במשך שנתיים לירן דנינו שתק בהוראת הרופא. נאסר עליו לשיר, ועדיף היה גם שלא ידבר. יבלות שצמחו ממאמץ יתר על מיתרי הקול שלו איימו לחסל את הקריירה שלו ולהשאיר אותו מחוץ לבמה. הוא ישב בבית, צפה הרבה בטלוויזיה, אימץ שגרה חדשה - אבל לא באמת ויתר. "עשיתי כל מה שיכולתי כדי לנסות לטפל בזה. תרסיסים, כדורים, תא לחץ, טיפול במגנטים, כל דבר. דיקור סיני ופיתוח קול. הגעתי גם לרב, שזה בעצם היה הדבר האחרון שניסיתי. הוא שלח אותי הביתה, אמר לי, תחזור עוד יומיים, אני אביא לך קמע ותהיה איתו. ככה עברו ארבעים יום ואחרי זה היבלות נעלמו כלא היו".
מטורף.
"אני לא נוטה להאמין מהר בדברים, כל דבר בזמן שלו, לאט. אבל אחרי הפגישה איתו זה פשוט קרה. אחרי כמעט שנתיים שכלום לא עזר".
דנינו עוצר את שטף הדיבור ושולף את הנייד שלו כדי להראות לי צילומים. במשך כל התקופה תיעד בעקביות את מה שעבר עליו, ועכשיו הוא רוצה להפוך את שלבי נסיגת הפצעים לתמונה אחת גדולה. מזכרת תלויה לניצחון על השקט. "את רואה את שתי הנקודות האלה? אלה היבלות. אחרי תקופה את רואה איך הן מתאחות יותר? זה נהיה קטן יותר עד שהרגשתי שהגיע הרגע שאני יכול לחזור לאולפן ולשיר".
"לא נתנו לי תשובות, פחדתי שזה ישנה לי את הקול"
הכל התחיל כשחלה בשפעת. דנינו, שרגיל להופיע גם כשהוא לא מרגיש טוב, עלה לבמה כרגיל. הכרטיסים נמכרו, הקהל ציפה לו. בהופעה השנייה, כשהוא עדיין חולה, התחיל לחשוד שמשהו בכל זאת לא בסדר. "באמצע השיר, פתאום הקול שלי קפץ. אמרתי, וואו, מה קורה פה? משהו בתבנית של המיתרים שונה. הלכתי לרופא, והוא אמר שאני חייב לעצור כל פעילות מוזיקלית עתידית. לא חוויתי כזה דבר אף פעם אז גם לא ידעתי מה ההשלכות, בטח שלא חשבתי שההחלמה תהיה כל כך ארוכה. מיתרי הקול זה מקום מאוד לח. אתה אוכל, אתה מדבר, יש כל הזמן תנועה".
מה עבר לך בראש שהוא בישר לך את החדשות?
"לקח לזה זמן לחלחל, אבל זה הגיע גם לחלומות. הייתי חולם שהזמן מתבזבז לי, שאני לא מגשים את עצמי. תראי, כל החיים שלי השתנו. לא יכולתי ללכת לחזרות או להופעות, לא לסטודיו, לא לחשוב מה להגיד בהופעות. לא היה טעם בכל זה. אמרו לי שהריפוי יכול לקחת שלושה חודשים או הרבה יותר, אף פעם לא קיבלתי תשובה ברורה. הגעתי למצבים שהייתי מדבר עם אנשים שלוש דקות בטלפון, ורוצה לסיים את השיחה כי זה פתאום התחיל להציק לי. הקול היה מצטרד מהר".
מה עשית בתקופה הזו, איך העברת את הזמן?
"השתדלתי לחיות את חיי, לא לקחתי את הכל כקרייסס. טסתי, גרתי בתל אביב תקופה, היה לי הרבה יותר זמן לחברים, כתבתי, הרבה נטפליקס. לפעמים היום הפך ללילה, הלילה הפך ליום. בעיקר שתקתי כמה שיותר, כך זה היה יותר טוב. אבא שלי רצה שאלך לפסיכולוג כדי להבין איך אני עובר את התקופה הזאת. הלכתי לכמה מפגשים. היה נחמד. אני לא משתף בדרך כלל, אבל אם בן אדם מדבר איתי אני נפתח. זה איפשר להסתכל על דברים מהצד".
ואיך זה נראה מהצד? כאב לך שהדבר שאתה הכי אוהב נלקח ממך?
"זו הייתה כאפה מצלצלת. נאלצתי להתמודד עם זה. לא הייתה ברירה. היה עליי לחץ כי רצינו לחזור להופיע, ואת יודעת, הכל משתנה. לא עבדתי בעצם, הסתמכתי על חסכונות. הייתה גם כל הזמן ציפייה שהנה, עוד חודש, חודשיים, וזה עובר. גם פחדתי שזה ישנה לי את הקול, הרופאים לא יכלו להבטיח לי שזה לא יקרה, אבל אמרו שיש אנשים שמסתדרים יופי עם יבלות, שיכולים לשיר גם עם החלמה של 80%. אמרתי שאין מצב. אם אני לא מסיים עם זה 100%, אני לא חוזר. רציתי לחזור בפול דרייב".
"אבא שילם וריצה את עונשו. הוא לא אדם מסוכן"
הוא נולד בפתח תקווה לפני 27 שנה. אביו ואמו התגרשו כשהיה בן שנתיים. אמו נישאה מחדש ודנינו התגורר יחד איתה, בעלה, ושני אחיו ואחותו החדשים. אביו הוא הזמר אבי דן, שהוציא 14 תקליטים בז'אנר הים תיכוני ונחשב למשה פרץ של שנות התשעים, אבל את עיקר פרסומו קיבל דווקא על רקע נסיבות מצערות.
דן, שבעיתונות הוצמד לו הכינוי "המנפץ", נחשד בגניבת תיקים של עשרות נשים לאחר שניפץ את שמשת מכוניתן באמצעות אבן. הייתה לו שיטה. אחרי שהנהגות היו יוצאות ממכוניתן כדי לראות מה קרה, הוא היה על פי החשד מגיח, מרגיע את אותן, עוזר להן לנקות את הזכוכיות ומזמין ניידת. כשהניידת בוששה להגיע, הנשים היו מתקשרות בעצמן שוב למשטרה ומגלות שלא התקבלה כלל קריאה ושהארנק שלהן עם הכרטיס אשראי נעלם.
דן ברח לחו"ל ובאוגוסט 2002 הוכרז כעבריין נמלט. אחרי מספר חודשים הסגיר את עצמו ונשלח לשנה וחצי בכלא. דנינו מספר שהוא העדיף לא לדעת על כל מה שקורה בזמנו. "אף פעם לא הייתי מעורב במה שקרה וזה שהוא בכלא, זה הביך אותי. מצד שני גם לא היה לי יותר מדי מה לעשות עם זה. הוא אבא שלי".
לא שאלת אותו למה הוא עשה את זה?
"לא ידעתי איך להתייחס לזה, זה נשאר בסימן שאלה מבחינתי. אבא שלי הוא אחד האנשים הערכיים שאני מכיר. תמיד ידעתי שהוא אדם טוב, שיש דברים שבהם הוא מתעלה על שאר האנשים. זה יכול להיות כיבוד הורים למשל, או זה שהוא מטפל באדם מבוגר שנזקק כבר מלא שנים".
וכששאלו אותך על זה, לא הרגשת צורך לבדוק איתו מה הסיפור?
"זה היה שטח אפור ולא התעסקתי בזה. גדלתי רוב החיים שלי עם אמא שלי, ואבא היה במקום של רוח גבית בחיי. הוא דאג להיות שם אבל לא קיבלתי אותו כהורה במאה אחוז. לא התעסקתי במה הוא עשה ולא חייתי את זה".
זה שהוא היה זמר השפיע עליך?
"אני בטוח שכן, זה היה שם, השתרש. מגיל קטן כשהייתי הולך איתו ברחוב היו מזהים אותו. הוא גם היה מעלה אותי לבמה. אני זוכר שביום הולדת ארבע שלי הוא העלה אותי לשיר איתו. ואז הגיע שלב שהקריירה הזו כבר לא עניינה אותו והוא מצא כיוון אחר. היום יש לו חברת הסעות, אנחנו בקשר ויש לי אבא מיוחד מאוד".
הלכת לבקר אותו בכלא?
"כן, אבל לא התעסקתי במה קרה. הוא שילם וריצה את עונשו. הוא לא אדם מסוכן. אני מעדיף לא לדבר על זה כי זה לא מעניין. זה כמו שישאלו אותי שאלות בנושא שאני לא מבין בו".
גם על המעבר בכיתה ח' לפנימיית כפר הנוער בן שמן ועל השהות שם, הוא לא מעדיף לא להרחיב. "לא עברתי לפנימייה בגלל בעיה משפחתית. אמא שלי חשבה שאני יכול לקבל ערכים שלא מקבלים בבית רגיל, עם כל הכבוד לבית רגיל, והיא צדקה. היא זיהתה בי משהו מעבר ורצתה שאפתח. יש הרבה דברים שמקבלים מחיים בפנימייה, בסך הכל זה לא פשוט לחיות עם ילדים בגילך, שלכל אחד יש את הראש שלו. ועוד היו שם אנשים שגדלו בתנאים לא מדהימים".
אז למה לא ללכת ללמוד בבית ספר עם מגמת מוזיקה ולחזור לישון בבית? או ללכת לחוגים אפילו.
"הייתי ישן בבית בסופי שבוע. אף פעם לא הייתי ילד של אמא או אבא. הרגשתי שאני מאוד לעצמי. אני לא מרגיש כמו מסוג הילדים שמאוד מחוברים להורים שלהם. הרגשתי אאוטסיידר".
כשאמרו לך שאתה הולך לפנימייה ניסית להתווכח?
"לא. כשהייתי קטן היו צוחקים לפעמים, שכשתגדל נשלח אותך לפנימייה. יש כזה חצי בצחוק על ילדים. כשגדלתי לא הרגשתי שזה שאני הולך לשם הוא ממקום רע. אני מבין שיש איזה דיסוננס אבל לא הרגשתי אותו כשהלכתי ללמוד בבן שמן".
כשיהיו לך ילדים תשלח אותם ללמוד בפנימייה?
"לא יודע. אני לא נמצא במקום הזה. מצד אחד אתה רוצה כהורה להיות כמה שיותר עם הילדים אבל יש הורים שעובדים וזה קשה. לא באתי אליהם ושאלתי אותם מאיזה סיבות ושיקולים שלחו אותי, אבל אני כהורה אהיה אחר כי אני לא הם".
לסיפור עם אבא שלך יש קשר להחלטה לשלוח אותך לשם?
"אין קשר".
"יש מקצוע שנקרא עידן רייכל ויש מקצוע שנקרא סטטיק ובן אל"
למרות החיבור המוזיקלי של האב, רק בפנימייה דנינו גילה את אהבתו למוזיקה. הוא התחיל לתופף, בהמשך עבר לגיטרה ומהר מאוד הבין שהוא רוצה גם את הבמה. "בגיל 16 הייתי שומע את אירוסמית' או גאנס אנד רוזס, שהייתה הלהקה שהכי אהבתי, והייתי מדמיין את עצמי מופיע. ניגנתי עם גיטריסט, מישהו שגדלתי איתו, חבר שבגללו בעצם התחלתי ללמוד גיטרה. ובסוף הבאתי אותו להופעה שלי. הוא היה צלף בצנחנים, ואמרתי לו שיבוא, והיום הוא מנגן גם אצל עידן חביב. הוא ממש תותח".
ל"כוכב נולד 7" הגיע כשעוד היה תלמיד בפנימייה. "ראיתי פרסומת לזה והתחשק לי לעשות משהו לפני הצבא. הלכתי לאודישן, פתאום התקבלתי, זה דירבן אותי, גיליתי בזה עניין".
איך זה היה בזמן אמת?
"מהמקום הקטן של הבית, של החדר, מצאתי את עצמי פתאום בלחץ מטורף, הכל היה מאוד אינטנסיבי. זה לא פשוט ללמוד שלושה שירים בשבוע, לזכור מילים, וכשאתה מתייחס למילים זה גם בא על חשבון ההגשה. היה קשה אבל זה הכניס אותי לקטע המקצועי. מאז רציתי להתפתח, לגדול, רציתי גם לעשות דברים משלי. בכלל, עד שלא עשיתי דברים משלי לא הרגשתי מוערך".
הגעת למקום רביעי בתוכנית. עניין אותך לזכות?
"רציתי לשיר, להתעסק עם נגנים. זה מה עניין אותי. זה עולם חדש לכל דבר. גם התוכניות הזו זה לא בדיוק דרך החיים המוזיקליים של אמן בדרך כלל. זה עוד פלטפורמה".
אתה רואה את עצמך משתתף בעוד איזו תחרות מוזיקלית?
"אין לי מה להתחרות. לא ייצא לי מזה שום דבר. יש מצב שהייתי עושה אירוויזיון, אבל לא חשבתי על זה באמת".
אחרי כוכב נולד הגיע הגיוס לצבא. דנינו רצה חובלים, צה"ל נתן לו מודיעין. על להקה צבאית הוא אפילו לא חשב. "רציתי לעשות משהו אחר, משמעותי, וגם לא רציתי לקבל הנחות. לא רציתי שיגידו, הוא מוזיקאי, הוא מפורסם. הגעתי כל יום לבסיס. רציתי להיות חלק מכולם ממש".
תוך כדי השירות הוצאת סינגלים שהצליחו יפה. איך זה עבר בבסיס?
"זו הייתה תקופה מאוד מגניבה, הרגשתי שהמפקדים שלי והחבר'ה סביבי מאוד מפרגנים. הייתי מחכה לשמוע אם השיר שהוצאתי עבר פלייליסט,והיו הרבה ריגושים מאוד קטנים של התחלה. ככל שהוצאתי דברים שהצליחו, התחזקה אצלי האמונה שאני עושה את הדרך הנכונה".
אחרי השחרור דנינו המשיך עם הקריירה המוזיקלית וזכה להצלחה. סינגלים שהוציא זכו למליוני צפיות ביוטיוב, ביקורת מפרגנות והופעות מלאות בקהל. רגע לפני היבלות הקטנות שהשתיקו קול גדול, הוא עוד הספיק להקליט דואט עם עומר אדם, "סיפור ישן". הדואט הודלף וזכה להצלחה גדולה. דנינו ראה את הקריירה של אדם נוסקת, בזמן ששלו הלכה לכיוונים אחרים, אבל הוא חי עם זה בשלום. "יש לנו דרך אחרת, אנחנו שונים בסגנון. אני לא רוצה להיות הוא אלא אני".
אז למה לשיר איתו מלכתחילה?
"שרתי פעם עם עדן בן-זקן בהופעה לעובדי ארומה, זה פתח לי איזה משהו. רציתי לטעום מעוד סגנונות, אז הלכתי לכותבים אחרים. שאלו אותי הרבה פעמים, איך אתה יכול להתחבר לשיר שלא אתה כתבת או הלחנת? אבל יש בזה הרבה קסם. אתה מקבל ממישהו את העולם שלו - ונוצר דבר חדש, זה מגניב. עם עומר זה הצליח מאוד והיה מעניין, אף פעם לפני כן לא עשיתי דואט".
ראית הופעות שלו בזמן שהיו לך את היבלות?
"בתקופות האלה לא אהבתי ללכת להופעות, כי הרגשתי מועקה, שאני לא נמצא שם. עומר נגיד הזמין אותי להופעה שלו והרגשתי שאם עכשיו השיר שלנו יתנגן ברקע, אנשים מסביבו יסתכלו עליי וישאלו למה אני לא על הבמה. זה לא נעים. אמרתי, אין מצב שאני מגיע, עד שאני לא נפטר מהדברים האלה".
איזה אמנים אתה אוהב בארץ?
"יש המון. יש מקצוע שנקרא עידן רייכל ויש מקצוע שנקרא סטטיק ובן אל. זה דברים שונים, אבל שניהם זה מוזיקה. כולם מדהימים וכל אחד יש לו את הקטע שלו. יש דברים שאני מתחבר ויש דברים שאני פחות מתחבר, אבל אני חושב שלכל אחד יש לפחות שיר אחד שאתה יכול להתחבר אליו".
"יש אנשים שמרוויחים הרבה הרבה יותר, אבל הסתדרתי יפה"
דנינו גר היום עם משפחתו בפתח תקווה. אחרי הצבא עשה גיחה קצרה לתל אביב, חזר, ניסה שוב את תל אביב ואחר כך גם את חולון אבל גילה שאין מקום כמו הבית. "השקט, הרוגע, המשפחה. זו מעטפת שמאוד טובה לי. אני אוהב. גרתי איזו בתל אביב וזה היה נחמד אבל פחות התאים. אחר כך ניסיתי לגור לבד בחולון. בהתחלה זה היה מאוד נעים, כי בתל אביב אתה מרגיש און פייר כל הזמן, שם אתה מרגיש שקט, שכונה של משפחות. הרגשתי שזה לא הזמן שלי לגור לבד. שזה קצת בודד. אני מעדיף במשותף. חבר או מישהו שאני מכיר. זה נחמד".
והחזרה הביתה בכל המקרים הייתה קשורה לשיקול כלכלי או משהו אחר?
"אני הסתדרתי תמיד.הרווחתי יפה. יש אנשים שמרוויחים הרבה הרבה יותר, אבל הסתדרתי יפה. התפרנסתי בכבוד, אפשר להגיד.אף פעם לא רציתי תמיכה כלכלית מההורים ואף פעם לא הייתי צריך, ברוך השם".
מה עם זוגיות?
"אין לי. יכול להיות שהתקופה שעברתי השפיעה כי עברתי איזשהו תהליך עם עצמי. אבל אני מגדיר את עצמי כבן אדם זוגי. אני אוהב את הלאבי-לאבי ואין כמו להרגיש פרפרים בבטן, זה דבר שהוא כיף. זה גם לוקח זמן. אחרי שלושה קשרים רציניים, זה קצת יותר קשה. סטנדרטים עולים, הצלקות שחווית, אתה מכיר את עצמך יותר טוב".
ומה המטרות שלך עכשיו?
"אני רוצה לחזור לבמות. אני רוצה להתרגש, לרגש, אני רוצה לחזור למה שעשיתי ואפילו יותר. אני צמא לזה עכשיו".
אתה בא לכבוש?
"כן, אני בא לכבוש. לכבוש את הלב".
צילום: פיני סילוק | סטיילינג: ישראל רחמני | איפור: אביבית זלוטוגוסקי | שיער: בן מזרחי | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: טישירט ומעיל רוח- balenciaga לבוטיק Amor, ג'ינס- Amiri לפקטורי 54, לוק 2: מעיל עור- saint Laurent לבוטיק Amor, טישירט- amiri לפקטורי 54, ג'ינס- retro tlv, לוק 3: ג'קט ג'ינס- levi's לפקטורי 54, טישירט- saint Laurent לבוטיק Amor, לוק 4: טישירט כפתורים- ZARA, לוק 5: טישירט- amiri לפקטורי 54, ג'ינס- retro tlv, לוק 6: סריג (שמנת)- ZARA, ג'ינס- retro tlv, לוק 7: טישירט- amiri לפקטורי 54, חולצת ג'ינס- levi's, ג'ינס- retro tlv.
הצילומים התקיימו במועדון הטיילור מייד ברחוב אלנבי 99, ובמועדון ה- slippers, ברחוב אלנבי 99, קומה 2.