לארקדי דוכין אין סבלנות לטהרנות שלכם. אם אתם מהדור שהתבגר בצל "שינויים בהרגלי הצריחה" ו"רדיו בלה בלה", גם אתם כבר משלמים משכנתא בעצמכם. "כל מי שיושב ומשחק אותה כאילו זה דבר לא לגיטימי, אני חותם לך עכשיו ש-99 אחוז מהם היו מקבלים הצעה כזו", אומר מי שמרוח עכשיו על שלטי חוצות של בנק מזרחי טפחות בכל הארץ על תקן המדכא לאומי. "כל פלטפורמה שהיא לא נאצית, סדיסטית או פדופילית, היא בעיניי מגניבה כדי לקדם קריירה של אמן".
אז זה הפוך על הפוך? אתה משתמש בפלטפורמה שטוחה ומסחרית כדי לקדם האמנות המורכבת והאוונגרדית שלך?
"כן, בדיוק. עשיתי את זה כדי למנף את המסרים החדשים שלי. יש לי המון כיוונים מאוד מהפכניים ורעננים ביחס לגילי. אם זה נטו בשביל כסף, אז אוי ואבוי. איפה זה נהיה לא מגניב? כשאתה לוקח את הכסף וקונה איזה נדל"ן ויושב ומגרד את התחת כל היום. אבל אם אתה עושה משהו טוב עם הפרסום שלך, אז זה מגניב".
אני עדיין לא מצליח להבין איך "רדיו בלה בלה", שהוא כתב אישום נגד תרבות הצריכה, הולך עם קמפיין לבנק.
"אתה לא בעניינים. ברדיו בלה בלה היו לפחות שלושה-ארבעה קמפיינים. מרלבורו, שזה סיגריות ומגעיל, נתנו חסות. סובייט ג'ינס ועוד כמה וכמה דברים מסחריים קידמו את האלבום הזה בצורה הכי בוטה. עזוב, זה מקובל בכל העולם, בחייאת רבאק. כולם עושים פרסומות וכולם עושים דברים כדי לקדם את המוצר שהם עושים וכדי למנף את הקריירה שלהם. זה נורמלי".
אתה לא חושש שהאותנטיות שלך כאמן תיפגם? היום אתה מוכר לי בנק ומחר אתה מוכר לי רגש או מחאה.
"אני לא מוכר לך בנק כי אני לא מאמין שאתה נטול בנק. בנק זה מוסד שכולנו צריכים ואני קטונתי מלהבין בזה, אני לא מבין בכסף כל כך. יש לי חורים בכיס חבל לך על הזמן. חוץ מזה שאהבתי את הרעיון של הפסקת משכנתא בחופשה".
ממש הפנמת את המסרים של הקמפיין.
"לא, אבל לפני שנתיים, כשהתמוטטתי פעמיים על הבמה (דוכין הפסיק שתי הופעות באמפי שוני מול קהל גדול אחרי שחש רע), זו הייתה סוג של התמוטטות עצבים, הבנתי שעם כל הפרסום וכל ההצלחה וכל החרטא אני לא יכול להרשות לעצמי לשבת ארבעה חודשים בבית, וזה מה שהייתי צריך אז בדיוק".
והשימוש בשיר שלך כדי לקדם מותג מסחרי, זה לא צורם?
"קודם כל זה שיר שלי ושל מיכה, ויותר של מיכה מבחינה טקסטואלית. יש דברים שבחיים לא הייתי עושה. מישהו מעולם הפרסום התקשר אליי ואמר לי, ארקדי מה דעתך על 'עוד עוגייה...', על הלחן של 'עוד נגיעה'. אמרתי מיד לא. אם הייתי אחד שעושה רק בנק ותחתונים ולא מתעסק באמנות זה בסדר, אבל ברגע שאתה לוקח מוצר ויש לך גם מה להגיד זה מושלם. ג'ורג קלוני דופק אספרסו, אז זה כאילו יותר קול אבל הוא קיבל וואחד בוכטייה. אז זה בסדר?".
הקמפיין רוכב על הדימוי המלנכולי שלך ומנציח אותו כתעלול שיווקי. "ארקדקד", "דוכדוך". זה לא משפיל?
"למי אכפת? מי חושב על הדימוי? כמו שיהונתן גפן כתב, ואריאל זילבר שר, 'אתה חושב על זה אחר כך שוכח, ככה זה בחיים'. אכפת למישהו הדימוי שלי? גם אם אני אמות לאף אחד לא יהיה אכפת. אולי לרגע, אבל ישכחו. את אריק איינשטיין לא שכחו? שכחו, מי שזוכר זה אשתו והילדים".
אריק איינשטיין, ששרת עליו את "הנאיבי האחרון", לא היה לוקח את הקמפיין הזה.
"מה אתה אומר? איזה שטויות. ואם הוא לא היה לוקח זה לא כי הוא נאיבי. בחייאת רבאק, מוני לא עשה פרסומות? כל המגניבים עשו פרסומות. מנשה נוי לא עשה קמפיין לחלב? וקרן מור לויזה? הכי מגניבים עשו קמפיין. זו הטכנולוגיה של המקצוע הזה. אתה מפורסם בזכות מה שאתה מייצר, ואז אומרים לך, בוא תהיה פרזנטור. אתה מסתכל על זה, זה טוב לי תדמיתית או לא? אז עשיתי חישוב שזה טוב לי".
"ההרואין שלי זה סוכר, קמח ופחמימות"
אנחנו יושבים באולפן קטן ומאובזר ברמת גן. זו שעת ערב מוקדמת, ודוכין מותש מהקלטות. מתוך הסטודיו נשמעות היללות של שוני, חתולה שהוא מגדל עם הצוות שלו באולפן. יום לפני הראיון הוא אסף גם חתול פצוע מהופעה בבארבי ולקח אותו לווטרינר. "יש לו זיהום, הוא צריך לקבל אנטיביוטיקה ולהיות בבידוד ואני מפחד שהוא ידביק את שאר החיות".
האולפן הזה הוא אחד החורים השחורים אליו כבר נשאב מרבית הכסף שדוכין הרוויח מהקמפיין. "הכסף נאכל מהר, למרות שהוא היה, לכאורה, כסף נחמד. אשתי לא רצתה שאני אנגן בבית, אז שכרתי את המקום הזה". הוא עובד כבר שנתיים על אלבום קונספט, מעין אופרת רוק שאפתנית שהוא כותב בשנתיים האחרונות יחד עם זמיר גולן, שגם חיבר את המילים לשיר "הנאיבי האחרון". בדצמבר יופיע דוכין עם הפילהרמונית במופע מחווה שיוקדש לשיריו מכל התקופות.
איך אמן במעמדך, אחרי הצלחה ארוכת שנים, לא מסודר כלכלית?
"את כל הקצפת של עשרות מיליונים שהרווחנו עד גיל 30 חברות התקליטים לקחו לעצמן. חתמנו על חוזים דרקוניים. לעומת, נגיד, עידן רייכל - הוא אמן מדהים שפעל נכון, הוא מיצה את הקצפת של ההצלחה ההתחלתית שלו. אי אפשר להשוות את מה שעשיתי אחר כך לבוסט הראשון, של 30-40 שירים ראשונים, של הצלחה מטורפת כשהסתובבנו עם ארבעה שומרי ראש והייתה היסטריה, ומעריצים היו מחכים לי מתחת לבית ומטרידים אותי בטלפון".
בעידן שבו טווח הזיכרון מתקצר לאורך הפיד, גם אדם שפרץ מזמן את מחסום האלמוניות כמו דוכין, זקוק לשלט חוצות באיילון או פרסומת בטלוויזיה כדי לזנק בחזרה לתודעה. "מאז הקמפיין אנשים ניגשים אליי ברחוב, דואגים לי, מחבקים אותי, מראים אהבה, זה כיף".
מאז הקמפיין? אתה ארקדי פאקינג דוכין!
"לפני הקמפיין זה היה קורה בעיקר בהופעות, אבל לא ככה סתם ברחוב. חוץ ממלנכולי יש לי תדמית כזאת של ביישן שלא יודע לדבר, וההזדמנות לשחק בפרסומת הוציאה אותי מאיזו ביצה של הברווזון המכוער בעניין הזה", הוא אומר.
לדוכין יש עוד התמכרות חוץ מהפוזה המלנכולית ההיא. "אני עדיין מכור לאוכל", הוא אומר. "את ההפרעה הזאת עדיין לא הצלחתי לנצח. אני עדיין שוקע לתהומות של דכאון בעקבות ההתמכרות הזאת. אני קורא לזה סם לכל דבר. אני בטיפול, אבל אני לא תמיד בחיות הזאת של לנצח את זה".
אתה בסכנת חיים?
"כן, תמיד למי שמשתמש יש סכנת חיים. זה סם. אתה יכול למות מסיגריות, סוכר, קצפת והרואין. ההרואין שלי זה סוכר וקמח ופחמימות. זה חרא, זו מחלה לא טובה. הרבה פעמים הייתי רוצה שזה לא יהיה, אבל זה חלק מהדיל שלי. מה אני אעשה".
דביר בנדק, השותף שלך לקמפיין, עשה ניתוח לקיצור קיבה וירד עשרות קילוגרמים.
"הוא הלך על משהו שאני נפשית עדיין לא מסוגל. אני מעריץ אותו על האומץ".
בשנים האחרונות הוא גם הספיק לפתוח ולסגור שתי מסעדות, את האחרונה עזב אחרי אותה התמוטטות בהופעה. היום הוא משוכנע שלא תהיה פעם שלישית. גם לעולם הקבלה דוכין התקרב מאוד בשנים שמאז מות אביו, ואף הוציא אלבום שמבוסס על תכנים ששאובים מהקבלה, "ספטמבר", שלא הצליח מסחרית. גם מהעולם הזה הספיק להתרחק מעט, והשריד העיקרי הוא "עכשיו אני", תכנית יו-טיוב בה הוא מהגג בחברת הרב מיכאל לייטמן. "אני בעיקר מנצל אותו כדי לשאול אותו שאלות על החיים שלי", הוא אומר בחיוך. "הם אנשים גדולים, אבל לצערי אני לא יכול לקיים את מה שהם מקיימים. הם קמים כל בוקר בשש ללמוד ולהתפלל. אני עדיין רואה בזה בית אבל אני לפעמים גם סקפטי וצריך חברים שיזכירו לי. לא מעניין אותי דת במובן של אלוהים. בקבלה איך שאני מבין אותה אין אלוהים במובן של איש עם זקן לבן. זה הכל אני ואתה הקשר בינינו".
נשמע שאתה בן אדם נורא טוטלי, נכנס לקטע ואז עוזב אותו במהירות וממשיך הלאה.
"אני חושב שהתמדה זה משהו שנפגע אצלי עם השנים", הוא עונה. "גם אני קורבן של העידן הזה שהוא נורא קופצני ואתה רוצה לתפוס את חתיכת הבשר היותר טעימה. כשהייתי חבר בלהקה היה לי קל יותר להתמיד".
"הגעתי ללבנון ולא הבנתי נגד מי נלחמים"
שני עגילי הכסף שמנקדים את תנוכי האוזניים של דוכין נוצקו על ידי אביו הצורף. דוכין החייל הסדיר הוטל רק שלוש שנים אחרי שעלה ארצה לתופת של מלחמת לבנון הראשונה. "כשהגעתי לצבא, למלחמה, לא הבנתי מי האויב, נגד מי נלחמים. שנה וחצי בשריון ופלסטינים ולא הבנתי למה בעצם אני אמור להילחם נגדם ומה שורש השנאה והקצר. לא הייתה לי דעה, ובמובן מסוים גם היה לי געגוע לרוסיה במובן הפואטי של נופים וטבע. רק כשרבין נרצח הרגשתי שאני נורא כואב ושייך למקום הזה".
שני הוריו עלו לארץ בשנות ה-50 לחייהם ומעולם לא השתלבו. "אבא שלי לא האמין במוזיקה שלי. הוא אמר לי: 'אתה לא יכול להיות מוזיקאי אם אתה לא יודע תווים'. ואז איכשהו יצא שכן הצלחתי והוא היה די נבוך, אבל לא היה לו אומץ להגיד 'טעיתי'. אני לא חושב שההורים שלי הבינו את המוזיקה שלי לעומק. הם לא השתלבו פה. כמו הרבה עולים חדשים בגיל הזה. הם נפטרו רוסים".
"איך שאבא שלי חווה את החיים זה שצריך לשלם על כל דבר, שלכל דבר יש מחיר", הוא ממשיך. "את רוב הדברים הוא השיג בחומר, היה לו קשה דרך הרגש אז הוא היה קונה הרבה. היה קונה דברים, היה נוסע למוסקבה כדי להביא סטריאו הכי משוכלל בשביל שיגידו 'וואו'".
גם לך יש את הקטע הזה?
יש לי בור שאני הרבה פעמים ממלא, אבל בדרך כלל באזורים של ההתעניינות שלי - אני קונה ציוד מוזיקה, כלי נגינה, ספרים, הרבה סרטים. יש לי שתי לטאות ארגנטינאיות. לטאה רצינית, נראית כמו דינוזאור".
יש לך ולמיכה שטרית גם תקליט כזה, "אחלהזאורים". מה הסיפור?
"אני אוהב. אולי פעם הייתי דינוזאור", הוא צוחק. "זאת חוויה. אתה מסתכל עליה כל הזמן וחושב: יש לה רגש? אין לה רגש?"
חוץ מהאלבום שהוצאת בסוף שנות ה-80', משירי ולדימיר ויסוצקי, הרוסיות לא ממש נוכחת בקריירה שלך.
"נורא רציתי לעשות מוזיקה, ובאיזשהו אופן לא מודע החלטתי להתנתק מכל מה שקשור לרוסיה ברמה החיצונית. לא היו לי חברים רוסים, למשל. אחרי שמאי נולדה התפרץ אצלי איזה רצון לעשות חשבון נפש יותר עמוק עם המקום הזה. אז נסעתי למוסקבה ואפילו התחלתי סוג של קריירה - כתבתי שיר לסרט של אנג'לינה ג'ולי עם במאי רוסי, כתבתי שיר ללהקה שמאוד הצליח ואפילו היה לי להיט, אבל כשזה הגיע לתכל'ס לא הייתה לי סבלנות להמשיך".
"אם לא עשית להיט על תחת, אכלת אותה"
כמו כל אמן, דוכין יודע שאלה ימים מסוכנים לראיונות. האווירה הציבורית טעונה, הרשת מחכה שהלינץ' הבא ייפול בחיקה, והוא בורר את מילותיו בקפידה. "אני נזהר, כי היום יש אווירה כזו שצריך לשים את הדגל. אני רוצה לשים את הדגל, אבל אני רוצה שיהיה מאחוריו תוכן, ואני מרגיש שאנחנו בתקופה שכל אחד לעצמו. החיילים הצעירים מדברים על ציונות היום באיזה אוטומטיות לא מבוררת עד הסוף, כי נורא קשה לראות את כל הגנבות בממשלה ולהיות ציוני. זה יותר אגו: צריך להגן על המדינה, יש כאוס ותמיד יש שעיר לעזאזל".
מה עם מצב המוזיקה הישראלית? אתה מרוצה?
"יש יותר זמרים משירים. כי אין שירים. אם תיקח את כל התופעה של ריאליטי מוזיקה, חוץ מפרסומת לאיזה תחתון זה לא משאיר כלום. זה לא מייצר קשר לתרבות. גם אם יש זמרים מוכשרים. כשאתה חושב על אריק איינשטיין אתה ישר מתחיל לזמזם איזה שיר. עכשיו אתה לא מזמזם כלום. אולי אתה מזמזם קמפיין לבגד או סדרה. יש משהו מדאיג באוויר לגבי מה הדור הזה ישאיר לדור הבא. איפה מאיר אריאל בן 23? איפה שלום חנוך בן 22? איפה סשה ארגוב בן 18 ויוני רכטר בן 11, איפה הם נמצאים?"
אז מה, פעם היה יותר טוב?
"פעם היה הרבה יותר קל. לא היה כלום, היה ערוץ אחד ואם היית טוב היית טוב. היום זה עידן כל כך תדמיתי, שמצד אחד אני מוחה נגד זה, ומצד שני אני מנסה להבין לאיזה תדמית צריך להתחבר כדי שמה שאני עושה עכשיו יצליח. השאלה היא איך לשרוד על רקע של אופנות, כי פתאום יש להיט על תחת, אז אם לא עשית שיר על תחת, אכלת אותה. איך אתה נשאר בחיים בלי להיות אולד פאשן".
איך?
"שיניתי את הסגנון. השירים החדשים שלי הם לא ארקדי המיוסר הרגיל, אני ברגאיי ובדאב ובדאנס, ואני לא יודע ממה להתחיל. כשאתה בן 51 ואתה בתחום מגיל 12 ומרגיש שאתה הכי רלוונטי, אתה צריך לעשות משהו. לא לצאת במחול דאנס אבסטרקטי ולשאול חיכיתם לי? התשובה של הקהל תהיה לא. הם רוצים 'מי אוהב אותך יותר ממני'. אבל לא בא לי. בא לי דברים חדשים".
ומה עם שירים חדשים של החברים של נטשה?
"לא יהיו", הוא פוסק בהחלטיות. "התאחדנו כמה פעמים בשנים האחרונות. אנחנו נהנים לנגן ביחד חומרים ישנים, אבל לא יהיו שירים חדשים. זה כמו שתשאל על איחוד של פינק פלויד".
פינק פלויד בדיוק הוציאו אלבום חדש.
"אז אלהים גדול".