איגי וקסמן תחגוג השבוע את יום הולדתה ה-50. לכבוד המאורע, מי שהייתה אחת הכוכבות הכי גדולות בניינטיז החליטה לחזור לקדמת הבמה, והפעם לעשות את זה כמו שצריך. "אפשר לעשות סרט תיעודי מהמסע שלי להוציא את השיר", אומרת וקסמן. "עברתי הכל, ממנהל שלקח אותי, התחרט ושבר לי את הלב, ועד לפגישות עם נשים בכירות בתעשייה שאמרו לי, כאילו בחברות, 'איגי, בגיל 50 תוציאי שיר? זה פתטי'. לא נראה לי שהיו אומרים את זה ליהודית רביץ ובטח שלא לברי סחרוף. זה שבר אותי. בשנות ה-90 הייתי בטופ, אין אחד שלא רצה לעבוד איתי, אבל בשנה האחרונה צלצלתי למלא אנשים – או שדיברו אליי בזלזול, או שבכלל לא ענו לי. זה כאב".
זה שלא ענו?
"כן. אני לא מבינה את זה, תנו טיפת כבוד. אם מישהו יתקשר אליי אני תמיד אענה, מקסימום אכתוב לו 'תקשיב, אני נורא עמוסה. חיבוק ובהצלחה'. מי אתם, האנשים שכל כך עסוקים שאתם לא יכולים לענות? כל אחד יכול למצוא דקה לענות. זה כל כך פוגע. אני אוזרת כוחות ואומץ כדי לעשות את השיחה הזאת, חושבת 'יאללה, אולי יגידו לי כן', סופרת 'שלוש, ארבע ו-', ובסוף לא עונים לי בכלל. זה הכי משפיל שיש".
וכשענו לך?
"היו גם מקרים שעד שתפסתי את הבן אדם – והיא, זו לרוב היא, אומרת לי, 'מאמי, אני מכירה אותך שנים, למה לך בגיל 50 לעשות את זה? מה, תופיעי כל ערב? תעזבי את הילדים?'. אז מה אני אמורה לעשות? אני לא יודעת לעשות משהו אחר. אני יודעת להופיע ולשיר".
אאוץ'.
"מסכן עתי (שולברג, בן זוגה של וקסמן – ל"ש) שהיה צריך להרים אותי כל הזמן. הלב שלי היה מרוסק, היה לי ברור שאף אחד לא ייקח אותי, כבר באמת התחלתי להאמין שאני צריכה למצוא משהו אחר לעשות בחיים. וכאילו שזה לא מספיק קשה, אנשים המשיכו לגשת אליי ברחוב ולהגיד, 'איגי, למה לא שומעים אותך?', ואני מגמגמת להם. מה אני אגיד? כי לא עונים לי? כי אני לא מעניינת? ככה הרגשתי".
אז מתי הגיעה התפנית?
"הלכתי לחבר שיש לו משרד פרסום, רציתי להתייעץ איתו ולחפש חסויות לקליפ, והוא אמר לי שאני צריכה להיפגש עם עמרי יערי (הבעלים של סוכנות itm – ל"ש). לא ידעתי מי זה. הוא אמר לי שהוא הסוכן של אנה זק וכל מיני שמות שהכרתי מגיא פינס. הרגשתי שעוד פעם זורקים אותי הלאה. צלצלתי לעמרי, כתבתי לו הודעה, והוא לא חזר אליי. אחרי שבועיים סימסתי לו שוב והוא ענה מיד והתנצל, קבענו ונפגשנו. ישבנו רבע שעה והוא אמר שהוא צריך לחשוב על זה. הייתי בטוחה שזה יהיה 'לא'. אחרי כמה ימים, הייתי באילת עם עתי והילדים, ופתאום הוא התקשר. קבענו ואז הוא אמר: 'זה יהיה קשה, אבל אני מתאבד עלייך. הולכים על זה'. כל כך שמחתי, התקשרתי מיד לעתי, הייתי חייבת לעבוד עליו. הוא לקח נשימה עמוקה, נכנס לתפקיד המכיל שהוא כבר רגיל אליו, ואמר לי, 'בייבי, לא נורא, יהיה בסדר, בסוף את תצליחי', ואז לא התאפקתי יותר וסיפרתי לו שהפעם זה כן".
והכן הזה גם הגיע מכיוון שלא ציפית לו.
"עוד לא הבנתי אז איזה שיחוק ענק זה, ואיזה מזל שכולם אמרו לי לא, כי בסוף חיכה לי הנסיך הזה. כמו עם עתי. נסיכים תמיד באים במקרה. אחרי שאת עושה את כל הסיבוב, בסוף הם שם".
הרגשתי וואו, בלתי מנוצחת
איגי וקסמן נולדה בשם מיה, בטורונטו, לאמא "היפית מרוקאית" ואבא "קנדי חתיך". "הם הכירו בירושלים בסבנטיז", היא מספרת, "הוא הגיע לביקור בארץ, הם התאהבו ונסעו לטורונטו. כשהייתי בת 6 אמא שלי חתכה מאבא שלי ועברנו לגור בירושלים, ליד הסבא והסבתא וכל הגוורדיה המרוקאית".
כשהייתה בת 12 אביה נהרג בתאונת דרכים, והיא שמעה על כך רק זמן מה אחרי מותו. "לא היינו כל כך בקשר, נסעתי אליו פעם אחת לבד, וזה היה די טראומטי לטוס בלי אמא בגיל הזה", היא נזכרת. "החזירו אותי לארץ אחרי שבועיים, ואחרי חודשיים גיליתי בשיחת טלפון שאבא שלי נהרג".
באותה שנה התחילה וקסמן ללמוד תופים והתקבלה לתיכון לאומנויות. להקת נושאי המגבעת, שחבריה היו בני המחזור הראשון של בית הספר, הפכו לגאוות ירושלים. בהמשך הקימה וקסמן להקה בשם היפוכונדריה, שהייתה ללהקת החימום של נושאי המגבעת, מה שנתן לה כרטיס כניסה לסצנת הרוק המקומית. הקפיצה הגדולה קרתה כשאיגי ואימה עברו להתגורר ברחוב שינקין בתל אביב.
חיי הלילה של העיר סיפקו לה היכרות עם חמי רודנר, שעמד בראש להקת איפה הילד. "הכרנו ב'מדבר' (בר בתל אביב שהמוזיקאים של התקופה הרבו לפקוד – ל"ש), סיפרתי לו שאני זמרת, והוא אמר שיש לו להקה", היא נזכרת. "הוא גר בדירת שותפים עם ירמי קפלן וג'נגו (המוזיקאי עמיר רוסיאנו – ל"ש), והציע לי לעשות איתו סקיצות. הלכנו איתן לכל מיני חברות תקליטים ולא החתימו אותי, עשינו עוד סקיצות ושוב פנינו לחברות התקליטים ועדיין לא החתימו אותי, אז התחלתי להופיע ולאט-לאט צברתי קהל. ערב אחד התארחתי בהופעה של איפה הילד, וחיים שמש היה בקהל והחליט להחתים אותי בהד ארצי. חמי כעס עליי, זה היה שבר גדול, אבל השלמנו. ב-1995 חמי הוציא לי את האלבום 'אדום' ואז הכל קרה".
האלבום, שכלל את הלהיטים "אין לי מה לומר לך" ו"תישא אותי לאישה" הפך את וקסמן לאחת מהבטחות הרוק הישראלי של שנות ה-90. "האלבום הצליח והרגשתי וואו, בלתי מנוצחת. עבדתי עם חמי, היינו זוג, הופענו יחד, כולם היו חברים. היה כיף פעם", היא אומרת.
זה היה תור הזהב של הרוק הישראלי. לצד החבורה הקרובה של וקסמן בלטו בין היתר תערובת אסקוט, המכשפות, החברים של נטאשה, אביב גפן, דנה ברגר – סצנה שקיבלה לאחרונה תשומת לב מחודשת בסדרה האוטוביוגרפית של גפן על אותה התקופה, "שנות הירח". באחד הפרקים חשף גפן שהיה לו רומן עם וקסמן. "היה לנו וואן נייט סטנד", היא מוסרת את גרסתה. "הדבר הכי טוב שיצא מזה היה שהכרתי את אילנה, שהיא בחורה מהממת ואנחנו בקשר עד היום. הם היו אז ביחד, אבל לא ידעתי מזה, אז לא ידעתי בכלל שהייתה דרמה. הייתי עסוקה במוזיקה שלי".
ב-1997 הוציאה וקסמן את האלבום השני שלה "לא מחכה יותר לדוור", שזכה להצלחה גדולה אפילו יותר משל האלבום הראשון. היא זכתה בתארים כמו זמרת השנה והייתה לאחת מהכוכבות הגדולות בארץ. אבל זמן לא ארוך לאחר מכן, הגיעה גם הדעיכה. "חמי ואני נפרדנו, אני המשכתי לאלבום שלישי והוא לא כל כך הצליח, למרות שאני מאוד אהבתי אותו", היא אומרת. "הוצאתי עוד אלבום עם חיים שמש, ועוד שירים עם כל מיני שותפים, והמשכתי להופיע. ובאמצע החיים קרו".
מתנת האל שלי
אחרי שנים של רווקות ובילויים שנגמרו רק בזריחה, החיים באמת קרו: וקסמן מצאה אהבה, ובמקום בלתי צפוי. "כבר הייתי בת 39 וכולם אמרו עליי שאני לא רצינית, ואני רק מבלה. זה כמובן לא הזיז לי", היא נזכרת. "ואז ראיתי את עתי באח הגדול, הוא השתתף בעונה יחד עם בת דודה שלי מרב בטיטו. כשהם יצאו מהתוכנית אמרתי לה, 'תביאי לי את הטלפון שלו'. היא אמרה לי, 'הוא ילד, תתקדמי'".
בין וקסמן לשולברג יש פער של 12 שנים, אבל היא הייתה נחושה, לא ויתרה – והצליחה. "נפגשנו במקרה בהופעה של משינה ולרלרנו קצת. אחר כך סימסתי לו אם הוא בא לבירה והוא כתב שהוא יוצא עם מישהי. אמרתי לו שאני אחכה", היא משחזרת. "ואז תקלטתי בלילי רוז, ושלחתי לו הודעה אם הוא רוצה לבוא. הוא נכנס לבוש בגופייה, כל הבנות הזילו ריר, הוא אמר 'היי, אני עתי', ובלב שלי אמרתי 'היי, אני מתעלפת'. זרמנו, והוא נשאר, והוא הכין לי ברקפסט, ופתאום הוא מאוהב, וארבעה חודשים אחר כך הייתי בהיריון והוא הציע לי להתחתן".
אל החופה צעדה וקסמן בחודש השביעי להיריון, ואת יום הולדתה ה-40 חגגה בחדר הלידה – שם הפכה לאמא של לילי. רק לאחרונה, במבט לאחור, היא הבינה שמשהו אולי היה לא תקין שם. "היה לי דיכאון אחרי לידה", היא אומרת היום. "לא עניין אותי לראות אנשים, או לאכול, או לדבר. הדבר היחיד שעניין אותי בעולם היה לילי. הייתי אמא טוטלית, כל היום הייתי מסתכלת עליה, בדקתי שהיא נושמת, חייתי בשבילה וזהו. רק לדאוג לה ולטפל בה, ואולי להתקלח כשיוצא. כשאורי נולד זה היה ממש אותו הדבר. את שניהם הנקתי עד גיל 4".
ואיפה עתי? מישהו סביבך הבין שאת בדיכאון אחרי לידה?
"עתי הבין שיש בעיה, אבל הייתי כל כך מטורללת, אז הוא בעיקר עזר במה שאפשר. הכין אוכל, הכריח חברים לבוא ולהוציא אותי מהבית, להתאוורר. אבל אז היו בעיקר מעירים לי, 'למה את לא שמה בגן?', 'למה את עדיין מניקה?'. חברות היו אומרות לי 'בואי נצא', אבל וואלה, אתן קוראות לי משוגעת, לא בא לי לשבת איתכן. בא לי לשמוע מוזיקה ולהסתכל על לילי, להיות האמא למופת שחלמתי להיות. לא עניין אותי לצאת לבלות או לכתוב שירים. עשיתי את זה עד גיל 40".
נו, מה לא בסדר בזה?
"אני חושבת שזה בסדר גמור, אנשים מסביבי חשבו שזה לא בסדר. עתי היה מתווכח איתי למה אני לא יוצאת להופיע, היו הצעות, היה ביקוש, ואני הייתי מתרצת לו".
וכשהיית בת 43 ילדת את אורי.
"בתור בת יחידה לא יכולתי שתהיה לי בת אחת, אמרתי לעתי שלא משנה מה – יהיה לנו עוד ילד".
ואיך זה הלך?
"לילי הייתה פרי אהבה שהגיע מאוד מהר, אבל עם אורי זה לא היה ככה. הלכתי לגינקולוגית, והיא אמרה לי 'למה לך להיות אמא בגיל כזה'. הלכתי לרופא אחר, והוא אמר לי 'לא יהיה לך עוד ילד בגיל 43'. הוא ריסק אותי. ואז הלכתי למומחה, והוא אמר לי 'יהיו לך ילדים, אבל חמודה, את צריכה להפסיק להניק', לא אהבתי את זה אבל חשבתי על הילד שיגיע. לקחתי הורמונים, שבכלל עשו אותי מטורללת, נכנסתי להיריון וילדתי את אורי, מתנת האל שלי".
ובינתיים הקריירה חיכתה?
"הילדים נכנסו לגן סביב גיל 3, היה לי חשוב שהם ייכנסו למסגרת כשהם כבר ורבליים, ואז הייתי צריכה רגע לנשום ולהכיל את כל מה שעברתי, זה לקח טיפה זמן".
מה קרה לנערת הרוק עם הליפסטיק האדום?
"עדיין הייתי עם ליפסטיק אדום כשיצאתי מהבית, פשוט השתבללתי. כל מה שתמיד צחקתי על אנשים שהופכים להורים – קיבלתי בהפוכה. כל החרדות התפרצו לי בענק, לא עזבתי את הילדים לרגע".
ומהמקום הזה נסעת עם עתי לחודשיים בחו"ל לצילומי "זוג מנצח". איזה קונטרסט.
"כשהגיעה ההצעה מההפקה כמובן אמרתי להם לא – לא עוזבת את הילדים לחודש וחצי ונוסעת לברזיל. אבל עתי לחץ שנלך לפגישה, ומאז הם לא עזבו אותנו. עד שקלטתי שאולי אני צריכה 'לשחרר, לעזוב' (וקסמן שרה את שיר הנושא של "לשבור את הקרח" – ל"ש) – הילדים כבר גדולים, יש סבתות משני הצדדים שסופר-עוזרות, הכול פיקס. אפשר לתפור את זה, יאללה, בוא נעשה חוויה מטורפת".
וכמה קשה היה לך במציאות?
"דווקא כשהיינו באמצע הג'ונגל לא היה כל כך קשה. הבעיה הייתה שהחזירו אותנו באמצע בגלל הקורונה, ואז צילמנו באיזו וילה בסביון, מטר מהבית, וזה כבר היה קשה. דמיינתי את לילי בוכה וידעתי שתיאורטית אני יכולה לקחת מונית ולהיות בבית תוך 20 דקות, אז זה היה לא פשוט. אבל עברנו את זה ומאז שחררתי בגדול".
רוב האנשים חוזרים מטולטלים מתוכניות ריאליטי, אבל גם הפעם אתם הפוכים משאר העולם, חזרתם בהיי.
"היה לנו כיף, היינו שנינו מול כולם, זה עשה לנו ממש טוב לזוגיות, זה הוכיח לנו איזה חזקים אנחנו ביחד. גם הילדים אהבו, נתנו להם לראות רק אחרי שצפינו וראינו שהתוכן ראוי, שלא מטנפים עלינו. ואני למדתי כמה טוב לשחרר ולהיות עם עתי לבד, בלי הילדים. מאז אנחנו טסים הרבה ביחד".
איך היו התגובות ברחוב?
"מעולות. היו ניגשים אליי ואומרים לי 'גדלנו עלייך'. זה תמיד מצחיק אותי, אני לא יודעת מה להגיד על משפט כזה. כשמזהים אותי ברחוב וניגשים אליי, לילי ישר שואלת, 'אמא מי זה?', ואני אומרת לה 'לילי, אני לא יודעת', אז היא עונה לי 'אז למה את אומרת 'שלום', אמרת לי לא לדבר עם זרים'".
שלמה עם החיים
החזרה לתודעה הציבורית בשנה שעברה, היכולת לשחרר את הילדים מדי פעם ויום ההולדת העגול פתחו את התיאבון של וקסמן, וסיפקו נקודה נכונה בזמן למצוא שוב את נערת הרוק שבה. היא כתבה את "הספוט עליי", שיר שהפיק ינון יהל (שאחראי ללהיטים של עדן בן זקן, נדב גדג', אלה לי להב ועוד) ולו צורף קליפ שביים איתמר שירי-לידר (שהוא גם האחיין של עברי). "אמרתי, או שאני עושה את זה כמו ביונסה או שבכלל לא. כדי לעשות את הקאמבק ולקבל את התהודה שאני רוצה – צריך לעשות הכל בגדול, הכי אמריקה".
הכל או כלום.
"תמיד הייתי כזאת. עתי לא יכול לשאת את זה, הוא כל הזמן אומר לי 'למה אין לך אמצע'. כי אין, ככה אני. זה כמו שהייתי מעשנת שתי חפיסות סיגריות ביום, וברגע אחד החלטתי שאני לא מעשנת יותר".
השיר החדש צבר עד כה יותר מ-300 אלף צפיות ביוטיוב, מה שבהחלט מרכך את המעבר של וקסמן לעשור השישי של חייה. "לא נראה לי שיהיה פה משבר. אני חושבת שהמשבר האמיתי היה דווקא בגיל 40", היא אומרת. "השיר מתפוצץ ברשתות, וברדיו ואני עובדת על הופעה, אז אני שמחה. הקאמבק הזה ממלא אותי. זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות, והנה, אפשר לעשות את זה גם בגילי, ואני מוכיחה את זה עם השירים ועם הנראות שלי. רלוונטיות זה לא משהו שחולף עם גיל".
את מתעסקת בזה, בנראות? מרימה, ממלאת קמטים?
"ברור. הגוף עובר מטמורפוזה, אבל יש לי גנטיקה טובה בסך הכל, ועור פנים טוב. אם צריך עזרה מרופא – אני אקח אותה בכיף. עשיתי טיפה בוטוקס, אני לא מסתירה ולא מתביישת בזה. העיקר להרגיש טוב עם עצמי, ונוח בתוך העור שלי. אני גם לא אעשה משהו שישנה אותי או יגרום לי להיראות כמו כולן. אני חייבת להישאר אני, והקמטים והעור הרופס בבטן מההריונות – הם חלק ממני. לקח לי זמן להיות במקום הזה, להיות שלמה עם הנראות שלי, ועם הקול שלי, ועם החיים שלי. אבל ברור לי שלא כולם יאהבו אותי או את השירים שלי, ולא כולם יגידו שאני וואו".
ותגידי, איך המשפחה שלך עם הקאמבק?
"הילדים מבסוטים, הם שמחים שרואים אותי אול-אובר".
איך את מסתדרת עם שנת 2022? הרשתות החברתיות?
"אני מנסה להשתלט על זה, הסוכנות עוזרת לי, ולאט-לאט אני משתפרת בזה. באינסטגרם אני לא רעה, וגם בטיקטוק אני משתפרת".
אפרופו הסוכנות, עמרי יערי מנהל גם זמרות כמו אנה זק. את מרגישה שזה מאיים עלייך באיזשהו אופן? את חוששת על המקום שלך?
"אני לא חוששת מכלום, אני עושה מה שמתאים לי. בסוף יש מקום לכולן".
צילום: שי כהן ארבל | הפקה: אור-אל רבינוביץ | סטיילינג: ישראל רחמני | שיער: אבישי מסטי | איפור: נטע סקלי ל-M.A.C