לזה'", היא אומרת. "את יודעת כמה פעמים שמעתי 'את מפוספסת' מהזמרים הכי גדולים? יש עליי סטיגמה של הזמרת הכי מפוספסת בארץ. הייתי שם – הצלחתי עם 'אחת מאלף', חייתי בוואנים. אבל אז התחתנתי, ילדתי וסדרי העדיפויות השתנו לגמרי. עכשיו אני עוד פעם רוצה את זה. כאילו התעוררתי".
במשך כל השנים המשכת להתפרנס כזמרת, לא עזבת את התחום.
"תמיד הופעתי, ברוך השם. התפרנסתי יפה ובכבוד, לא היו תלונות. הופעתי, הקלטתי, אבל לא היה לי את הרצון הזה, את הדרייב. עכשיו אני רואה את עצמי בקיסריה, במנורה".
לאורך השנים הסתכלת על זמרים אחרים שפורצים וקינאת, חשבת למה את לא שם?
"ברור. לא בקטע של קנאה, אני שמחה תמיד בשמחתם של אחרים, מבחינתי שכולם יצליחו. בקטע של לרצות גם. אבל אני לא יכולה לבוא בטענות לאף אחד, רק לעצמי. לא מספיק רציתי את זה. בחרתי במשפחה ובילדים על פני הקריירה. יגידו, 'הנה עדן בן זקן, גם לה יש שני ילדים והיא עושה הכל'. נכון, זה עניין של בחירות בחיים. יכולתי להגיד לעצמי שאני יכולה גם וגם, אבל לא רציתי גם וגם, רציתי יותר את הבית. יכולים להגיד, 'אז מה אם היא הייתה אמא, גם אמא יכולה לעשות קריירה'. הכי נכון בעולם. הנה, עכשיו אני אמא, יש לי תינוקת, ואני עושה קריירה. גם קודם יכולתי לבחור את זה, אבל לא בחרתי את זה. אני לא יכולה להאשים אף אחד".
במשך השנים היו רגעים שבהם חשבת לוותר על המוזיקה לגמרי?
"בטח. לא ראיתי איך אני משלבת קריירה עם אימהות. רציתי לגדל את הילדים שלי בעצמי, לא רציתי מטפלות ולשים אותם פה ושם. אני אישה של בית. לא רציתי, אמרתי, 'אין לי כוח'. אף פעם לא עצרתי לגמרי, אבל הייתי בלי הרגל על הגז".
חיים רק פעם אחת
תמיד נחשבה בר לזמרת טובה, אבל למרות זאת נשארה במשך שנים מתחת לרדאר. בחודשים האחרונים נדמה שהשם שלה בכל מקום, בעיקר בזכות הדור הצעיר שגילה אותה בטיקטוק. זה התחיל עם "פיו" שיצא ב-1999 והיה לאחד מהשירים הישראליים הראשונים שהפכו לוויראליים בפלטפורמה, החפלות שלה בבסיסים במלחמה גרפו מאות אלפי צפיות, ובחודשים האחרונים "חיכיתי לך", הלהיט המיתולוגי שלה, זוכה לעדנה מחודשת גם הוא עם מאות סרטונים – קים אור אזולאי למשל, השוויצה בסרטון שהיא גדלה על השיר הזה ולא למדה להכיר אותו רק עכשיו "כמו כולם". במילים אחרות, לאהוב את רינת בר זה מגניב עכשיו.
הבעבוע בטיקטוק הוביל גם למעשים בשטח: בר התארחה בחודש הקודם בהופעה של איתי לוי בזאפה וגם בשתי הופעות ענק, של נסרין וששון שאולוב, שהתקיימו בהיכל מנורה מבטחים יום אחרי יום. "תשמעי קטע מצחיק, כשהופעתי עם נסרין היה שלט על החדר 'רינת בר', אז אמרנו להם, 'תשאירו את זה פה גם למחר'. כשסיימנו את המנורות אמרתי לבורא עולם, 'אני פה בעוד שנה בעזרת השם'. מנורה משלי".
איך כל זה קרה פתאום?
"אני הייתי הבעיה. לא רציתי את זה, לא הייתי על זה. היום אני עם ניהול נכון שמתאים לי, וגם הבנתי שצריך פרופורציות בחיים. אני חושבת שבגיל מסוים כנשים נופל לנו האסימון שיאללה, הכל חפיף. מה את לוקחת קשה עכשיו? פעם, אפילו אם הייתי יוצאת מהבית סתם לקנות משהו, הייתי מתלבשת ומתאפרת. הייתי רצינית, לוקחת כל דבר קשה. הבנתי שהכל עובר, יאללה, תזרמי עם החיים. גם הקורונה וגם המלחמה עזרו בפרופורציות האלו. תפסיקי לחשוב מה יחשבו עלייך, תפסיקי לחיות בשביל אנשים אחרים. תאהבי את עצמך, תהיי משוחררת. חיים פעם אחת".
היה לך משונה ששאולוב, זמר צעיר, מארח אותך במנורה?
"קודם כל אני חולה על ששון. עוד לפני שהייתי אצלו במנורה ביצעתי שירים שלו, כי הוא פשוט כישרון מהלך. ששון החזיר את המזרחית, איך שלא תסתכלו על זה. לכל הזמרים עכשיו יהיה קשה להגיד את זה, אבל ילד בן 20 בא והחזיר את המזרחית. צריך להגיד לו תודה".
ואחרי המנורות והזאפה את חוזרת הביתה לילדים.
"ומסדרת את הבלגן, אבל מלאה. מאושרת. שמחה. כיף".
בר נשואה לאורון אפריאט והשניים הורים לשלושה: ליאן בת ה-13 וחצי, נועם בן ה-9 ומוריה בת השנתיים וחצי. במשך שנים רבות היה בעלה צמוד אליה ואל הקריירה שלה, נוסף על המנהלים המקצועיים שליוו אותה. בשנים האחרונות מנהלת אותה ריקי גבסו, ואפריאט לקח צעד אחורה. "הייתה תקופה שבעלי רצה לנהל אותי. הוצאנו שיר, שניים, והרגשנו שזה לא אמור להיות ככה", מספרת בר. "עכשיו זה השתנה, אבל במשך 17 שנה הוא היה בא איתי לכל מקום. יושב איתי בריאיון, בא איתי לאולפן להקליט. כשאני חושבת על זה, נראה לי שהוא הרגיש מחויבות, כאילו הוא צריך לגונן עליי. עד עכשיו במשך כל הקריירה שלי ניהלו אותי גברים. לפני שלוש שנים ריקי התחילה לנהל אותי, ונראה שזה גרם לבעלי להבין שאני בידיים טובות. גם אני מרגישה יותר בנוח, כשאני מתארגנת בחדר ההלבשה אני איתה לבד, היא מסדרת אותי, מחברת אותי. היא נוגעת בי. זה לא נעים שגבר עושה את זה".
זה הפריע לבעלך?
"לא קשור לבעלי, זה הפריע לי. את לא מרגישה חופשייה. עכשיו המנהל שלך יבוא ויסדר לך את הכתפייה? יסדר לך מאחור ויקשור לך? זה לא נעים, לא כיף. עם ריקי טוב לי, כיף לי, אני פורחת ומשתחררת".
איך בעלך הצליח לשחרר?
"זה לא היה פשוט, היה לו קשה מאוד לקבל את זה. אמרתי לו, 'מאמי, תן לי היום ללכת לבד'. 'מה לבד? את תסתדרי? איך תחזרי?'. 'אל תדאג. יהיה בסדר'. הכוונות שלו בסופו של דבר טובות, אבל מצד שני זה די סגר אותי. אני אוהבת את בעלי אהבת נפש, אבל לפעמים צריך לדעת לשחרר. הוא מרגיש שמהרגע שהוא שחרר, פתאום התחלתי לרצות. התחלתי לאהוב את זה. משתחררת ומשוחררת".
אז עכשיו את לבד?
"זה לקח שנה–שנתיים עד שהוא הבין שאני בידיים טובות. ריקי שומרת עלי כמו עשרה גברים, אנחנו גם עובדות וגם חברות. אני חושבת שזה מה שגורם לו להיות רגוע".
ממה הוא פחד, שגברים יתחילו איתך? שמישהו יגיד לך משהו שלא במקום?
"אולי. לפעמים, כשהוא רואה שריקי ואני לבד וכיף לנו ואנחנו כובשות את העולם, הוא זורק לי כאלה יציאות, 'שלא תשכחי מאיפה באת, שלא תשכחי שהייתי איתך כל השנים'. אבל הוא מכיר אותי. אני כל כך אישה של גבר אחד, אני כל כך נאמנה. אני לא מחפשת שטויות. אני מחפשת להגשים את עצמי סוף-סוף. נמאס לי להיות מפוספסת".
לאורך השנים בעלך רצה שתגשימי את עצמך או העדיף אותך בבית?
"גם וגם. קשה לו עם זה שאני בחוץ הרבה, אבל הוא גם יודע שזה טוב בשבילי. לאט-לאט הוא מבין שהכל בסדר, שיש פתרונות להכל. אם עד לאחרונה רק המשפחה שמרה על הילדים, היום אפשר גם להביא בייביסיטר. הוא מתחיל להיות רגוע ולסמוך עליי. הוא למד להסתדר וגם לטפל בילדים. לא תאמיני, אבל כל השנים רק אני הייתי לוקחת את הילדים לבית הספר, לא משנה מתי הייתי הולכת לישון – קמה כמו מכונה, כמו זומבי, חותכת להם את הירקות, לוקחת אותם, חוזרת, שותה את הנס שלי וחוזרת לישון. וואללה היום אורון לוקח את הילדים לבית הספר, אנחנו עושים יום אני ויום הוא. זה תענוג שאת מרגישה שהגבר שלך הוא שותף, שהוא יודע מה את צריכה, שהוא תומך. הוא יודע שהלכת לישון מאוחר, אז הוא עוזר לך בזה. התחלנו פרק חדש בחיים. הוא גם נפתח לעולם ויש לו את הרצון שלו להצליח בעצמו בדברים שלו. הוא בתחום המנעולנות ויש לו עסק נוסף, סטארטאפ שמתעסק באובדן מפתחות. יש לו את העולם שלו, פעם המיקוד היה בי. אבל הכל לטובה. הייתי צריכה קודם כל להביא את הילדים לעולם ולגדל אותם, כי זאת אני. לא היה מסתדר לי אם לא הייתי עם הילדים שלי. לא שמתי אותם בגן עד גיל 3, הם היו איתי בבית, אני גידלתי, עשיתי הכל. אם אני מסתכלת אחורה, לא הייתי משנה שום דבר. אלה היו הבחירות שלי, וכל מה שעברנו היה לטובה".
הופעתי אצל דן שילון ולמחרת זהו, נגמר הסיפור
בר גילתה שהיא יודעת לשיר יום אחד כשהייתה בערך בת 8. "שמעתי את יואב יצחק ברדיו, התחלתי לזמזם איתו ואמרתי לעצמי, 'יו, אני שרה'. שמרתי את זה לעצמי", היא מספרת. "אבא שלי ניגן בלהקה גרוזינית, ומדי פעם הייתי הולכת איתו לעבודה. פעם אחת, בנסיעה להופעה, הם התחילו לשיר ברכב ואני חשבתי כזה, 'להגיד או לא להגיד שאני יודעת לשיר?', ואז אמרתי והתחלתי לשיר. אבא שלי נגנב, אבל הוא בכלל לא היה בעניין שאני אשיר או אוציא דיסק".
למה?
"גדלתי באשדוד להורים גרוזינים. היינו משפחה קצת פרימיטיבית, מה זה ילדה שתשיר ככה? יסתכלו עליה. כשאבא לא הסכים, התחלתי לרצות עוד יותר. זה בער בי ממש. הדוד שלי, זיכרונו לברכה, היה מאוד ליברלי, בדיוק ההפך מאבא שלי. כשהוא שמע אותי שרה הוא אמר לאבא שלי, 'איציק, מה יש לך, יש לך זהב בידיים, תעשה עם זה משהו'. הוא איכשהו שכנע אותו. יום אחד, כשהייתי בת 11, אבא שלי בא להוציא אותי מבית הספר, נתן לי יד ואמר לי: 'רינה, יש לי הפתעה בשבילך. יש לנו פגישה בתל אביב עם אמרגן ואנחנו הולכים לעשות דיסק'. האלבום הצליח בצורה מטורפת. הייתי ילדת פלא, הופעות, מכתבים, שקים של מכתבים. אבא שלי הבין שזו הדרך שלי, עזב הכל והלך איתי לכל מקום. ככה התחלתי".
שמה של בר מהבית הוא רינה באזוב, אבל היא מוכרת כרינת. "אני רינה, אבל בגיל 12 בפגישה עם המנהל הוא אמר, 'את לא יכולה "רינה באזוב", זה לא שם מסחרי. בואי נקרא לך רינת בר'. ככה, ברגע. הייתי ילדה קטנה, מה יכולתי להגיד לו? הייתי באופוריה. אבל המשפחה וכל מי שמכיר אותי טוב, קורא לי רינה".
לאיזה שם את מתחברת יותר?
"כשקוראים לי רינה אני מרגישה בבית, כשקוראים לי רינת אני יודעת שמישהו פונה אליי בגלל שאני זמרת".
ב-2018 השתתפה בר בעונה החמישית של "הכוכב הבא לאירוויזיון", אבל פרשה לפני סיום התחרות. "לא רציתי ללכת לתוכנית, בעלי והמנהל שלי אז שכנעו אותי", היא מודה.
למה לא רצית?
"היה לי קשה. תחשבי שאת שרה 20 שנה, ופתאום את עולה על הבמה ושרה ושופטים אותך, מעבירים עלייך ביקורת בשידור חי. כל המדינה רואה את זה, ומצביעים לך כחול או אדום, את טובה או לא טובה. התפדחתי".
בגלל זה פרשת?
"באתי לשם לא שלמה עם עצמי בכלל, ואז כשהייתי מועמדת להדחה כל הדבר הזה לא הסתדר לי במוח. רציתי לקום וללכת. לא בקטע מתנשא, היה קשה לי עם התחרות הזאת. הגעתי לביצוע של שיר ההדחה כשאני על הפנים, לא ביצעתי אותו טוב והמסך לא עלה, ואז היה רגע שהראל סקעת היה יכול להצביע כחול והמסך היה נפתח והייתי עוברת. אמרתי לו, 'עזוב, הראל, אל תצביע. אני פורשת. זהו'".
כמי שנמצאת פה כבר תקופה, מה השתנה בתעשיית המוזיקה? היום קל או קשה יותר להצליח?
"היום הרבה יותר קשה. אומרים שיש את הרשתות החברתיות, אבל את יודעת כמה זמרים וזמרות יש בטיקטוק? אלפים. זה לא יכול לקרות לכל אחד, זה עניין של הרבה מזל. כשאני הייתי בת 12 היו ערוץ 11 ו-22. היה דן שילון מארח, זה מה שהיה. כל המדינה הייתה יושבת ורואה משהו אחד. אני הופעתי אצל דן שילון ויום למחרת זהו, נגמר הסיפור. 'רינת בר ילדת הפלא', כולם מכירים. יום למחרת מכתבים, הופעות, בכל מקום. היום יש לך אין-ספור פלטפורמות ובכל פלטפורמה יש קהל אחר. אני חזקה בטיקטוק, אבל למה באינסטגרם אין לי מספיק ולמה אני לא בפריים טיים, ולמה ביוטיוב אין לי מספיק צפיות? יש כל כך הרבה וקשה להגיע לכולם".
מתה על החפלות
ב-10 ביוני תופיע בר בפעם הראשונה במופע משלה בהאנגר 11. "אני מתרגשת ברמה אחרת. לפני יומיים שמענו את האינטרו של המופע, הוא מתחיל בי כילדה קטנה וזה רץ ונבנה. כל החיים שלי עברו לנגד עיניי כמו סרט, התחלתי לבכות. אשכרה הייתי ילדת פלא. איך שרתי ככה, איך היה לי קול כזה, איזה אומץ. זה מרגש. 20 ומשהו שנה של קריירה, כבר שכחת מה עשית. פתאום כולם מתרגשים איתנו יחד. הם מרגישים שמגיע לי".
את מרגישה שזה הרגע שלך?
"לגמרי. אני מרגישה שכולם שמחים בשבילי, כל התעשייה. תמיד הרגישו שמגיע לי".
את צריכה להיות בליגה של הגדולים.
"לגמרי. הגיע הזמן".
מעריכים אותך בתעשייה, לתחושתך?
"מאוד. תמיד העריכו אותי, כל הגדולים. אני יכולה להגיד את זה בפה מלא. אני שומעת זמרות בולטות היום שלמדו ממני, אם זה בסלסולים ובסגנון, את שומעת שהן שמעו אותי".
מבאס אותך לראות איפה הן ואיפה את יכולת להיות?
"זה מרים לי שאני יודעת שהזמרות האלו גדלו עליי ולמדו ממני. אבל אני גם אומרת, 'מה איתי? איפה המקום שלי לעזאזל?'".
אחד הצעדים החשובים בתפנית בקריירה של בר הוא ההחלטה המפתיעה להפסיק להופיע בחפלות ובטברנות, שהיו מזוהות איתה מאוד. "אני מתה על חפלות. זה הכי כיף שיש", היא אומרת. "אף פעם לא הייתי יושבת על שולחנות ועושה טברנה, גם את ההופעות בחפלות הייתי עושה עם נגנים והכל. אבל זו לא הייתה הופעה מסודרת ומתוכננת עם מחשב, לא עם תופים ובס והרכב כמו שצריך, הכל היה עלא באב אללה. מבקשים שירים, הכל זורם כזה, אבל בחיים לא הייתי בישיבות. יש לי קטע עם זה. אני לא אוהבת שאנשים מרגישים שקנו אותי עם השטרות. אני לא אוהבת שיש את המגע האינטימי הזה. אז תמיד עשיתי הופעות, אבל עכשיו אני פשוט מתקדמת לשלב הבא".
זו הפרנסה שלך, מכירים אותך בעולם הזה ויש לך הקהל שלך. למה להסתכן ולבטל? למה לא לעשות גם וגם?
"ברגע שאת מרימה את הרף, את כבר לא יכולה ללכת אחורה. עכשיו אנחנו בונים מחשב למופע בהאנגר, ובעזרת השם אני הולכת להופיע איתו בהופעות בעתיד. אני לא רואה את עצמי שרה עם קלידן. אני לא רוצה לקרוא לזה זול, כי זה העולם שבאתי ממנו ואני מתה על החפלות ועל השכונה ועל הקהל שלי. אבל אם עד עכשיו ההופעה שלי נשמעה מיליון דולר, מעכשיו היא תישמע 10 מיליון".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: יקיר בן זקן | הפקה: טל פוליטי