בחור רזה עם ראסטות צבועות באדום מתנדנד במעלה המדרגות לעבר חדר האמנים. הוא מתיישב בכיסא מרוחק בגלריה העליונה ובוהה בחבריו ללהקת GCG737 מבצעים שוב מההתחלה את השיר "לא בגאנג שלי". אני די בטוח שכשהם עלו על הבמה הם עוד לבשו חולצות. כל הקהל שר איתם, בערך 300 איש שפקדו את מועדון הבסקולה בערב שישי בתחילת אוגוסט. רובם נראים טרום גיוס, את חלקם ספק אם הצבא בכלל רוצה.
ראסטות אדומות, או סלמי בשם הבמה שלו, ניסה לקפוץ לקהל לסטייג' דייב מפואר. חבריו ללהקה הספיקו לעשות זאת עוד לפני שהתחיל השיר הראשון, אבל סלמי חיכה לסוף ההופעה. באמצע "לא בגאנג שלי" הוא זינק בכל כוחו, ריחף מעל לשלוש השורות הראשונות ונחת בדיוק באמצע מעגל פוגו, ישר על הרצפה. הוא מסוחרר מאוד, מאוחר יותר יספר שהוא לא זוכר את חצי השעה שאחרי הנפילה, וזה לא מצב שחדש לו ("אני אוכל מדרכות כל היום"). אחרי שהלהקה שלו יורדת מהבמה עולה אליה מיכאל סוויסה וזורק לקהל אריזות קטנות של קורנפלקס. כמה מעריצים תופסים אותן ומבקשים חתימה, אחרים הופכים את הקורנפלקס לקונפטי ומפזרים רסיסים זהובים בכל המועדון. אני הולך להופעות היפ הופ כבר 18 שנים. זאת אולי ההופעה הכי מוזרה שהייתי בה.
תקרית הסלמי לא מפריעה יותר מדי לאקסטזה של הקהל סביבי. הם חובשים כובעי פרופלור, מרכיבים פאוצ'ים זוהרים, גורבים גרבי פוקימון שמגיעים עד הברך, ונראים כמו חלום מוזר של עורך מגזין אופנה. הם מתפרעים כמו בהופעות פאנק על רקע ביט שלא ברור אם הם עדיין שומעים. כמות מבלבלת של אנשים עומדת על הבמה, ואין לי מושג מי מהם מוזיקאי ומי סתם מתלהב. חברי GCG737 מספרים שזאת אפילו לא ההופעה הכי מטורפת שהייתה להם. כבר בהופעה השנייה שלהם נכנסו שוטרים לחדר האמנים ולקחו ג'וינט ישר מפיו של אחד הראפרים, וכשהם עלו לבסוף לבמה בעל המועדון הופתע מהכאוס וסגר עליהם את השאלטר באמצע שיר. הקהל המשיך לצעוק אותו גם כשהמוזיקה נפסקה. "זו הייתה ההופעה הכי טובה בעולם", הם אומרים, "היה בלאגן, העיפו אנשים".
מה שקרה בבסקולה מסמן את אחד הטרנדים המוזיקליים הכי חזקים של הקיץ הזה: טראפ כחול-לבן. שיטוט זריז ברשת מעלה שביולי-אוגוסט הוציאו טראפרים מקומיים יותר ממאה שירים חדשים בתת הז'אנר הלוהט, שאפשר לתאר כבן הדפוק והמוזר של הראפ. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זאת כמות מרשימה בהתחשב בכך שמעטים הישראלים שמבינים מאיפה נפלו עליהם המוזיקאים המוזרים האלה – או, בתרחיש הסביר יותר, אפילו לא נתקלו במושג טראפ. כל הסימנים מראים שזה הולך להשתנות.
פתאום כולם שומעים את השיט שאנחנו אוהבים
אנחנו בעיצומו של עידן הטראפ העולמי. המילה הזאת, שהייתה במקור סלנג לבתים שבושל בהם קראק, הפך לכינוי של ז'אנר מוזיקלי שלם, הבולט ביותר בהיפ הופ של 2017. זה ז'אנר שהתחיל את דרכו בשנות ה-90, שבהן ראפרים מדרום ארצות הברית אימצו גישה מוזיקלית אגרסיבית, מלוכלכת ואיטית, ושרו בעיקר על המפגש האלים בין סוחרי הסמים לשכונות העוני שמהן באו. בעשור האחרון צמחה הגרסה הנוכחית שלו, בעיקר בזכות סצנה מוזיקלית חזקה באטלנטה, שהפכה למבשרת הטראפ. הוא אלקטרוני, מצועצע ומוקצן בהרבה מגלגולו הקודם, וכל מה שבעבר היה באג הפך לפיצ'ר. המבטא הדרומי המעורפל הפך למלמול מכוון ומופצץ באוטו-טיון, הקראק הומר בכדורים במרשם ובסירופ ממסטל נגד שיעול, ומכונת התופים המיתולוגית רולנד RT-808 הפכה את הסאונד הזול לנוצץ, חותך, חלומי ועמוס באסים מהפנטים.
למרות האבולוציה הזאת, עד לפני חמש שנים הז'אנר נחשב מוקצה. מלמולים מוזרים על ביטים אגרסיביים שמבצעים אפרו-אמריקאים מסטולים מהתחת עם תספורות צבעוניות וקעקועי פנים מוגזמים – כל זה נתפס כקצת קשוח מדי ללב האמריקאי. אבל מאז, בהדרגה, התרחשה מהפכה מוזיקלית של ממש. הטראפ השתלט מבפנים על הז'אנר ההיפ הופ, ובהתאם על תעשיית המוזיקה כולה. מי שמחפש היום שיר חדש לשמוע ביוטיוב, אפל מיוזיק או ספוטיפיי, יתקשה לפספס שמות כמו 2 צ'יינס, טראוויס סקוט, מיגוס ופיוצ'ר, שעוד נגיע אליו. גם יוצרי היפ הופ מלב המיינסטרים, כמו דרייק או The Weeknd, הוציאו שירים עם כוכבי הז'אנר, ואפילו קייטי פריוג'סטין ביבר פוזלים לכיוון.
"מה שקרה זה שהתחלף דור בצורה גסה, בא דור שמורד בדור הקודם", מסביר המפיק אורי שוחט (38), מדור המייסדים של ההיפ הופ הישראלי. "עכשיו באמריקה מתנגנים לך שירים כמו Bad and Boujee (מיגוס) או Black Beatles (ריי שרמורד) במקום הראשון במצעדים. בישראל זה אפילו לא בפלייליסט כרגע, שזה מצב שאני רגיל אליו בארץ, אבל עכשיו מתחיל לגדול פה קהל שיודע מה קורה. הם גדלו עם אינטרנט מאז שהם מכירים את עצמם, ולהיות מחובר לעולם מבחינתם זה מובן מאליו, אז הם מאוד מחוברים לתנועה של הטראפ בארה"ב. זה שמביאים את פיוצ'ר להופעה בארץ מוכיח שגם פה התחלף הדור".
פיוצ'ר הוא, ללא עוררין, כוכב הטראפ הגדול של השנים האחרונות. מאז 2010 הוא הוציא שישה אלבומים, שארבעה מביניהם נחתו מיד במקום הראשון במצעד המכירות של בילבורד, לצד לא פחות מ-19 מיקסטייפים (אסופות שירים חצי-חובבניות). אחרי ששיתף פעולה עם קניה ווסט, די.ג'יי חאלד ואפילו מארון 5, פיוצ'ר נמצא בשיא הקריירה. לכן הבאתו להופעה בארץ (25.10, גני התערוכה) בידי חברת ההפקה נרנג'ה, שלפני שנייה הנחיתה כאן את רדיוהד, היא נקודת שיא לסצנת הטראפ הישראלית הצומחת. להופעה הזאת צפויים להגיע האלפים שהתאהבו בז'אנר שמבקריו מכנים בלעג "ראפ מלמולים". זה גם הקהל שאליו מכוונים יוצרי הטראפ הישראלים.
בניגוד לאחיהם בארה"ב, היוצרים האלה לא באים מבתי קראק מתפוררים, אלא בעיקר משעמום פרברי. בשנתיים האחרונות – ובמיוחד בחודשים האחרונים – רואים יותר ויותר מהם, כשכל אחד מאמץ על הבמה פרסונה אחרת. הראשון לפתח דמות מופרעת היה הראפר הקומי לוקץ', שלא צמח בטראפ אבל אימץ את הז'אנר, והוציא בשנה את המיקסטייפ דונלד טראפ והשנה את האלבום גל גדות. אחריו הגיעו תל אביבי סטלן וחמוד (מיכאל סוויסה), ילדי רחוב מלוד (זולוד), פסאודו-גנגסטרים טריפיים (חולון אימפריה), רוסי קרוע (אחשתיים), בן 17 עם ראסטות מחומצנות ששר על קקי (נורוז) ויצורים אחרים. האזנה לשירים שלהם מבלבלת למדי: למה הבחור הזה עשה שיר על רשימת המכולת שלו, שבו מתארחת ראפרית בשם שרה טבעות? ורגע, הילד הזה באמת עשה עכשיו סולו עם מטהר אוויר? כמו עדר פילים ורודים שחוצה את איילון, זה צבעוני, תמוה ומעלה יותר שאלות מתשובות. אין טעם לנסות להבין בכוח, עדיף ליהנות מהשואו.
במקביל להופעת האמנים המקומיים עולה כוחן של מסיבות הטראפ, והסגנון משתלט גם על מסיבות רגילות. "התחלנו לנגן את הדבר הזה לפני שלוש שנים ואנשים הסתכלו עלינו מוזר, עכשיו זה בכל מקום", אומר גרג גולדנברג (32). גולדנברג הוא אחת הדמויות המרכזיות בסצנה הזאת: הוא מבעלי מועדון ההיפ הופ אטלנטה, מפיק מסיבות (כחלק מקולקטיב הדי.ג'ייז "פיוצ'ר גאנג") ומנהל אמנים כמו טדי נגוסה או שחר סאול, ראפר מסורתי יותר ששואב אלמנטים מהז'אנר. "המיינסטרים התחיל לאהוב את השיט שלנו. פתאום, בין דספסיטו לסוואלה לה לה, הדי.ג'יי מכניס משהו של יאנג ת'אג. הכל התערבב".
מי מגיעים לאירועים שלכם?
"טראפ זאת מוזיקה קיצונית אבל פשוטה יחסית ולא חופרת, אז קל לאנשים שאוהבים להתפרע להיכנס לזה. אני רואה אצלנו פאנקיסטים, מטאליסטים, אוהבי רגאיי או דראם נ' בייס. זו פיל גוד מיוזיק, לא משהו כבד משקל שאתה צריך להבין בו כדי להיות חלק ממנו".
נשמע כמו קהל שקל לספק.
"דווקא לא, הילדים רוצים שואו רציני. אצלנו במסיבות הסט הוא כמו בדאנסהול: עוצרים שיר, מנגנים מהתחלה, בקטעים מטורפים עושים מיוט ונותנים לקהל לצרוח. 500 איש צועקים לך פיוצ'ר. בהופעות יש לך פוגואים, מלא אנשים על הבמה, אווירה שכונתית ברמה הכי כיפית שיש. זה החזיר את האווירה של הרייב הקיצוני לחיי הלילה. אם פעם הקהל של ההיפ הופ בישראל פחות שתה ועישן, היום הם עושים את זה וגם צורכים חומרים אחרים. הם יודעים שבטראפ הם יוכלו להתפוצץ בדרך שלהם ולקבל זריקת כוח כדי לשכוח את היום שלהם או לחגוג אותו. זה פחות וייב של אנשים קשוחים בצד שמזיזים את הראש, ויותר – יאללה, בואו ניקח סמים כולנו ביחד, נתפוצץ ונמות ונאכל בורקס אחרי זה".
הוא ערס, אני אימו, עכשיו שנינו בטראפ
GCG737, אותה להקה עם סלמי החצי מעולף, מגיעה מראשון לציון. GCG הם ראשי תיבות של Grape City Gang, רמז לאחד מסמלי העיר, ו-737 זה אותו דבר רק בגימטריה . הם נראים כמו תאונה בין משאית ראפרים, ערימת סקייטבורדים ולבנה זוהרים: קעקועים עד פרקי האצבעות, שיער שיפחיד את ההורים שלכם וגישה שרק בני 23 יכולים באמת לבטא ברהיטות – אנחנו רוצים לבלות ולא אכפת לנו מכלום. כיום ההרכב מונה שישה חברים (מספר שמשתנה בכל רגע נתון), שאימצו כינויי ראפ דביליים: דיג'י קלמן, מילקי מיין, מונגולד, דור3, סלימה פימה וסלמי. אל תנסו אפילו לשאול על שמות אמיתיים.
"כולנו מכירים פחות או יותר מהנעורים", מספר סלימה פימה. "היינו רוכבים בסקייט פארק או מסתובבים בשקם, שזה מרכז מסחרי כזה סביב היכל התרבות. היו שם סמים, זונות, שיכורים שהולכים מכות ב-12 בצהריים. זה היכל התרבות, מקום עם תרבות, אבל כל הזוהמה קרתה שם".
דור3: "מונגולד מת שם מנייס גאי פעם אחת. הצלתי אותו".
מונגולד: "אתה הבאת לי את הנייס גאי".
אל תצפו מהשירים של GCG ליותר כובד ראש. ברפרטואר שלהם יש חרוזים כמו "ראש עננים חושב על המין/ ראש עננים חושב על חמין", שיר הלל לפוסטינור שנפתח בשורה "הרגתי את כל הילדים שלי", פזמונים סטייל "אני מרגיש כמו בן אל תבורי" וגם שיר שמתעד את העלילות (הפיקטיביות, והמצחיקות יותר מהאמיתיות) של החוק נגד קובי פרץ. קשה לצפות מכולם להבין את הקטע. לא נראה שאכפת להם.
"אני אוהב את ההומור המוזר הזה", מוסיף דור3. "אני רואה ביוטיוב בן אדם שר על זה שיש לו ארנק של לואי ויטון והוא ריק וזה אשכרה מקבל אלפי צפיות. אני עף על זה, זה מם".
מה זאת אומרת זה מם?
דור3: "אני ממציא בדיחה והיא תופסת".
סלימה פימה: "זה כולל גם הומור עצמי. כולם בני אדם, כולם עושים קקי ופיפי. המצב בעולם לא משהו, ראיתי שעוד 50 שנה אין גשמים יותר וכולם מתים. אז מה, להיבלע בתוך החרא ולחשוב שכל כך קשה? פאק איט. אין מה לעשות. עדיף ליהנות מהכל ולצחוק".
הגישה הקלילה והאדישה הזאת לא באה לידי ביטוי בהספק העבודה שלהם. הם קיימים שנה וקצת וכבר הוציאו יותר מחמישים שירים, הספק שרוב האמנים הישראלים לא יגיעו אליו עד האלבום החמישי. GCG מחלקים אותם חינם, למשל דרך האתר סאונדקלאוד. זו שיטת הפעולה של דור הטראפ. "אנחנו עושים מוזיקה בבית במקום לשלם אלפים לאולפן", אומר מילקי מיין, "אתה מכין לך ביטים או מוריד מהאינטרנט, קונה מיקרופון ועושה מוזיקה".
מי האנשים ששומעים את המוזיקה שלכם?
מונגולד: "כשאני מסתכל על הקהל בהופעות אני רואה ווירדוז, אנשים מוזרים. זה מה שמשותף להם. כל אחד ב-GCG הגיע ממקום אחר: אחד היה ערס, שניים פאנקיסטים, אחד אהב בלאק מטאל, אני הייתי אימו, כולנו היינו מוזרים. עכשיו אנחנו מתאגדים, והווירדוז הצעירים משלמים בשביל לראות את הווירדוז הגדולים".
דור3: "יש טווח גילאים דיי גדול, מילדים בני 9 ועד בני 30 פלוס, אבל כולם אנשים שמבינים את הקטע ושאוהבים טראש. אני רואה בהופעות הרבה סקייטרים, מקועקעים, אנשים שמחוברים לתרבות רחוב. הם מבינים שאם הם רוצים לבוא ולהסתכל הם צריכים לעמוד מאחורה ולא לזוז, כי מקדימה זה פוגו, אזור מלחמה".
בהופעה שהייתי בה היו אתכם איזה 20 אנשים על הבמה.
מונגולד: "אתה רואה את זה בחו"ל, זה מרגיש טבעי לעלות עם הגאנג שלך".
סלימה פימה: "חלק מהם חברים שלנו שאתה לא יכול להגיד להם לא לעלות. זה כבר נהיה חלק מהקטע".
דיג'י קלמן: "הקהל שלנו לומד לא להתבייש. בהתחלה הם באים ועומדים ומזיזים את הראש, אבל אז הם משתחררים, רואים שהכל בסדר ושבאנו ליהנות".
רצינו לעשות מסיבות כדי לאכול אמדי
הטראפ הישראלי לא בא רק מרחובות פרבריים אלא במידה רבה מהרשת, מעמודי ממים בפייסבוק כמו "מימ חָלוּד לַיְּלָדִים מִלוד" או "אליהו ענבים" – שהתכנים בהם כוללים מחוות לאנימה יפנית, לסמים שספק אם הגיעו לארץ, להתפרעויות אקראיות ולבדיחות פנימיות אינסופיות. האנשים שפעילים בהם לא נראים כקולקטיב ממוקד מטרה, אלא כחבורת גיבורי על סוג ז' שבאים לעשות שטויות. וזה, לפי אורי שוחט, הדבר הכי טוב בטראפרים: הם לא רציניים. "אנשים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות זו בעיה", הוא אומר, "הדור הקודם חשב שכל מה שהוא יעשה ייחקק בהיסטוריה. הדור החדש חושב יותר נכון. הוא אומר 'פאק היסטוריה, בואו נעשה פאן'".
שוחט מתייחס לתקופה שבין סוף שנות ה-90 לאמצע העשור הקודם, שבה ההיפ הופ הישראלי הרים את ראשו עוטה הכובע. הדור הזה, שסאבלימינל הוא סמלו המוכר ביותר, נע בין תחושת שליחות לחשיבות עצמית. זו הייתה סצנה קטנה, לא גדולה יותר מזו של הטראפ כיום, שראתה כל סינגל כהזדמנות להכניס את ההיפ הופ לישראל והתגייסה לצבא קטן ואפקטיבי שמטרתו קידום המיתוס, האתוס והראפ. הטראפ מעדיף להשתמט, ליהנות ולעשן שאכטה. ולפעמים גם קצת יותר משאכטה.
"סמים הם חלק מהטקסטורה של הדבר הזה", אומר גולדנברג, "אנחנו רצינו לעשות מסיבות היפ הופ כדי לאכול מולי (סלנג ל-MDMA). זה היה חדשני, עד אז מולי היה משהו שאוכלים במסיבות טבע. היום יש קטע הרבה יותר פתוח של צריכת סמים. יש במסיבות הרבה אנשים שלא עושים את זה, או אפילו שותים אלכוהול, אבל כבר לא מסתכלים עליך מוזר. בכלל, הטראפ מחק את הקטע של להסתכל מוזר, את הפוזה. אף אחד לא מתעסק בזה. כולם עסוקים בלעשות מוזיקה, כיף וכסף".
מיכאל סוויסה (21), שהפך לכוכב בסצנה עם אלבום הבכורה שלו "#סוויסהלנצח" שיצא בשנה שעברה, מתייחס לטראפ עצמו כאל סם מסיבות. "אנשים שותים אלכוהול זה כדי לא לחשוב, ליהנות ולהיות קיצוני, וזה מה שטראפ נותן לי", הוא מסביר, "זה גורם לי לרצות לזוז כמו אידיוט. זו אנרגיה של שחרור, זה תרפויטי. הרבה פעמים היפ הופ עמוק יותר מכניס אותך למקום כבד של חשיבה. טראפ מאפשר להתעסק לרגע בתחושה טהורה של הנאה. אפילו לא חייבים להבין מה הם אומרים, אפשר פשוט לעוף מזה. זה כיף להיזרק על איזה ביט שמוציא ממך אנרגיות... מפגרות. אני לא מתבייש להגיד שזה מפגר, זה לא דבר רע".
לא חסרים אוהבי היפ הופ שחושבים שזה מרדד את הז'אנר.
"אבל גם כשמחפשים את העומק בכוח זה דבילי בעיני. בכל מקרה, אני חושב שאפשר גם למצוא הרבה טראפ איכותי מבחינת חומר הכתיבה. לא צריך להכליל לפי הז'אנר המוזיקלי, זה תלוי באמנים עצמם. זה כמו שלפעמים יש סרט קומדיה שגורם לך לבכות".
"ההתנגדות באה כי לא היה תת-ז'אנר בהיפ הופ שסחף את כולם ככה", מוסיף גולדנברג. "זה משהו שנתן להיפ הופ, שהיה כבר במקום לא טוב, איזשהו רעננות. הוא החזיר את ההומור והפאן, את ההבנה שצריך לבדר אנשים, לארוז את הקושי באווירה קלילה. סאבלימינל, למשל, איבד את האמינות שלו כי הוא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות. הטראפ הפוך מזה, זה מה שיפה בו".
"בגלל שזו מוזיקה שמורדת בחוקים, אז אנשים מרגישים אנטי", אומר שוחט, "אבל אני לא מבין את מי שנצמד להיפ הופ אולדסקול, במיוחד אמנים. תבינו שלשמוע ביגי זה כמו לשמוע ביטלס, זה ישן רצח, לא קשור לכלום עכשיו. כלומר, תמיד נחמד לשמוע ביטלס, אבל צריך גם להתקדם. היפ הופ זו מוזיקה שאמורה למרוד. ברגע שהיפ הופ נהיה שמרני בקטע של 'זה החוקים', אז הוא מפספס. אם נהיה שמרנים זה פשוט יהיה כמו רוק".
"האמת שבהתחלה לא אהבתי טראפ, אפילו שנאתי", מספר דור3. "זאת לא היה מוזיקה מבחינתי. ואז שמעתי חומרים של וואקה פלאקה. זה היה כאילו הוא הגיע וחרבן על כולם. הוא צעק על המיקרופון ברמה לא הגיונית, הכניס את האנרגיות שלו בלי להתחשב במה שמקובל, המוח שלך משתגע ונכנס לטראנס כשאתה שומע את זה. התאהבתי בו, זה גזר אותי".
מילקי מיין: "כשהתחלתי לשמוע טראפ זה היה שונה, אפל, דפוק ומפחיד. כביכול היה לזה חוקים של ראפ אבל גם ממש לא, היה שם משהו הזייתי. כשאני שומע ראפ ישן זה נשמע טוב, הם חכמים, אני אוהב את המילים, אבל זה כבר פחות מדבר אלי. וזה פתאום הקול של הדור שלנו. טראפרים מדברים על אנימה ויוגי-יו ושטויות ואינטרנט, וזה העולם שלנו. לפני עשרים שנה היוצרים שאני אוהב היום לא היו מצליחים, כי הם יותר מדי מוזרים לתעשייה. היום להיות ייחודי זה הרעיון".
