היום לא נדבר על מוזיקה. כן, זה קצת מוזר בהתחשב בכך שזו כתבה על מוזיקאים, אבל זה היה תמים ואפילו מנותק לחשוב שההשפעה של מוזיקת הפופ על העולם מסתכמת בהישגים מוזיקליים. דיוויד בואי הוא גאון מוזיקאי, אבל הוא גם פרסונה, או יותר נכון אוסף של פרסונות. הוא גיי אייקון וסטייל אייקון, עבור לא מעט אנשים בעולם הוא קרוב לדרגת אליל. אבל כיאה לאדם כה משפיע, אפשר לזהות את טביעת האצבע שלו גם על צדדים שונים לגמרי של המפה המוזיקלית. מה לעשות, כמעט בלתי אפשרי לעשות היום מוזיקה כמו של דיוויד בואי ולזכות בהצלחה שהייתה לו בזמן אמת. גם אין טעם, כי דיוויד בואי אחד כבר יש. כן, כן, הולך ופוחת הדור. כבר אי אפשר לכתוב שירים על סמים, ללבוש תלבושות מופרכות ולבלבל מינית את העולם. אה רגע, דווקא אפשר.
הזיקית - מדונה
אם אנחנו מחפשים יורש מוזיקלי ראוי לבואי, לא נמצא אותו במרכז המפה. הפופ, ז'אנר שלגמרי דוגל בהרצחת וגם ירשת, נאלץ לשאול ממנו תכונות אחרות, מסחריות יותר. ואין מסחרית יותר מהנטייה שלו להמציא את עצמו מחדש מדי כמה זמן עם סגנון שונה, שיער ואיפור משוגעים ותלבושות מופרכות. את הנטייה הזו שלו אמני פופ מאמצים בשמחה, כי היא מאפשרת להם להרוויח כותרות בקלות וגם להיחשב "אייקוני אופנה". ושלום גם לך, מדונה, שמחליפה מדי כמה שנים את הסגנון שלה: מחצי פאנקיסטית עם כפפות תחרה ומעילי עור דרך אלילת המין עם חזיית הקונוסים, שודדת האתניות עם הקימונו, קאוגירל וואנבי ודודה בריטית מהוגנת ועד לדמות מדריכת האירובי המתבגרת בחן שהיא מנסה לטפח היום.
"לפני שראיתי את דיוויד בואי בהופעה, הייתי הטינאייג'ר המרדנית והלא מתפקדת הרגילה מהמיד-ווסט. הוא באמת שינה את חיי ותמיד היה לי קשר סנטימנטלי אליו, לא רק בגלל שגדלתי על המוזיקה שלו אלא כי זה היה מופע הרוק הראשון שראיתי", סיפרה מדונה ב-1996, בטקס קבלת הפנים של בואי להיכל התהילה של הרוקנ'רול. "אבא שלי סירב בתוקף, 'על גופתי המתה, אנשים איומים מבלים שם' אז כמובן שהייתי חייבת ללכת (...) נכנסנו לאולם קובו ואני חושבת שלא נשמתי במשך שעתיים". לאורך השנים היא עשתה הכל כדי להפוך להיות הדבר משנה החיים הזה עבור הדור הצעיר ממנה. הטאבו שהיא בחרה לנפץ היה המיניות, או בפרט מיניות נשית, אבל גם החתרנות שלה הייתה מעוצבת כמו קטלוג אופנה יוקרתי. מדונה הכעיסה ובלבלה אנשים, אבל "מוזרה" היא אף פעם לא הייתה, לא באמת.
הסגנון - ליידי גאגא
הליידי היא מעתיקנית לא קטנה, ממדונה, מבואי ובכלל, ואף הכריזה בעבר שהיא "מתעוררת כל בוקר וחושבת מה דיוויד בואי היה עושה". התשובה שלה היא כנראה "לזרוק רפרנסים לאמנים שאני אוהבת". היא הצטלמה (שוב ושוב) עם איפור ברק (כמו בואי ב"אלאדין סיין"), החליפה פרסונות (מהר מדי ובחדות) וניסתה לסמן את עצמה גם כגיי אייקון מסקרן וחתרני, לא בהצלחה יתרה. הבעיה עם ליידי גאגא, בסופו של דבר, היא שהיא לא הרבה יותר מסך ההשפעות שלה. היא מוכשרת יותר מהרבה זמרות פופ אחרות, אבל מתעקשת ליצור פופ סטנדרטי מדי. יש לה קשרים הדוקים עם עולם האופנה, אבל היא לא ממש משפיעה עליו בחזרה. סוג של לוח השראה אנושי, עם יכולת קולית ממש מרשימה ואיזה קטע מוזר עם טוני בנט.
המגלומניות - קניה ווסט
דיוויד בואי הוא חייזר שנפל לכדור הארץ? ביץ' פליז, קניה ווסט הוא לא פחות מאלוהים בכבודו ובעצמו. ווסט עושה את הבלתי ייאמן פעם אחר פעם כשהוא מצליח להגיד ולעשות בערך כל מה שמתחשק לו ואנשים ממשיכים להמיר את דתם לווסטיזם. כל צעד שלו הוא "אירוע", כל קליפ "סרט", כל אלבום "נקודת מפנה", כל הופעה "חוויה דתית". כולם מנסים להיות גדולים מהחיים, אבל לא כולם מצליחים לשכנע את השאר שיש בסיס לכל ההיסטריה הזו. קנייה מצליח להיות גם משפיע, גם אהוב וגם מוערך תוך כדי שהוא כותב שורות כמו "שלחתי לביץ' תמונה של הזין שלי". סטיי קלאסי, קניה.
המגדריות הנזילה - מיילי סיירוס
מיילי סיירוס לא דיברה על בואי כאמן שהשפיע עליה ושינה את חייה, אבל כן מספרת באחד השירים שלה על חלום שחלמה, בו הוא לימד אותה לרכב על סקייטבורד. סיירוס יודעת מה הקהל שלה רוצה, וזה לא תזכורת שהוא נחות ושטחי מזה שקדם לו. הוא רוצה ללכת למסיבות, לאכול פיצה, לעשן ג'וינט, להסתכל על גיפים באינטרנט ושיהיה כבר שלום עולמי. זה לא אומר שהיא לא מושפעת ממנו (רק תציצו בתלבושות שלה מטקס ה-VMA לפני כמה חודשים) - מבין כל המצויינים ברשימה הזו היא הכי מזכירה אותו. לפני שתשלחו לי עכברים מתים בקופסה - לא, אני לא אומרת שמיילי סיירוס היא גאון מוזיקלי. אבל אם יש כרגע מישהו או מישהי בעמדת השפעה שיכולה להוביל את העולם למקום מקבל ואדיב יותר כלפי הצדדים ה(עדיין) פחות מוכרים של הקהילה הלהטב"קית, זו היא.
סיירוס מכעיסה כל כך הרבה אנשים לאו דווקא בגלל שהיא מתפשטת אובססיבית (מטעמים נודיסטיים, אגב), אלא בגלל שהעירום שלה "לא מיני" ומוזר. כשסיירוס הייתה בת 15 צילמה אותה אנני לייבוביץ חשופת גב וצקצקני כל העולם התאחדו בצקצוקם. ב"סאות' פארק" מיהרו להכריז עליה כעל בריטני ספירס הבאה, כוכבת הפופ הצעירה שאוטוטו מאבדת את זה מול עינינו המשתאות. זה לא קרה, למרות שרבים משוכנעים שלגמרי כן. בשביל לא מעט פוריטנים אמריקאים אותה תמונה פרובוקטיבית היא זיכרון מתוק מהימים בהם אפשר היה לדבר על נערה אומללה המסורסרת על ידי המושכים בחוטים, היום היא עושה את זה ברצון ואפילו נראית בריאה ומרוצה. מיילי סיירוס כבר בת 23, היא אוהבת טוורקינג, ללקק דברים ולהתלבש מעט. את אזור החלציים שלה היא לא חוששת לכסות במגיני דוד או בעיגולים צבעוניים. פרובוקציות? אולי, אבל לא ריקות או שטחיות. לסיירוס תמיד יש הסבר מנומק לכל דבר שהיא עושה, וכששייניד אוקונור או סתם אם מודאגת כותבות מכתב פתוח הנוזף בה ובשכמותה על ההתנהגות הזו, היא זורקת עליהן זין וחוזרת לרקוד עם איזה דילדו.
וזה לא שהיא עושה את זה רק בשביל הכיף. סיירוס היא סוג חדש של אקטיביסטית - כיפית ומצחיקה ומטורללת, לא "כבדה" אבל כזו שלא משאירה לרגע מקום למסתורין ופרשנות (לא שיש לה ברירה, כאישה צעירה עם היסטוריה ככוכבת נוער את חייבת נימוקים הולמים לכל צעד חתרני שאת עושה). סיירוס הקימה ארגון בשם The Happy Hippie, שמסייע לבני נוער חסרי בית (וכמובן להטב"קים במצוקה), ואת הופעותיה בתקשורת היא מנצלת לא פעם כדי להחטיף סטירות לפוריטניות האמריקאית שלא שמעה מעולם על פאנסקסואליות. עכשיו היא בדרך לצלם קליפ בהופעה שכל הנוכחים בה יהיו עירומים לגמרי.
האם עוד עשרים שנה יספרו הטינאייג'רז של היום על ההשפעה העצומה שהייתה לסיירוס על חייהם, בצורה דומה לאיך שמתבגרי שנות השבעים מדברים על האנדרוגיניות של דיוויד בואי? וכאן אני נאלצת לסתור את המשפט הראשון שלי, ולחזור למוזיקה. לסיירוס יש קול נהדר ופוטנציאל אדיר להפוך למוזיקאית ראויה, ברגע שתצליח להשתחרר מהצורך לבדוק את הגבולות שלה. אחרי אלבום פופ מסחרי אחד ואלבום פסיכדלי ווירדי עם הפליימינג ליפס, מסקרן במיוחד לגלות מה הדבר הבא, והאם הוא הולך להיות משהו שלא מביך להודות שאתה אוהב. פרסונה ציבורית חשובה זה פשוט לא מספיק, וכל עוד לא יהיו לה הישגים אמיתיים במוזיקה, ימשיכו לסווג את סיירוס כילדה מטורללת וחוצפנית שעושה שטויות כדי שנתייחס עליה, ולא משנה כמה ראיונות מרגישים על גאווה ו-Free the Nipple היא תיתן. אם היא לא תעשה את זה, עתידה להפוך לקוריוז ביזארי ומיושן שמייצג את תקופתו, משהו בין אביב גפן בתקופת האיפור הלבן לגרייס ג'ונס.