"ביהדות זה נקרא 'בן חמישים לעצה', כלומר זה הגיל שבו מותר לתת עצות", אומר גלעד כהנא יומיים אחרי יום ההולדת העגול שלו. חצי מאה. זאת קלישאה, אבל הוא נראה פחות. אולי זה מצב הרוח הטוב שלו. הוא נוח לצחוק, מסתחבק עם המלצרים בבית הקפה ומדבר בלי הפסקה. לא שמישהו בשלושים השנים האחרונות ציפה מגלעד כהנא שלא ידבר בלי הפסקה, כמובן.
"אני לא מחוגגי יום ההולדת הגדולים", הוא אומר, "בכל זאת, נולדתי ב-1 בספטמבר. תחשוב על זה. כילד, כולם היו בחופשה והנה חוזרים לכלא".
וגם יום ההולדת שלך מתפספס, כמו של אלה שהיה להם יום הולדת בחופש. רק ששלך יותר מורגש.
"כן, ויש גם את האבל הקהילתי. לא של הגבוהים, הגבוהים מרוצים – של הנמוכים. והתחושה הזאת, של אין מה לחגוג ב-1.9, נמשכה פנימה". מיותר כבר לציין שעכשיו, כשהוא מזמן נמצא במפלגה של הגבוהים, כל זה תופס אותו דווקא בשנה בה הנמוכים כמעט ולא חזרו לכלא שלהם והגבוהים – ובכן, הם, כמובן, ממש לא מרוצים.
את הגיל שלו, בכל אופן, הוא מעגל למעלה כבר כמעט שנה. כמעט מהרגע שהוא חגג 49. משהו ב-50 הזה בא לו ממש בטוב. "האגו שלי עבר טלטלות לכאן ולכאן. הייתי גם מלך וגם כלום. ועכשיו פתאום אני יכול לתת עצה. אתה צריך עצה, אני יכול לייעץ לך".
אז תן לי עצה.
"אתה צריך משהו פרטני - אני אפתור לך את הבעיה. יש משהו בגיל הזה שבו אתה מרגיש שההפרדה שלך בין עיקר לטפל היא ממש כירורגית. מהבחינה הזאת החיים אש, לא נעים לומר".
נעים לומר.
"לא נעים לומר כי מכינים אותך כל הזמן לאיזשהו תהליך שיהפוך אותך ליצור בינוני. אומרים לך שזה יקרה כשתעשה ילדים, אומרים לך שזה יקרה כשתתבגר. ואני קולט שזה בעצם שקר מאוד גדול. תסתכל על רוב האמנים שאתה מכיר. תאריך התפוגה שלהם יותר חמור משל כדורגלנים ודוגמניות. המון אמנים מאבדים רלוונטיות. במוזיקה, לשם העניין, אחרי כמה אלבומים ראשונים הם נהפכים לאיזה נגזרת של עצמם ונתקעים. אתה מוציא אלבום ראשון ויש בו משהו נקי ולא מרוסן, ואז אתה מתחיל להקשיב למה שאומרים עליך: אתה נסיך הקאנטרי, אתה מלך הרוק, אתה נביא הטכנו, אתה שומר על האש של הג'אנגל".
אבל אף פעם לא הייתם שום דבר מזה. אף פעם לא השתייכתם באופן מובהק לז'אנר.
"נכון, אבל שם מתחילה הבינוניות. זה לא מעניין לשמור על סגנון או על קו. אתה יכול לעשות את זה כמובן, אבל אתה חייב לספר את הסיפור של מה שקורה לך כאדם, לא את הסיפור שלך כאמן".
"זה לא שרצונות הקהל לא חשובים. אבל הם מסוכנים"
"בן חמישים לעצה", אכן כתוב בפרקי אבות, ולפני כן כתוב שם גם "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה". תיאור די מדויק של המסלול שכהנא עבר, בעיקר עם הלהקה שלו, ג'ירפות, שאותה הקים עם יאיר קז בזמן השירות הצבאי ושאליה הצטרפו בהמשך ארז רוסו ואסי ששון. את שנות ה-20 שלו הוא סיכם עם אלבום הבכורה שלהם, "משוחח עם כיסא", עמו התפרץ לתודעה הישראלית בסוף שנות ה-90, תחילה עם הלהיטים הלא צפויים, היותר-מסובכים-משהם-נראים, "רמי מואשם באחזקת סמים", "וואו" ונוספים. זה היה אלבום מוזר שלא באמת נשמע כמו שום דבר נוח לסיווג: רוק, אבל בלי טיפה של כסאח וקשיחות. אקוסטי, אבל ממש לא היפי. טקסטים שנונים, מוקפדים, חולמניים ועוקצניים בעת ובעונה אחת של כהנא (כמי שגדל על תפר שנות ה-80 וה-90, נושאי המגבעת היו להקה חשובה מאוד בשבילו, וכך גם הטוקינג הדס, אפרוביט והמון היפ-הופ ישן, בעיקר ראן DMC).
אחר כך הגיעה שתיקה להקתית של שבע שנים, במהלכה הוציא בעברית אלבום נשכח ויפהפה, אולי היפה ביותר שלו, "שכחתי איך לאכול" וגם אלבום מוזר ומנוכר יחסית, הראשון שלו באנגלית, "The Promised Landing". ואז בעיצומו של העשור הרביעי לחייו כהנא וחבורתו חזרו עם "גג", שכנראה היה לשיא הפופולריות שלהם מבחינה מסחרית. הוא היה אז "בן שלושים לכוח" והלהקה שלו בהתאם המציאה את עצמה מחדש עם רוק חשמלי, רציני ושרירי. ג'ירפות מילאו אז אולם אחר אולם, כשכהנא צולל עמוק יותר ויותר לפרסונה של סולן רוק עם טוויסט נבואי-מטיפני ויוצא למונולוגים קומיים מאולתרים בין שיר לשיר, שהלכו והתארכו מפעם לפעם, והיוו סוג של משקל נגד לקוטב המוזיקלי החדש של הלהקה.
כ"בן ארבעים לבינה" כהנא וג'ירפות התייצבו על סוג של אמצע, עם מעין טרילוגיה – "אין כניסה לפילים" (2010), "צריך לסגור הכל" (2013) ו"מי שלא חולם, כועס" (2017), שמצד אחד חזרו למוזיקליות של "משוחח עם כיסא" אבל שמרו על הטון היותר ענייני של "גג". ובדרך היו גם עוד אלבומי סולו, את הפרויקט "לא כוחות" עם תמיר מוסקט, תפקידי קולנוע ("סיפור על אהבה וחושך" שביימה נטלי פורטמן) וטלוויזיה ("האחיות המוצלחות שלי"). שלושה ספרים. תערוכה. בקיצור, אפשר להיות בטוח בדבר אחד: מה שלא יהיה, כהנא עובד ועובד ועובד.
שינויי הסגנון האלה לא תמיד עברו חלק, בטח לא בתוך תהליך היצירה עצמו. "כשעבדנו על האלבום השני היו קולות בתוך הלהקה שאמרו, 'זה לא ג'ירפות קלאסי'. אמרתי, 'אין ג'ירפות קלאסי, יש לנו רק אלבום אחד'. ובחוץ, על האלבום הראשון הביקורות התחלקו בין אלו שמאוד אהבו לאלו שאמרו – מה זה השטויות האלה, למה הם לא מנגנים על חשמליות ולמה המילים האלה ומה זה ההתחכמויות. ואז יצא השני ואנשים שאלו, איפה האקוסטיות ואיפה ההתחכמויות? זה לא שרצונות הקהל לא חשובים – אבל הם מסוכנים. אתה חייב לספק את הסחורה ואז לראות מה היא עושה. שיר כמו 'יש לי חור בלב' (אחד הסינגלים האחרונים שלהם, שיצא בסוף השנה שעברה) לא הייתי יכול לכתוב פעם. הוא דורש איזו רוח התאהבות מטופשת שהרשיתי לה להגיע כמו שהיא נחתה, בלי לנסות להבין אותו. זה לא שאתה נהיה יותר חכם או יותר טוב. אתה פשוט, אם אתה משתפר – אתה נהיה יותר מכוון לרגע. ואז אתה יכול לכתוב על הסרטן של אבא, אתה יכול לכתוב על התאהבות טיפשית ולהוציא מכל דבר את המקסימום".
"עלה לי קול בראש: אתה לא מאמין. זה היה שברון לב"
ובינתיים הוא עובד. עובד עובד עובד. שירים חדשים עם ג'ירפות (אחד מהם, הוא מבטיח, יהפוך למאזינים "את המוח למרק רגל מרוב שהוא דפוק"), פרויקטי סולו – אחד באזורי האלקטרוניקה והאפרוביט, אחד עם ביטים של היפ-הופ. ואולי גם עוד כמה דברים. העיקר להיות באולפן. "לתת, לתת, לתת" הוא קורא לזה, בטון של "לתת בראש", לא בטון של "לתת בסתר".
אז מה התוכניות שלך לגיל 50?
"לשנות הכל".
בחיים שלך? בסביבה שלך? בעולם?
"בחיים. את העולם אני לא יכול לשנות. גם אנשים קרובים שתנסה לשנות אותם, זה ייגמר במפח נפש וגם תהפוך לחבר לא כל כך נעים. אבל אני חייב שינוי. יאללה. לא יודע עוד איזה. זאת התרגשות לקראת הלא נודע. נגיד בשנים האחרונות עשיתי קולאז'ים. עכשיו...". הוא מתפתל קצת בכיסא, מתגונן ולבסוף מודה שהוא ושותף עומדים להוציא סרט שנע "בין הדוקומנטרי לקומי". הוא גם מביים וגם משתתף, בתפקיד עצמו, כמובן. יותר מזה הוא לא מוכן להגיד, אפילו לא להגיד אם הוא מכוון יותר ללארי דיוויד או יותר לסשה ברון כהן. אבל הוא מודה שזו קומדיה.
עד כמה היצירה שלך, באופן כללי, היא קומית?
"זה מאוד תלוי מתי. ב'גג' היה אחוז הומור מאוד נמוך, ב'משוחח עם כיסא' היה אחוז יותר גבוה, למרות שגם שם בשירים היותר הרדקוריסטים, כמו 'שד נושף' שהיה ממש אפוקליפסה, או 'הוציא מהמהפייכה' שהוא סוג של נבירה בתודעה היהודית דרך LSD – זה לא צחוקים במיוחד". ה-LSD – את שלוש האותיות האלה הוא הוגה לא כמו שאנשים זורקים בקלילות שם של סם אלא באיזו יראת כבוד – גם היה הדלק מאחורי איזו תקופה של ספק חזרה בתשובה שהוא עבר טרם ימי "משוחח עם כיסא".
"מאוד סיקרן אותי להבין מה קרה לי בחוויה המאחדת הזאת שעברתי. הרגע המגדיר שאני זוכר משם היה רגע שבו ישבתי על כיסא בפתח של קיוסק ברחוב הירקון, וראיתי אדם מוליך כלב והם שניהם עשויים – האדם מאותיות שמספרות את סיפורו של האדם, והכלב מאותיות שמספרות את סיפורו של הכלב והאותיות זזות כל הזמן, ועל הרצועה כתוב איך האדם ביית את הכלב ולמה הכלב מוכן שיוליכו אותו. ואני לא מבין. והיה צד אחד שרצה להגיד – אתה משתגע. אבל זה צד שלא תפס נפח. הצד שתפס נפח היה, אוקיי, אתה חייב לפענח את זה. ירדת לרמה האטומית והרמה האטומית היא אות, אותיות, וזה חיבר אותי מייד לחיפוש אחר העברית. והעברית לאן שייכת? לתורה. ואז ניסיתי לחזור בתשובה. התפללתי, ניסיתי לשמור מצוות, וזה החזיק שנה".
מה זה "כמה שיכולת"?
"ניסיתי. לא הייתי בתוך קהילה ולא מצאתי לי רב, פשוט הטלתי על עצמי כל מיני מגבלות".
שמרת שבת?
"ניסיתי. ואז אחרי שנה בזמן תפילה עלה לי קול בראש: אתה לא מאמין. אתה מנסה, אבל אתה לא מאמין בזה. וזה היה רגע של שברון לב, אבל הפסקתי, הפסקתי להתפלל והפסקתי לנסות לקיים מצוות אבל נשארתי עם ההרגשה הזאת של הפלא. הפלא נותר ולא צריך שום עזרים טקטיים".
נו, אז מה יותר מצחיק מהתודעה היהודית על LSD?
"זה יותר מרומם נפש מאשר וואו, איזה כיף לנו. אבל ההומור בשבילי הוא תמיד דרך לעקוף מגננות".
של הקהל או שלך?
"לא יודע. אני לא עושה את זה במחשבה על קהל אבל אני הרבה פעמים מרגיש שההומור יכול לאגף אותך ולהגיד משהו שקשה להגיד בצורה פרונטלית. יש לי שירים שאין בהם הומור בכלל ואנשים התאכזבו מזה כשיצא 'גג'".
התאכזבו? הוא הצליח מאוד.
"מבחינה מסחרית הוא היה בהחלט סוג של פיק. אבל זה כמו שהייתה לי את הקסטה של נושאי המגבעת ואז התבאסתי כשהם הוציאו את 'מי רצח את אגנתה פאלסקוג' – 'מה, זה לא כמו הקסטה'. היו אנשים שהתבאסו מזה".
זה הפריע לך?
"היו לי אז בעיות הרבה יותר גדולות. הייתי אחרי כל כך הרבה אובדן: איבדתי את אמא שלי, אבא שלי היה חולה נורא, לקראת גסיסה, התגרשתי (מאשתו הראשונה השחקנית טל ליפשיץ - ע"ק). הכל נלקח ממני. אז אני לא התעסקתי במה שחשבו על 'גג', אני התעסקתי בהישרדות. ההצלחה הייתה תופעת לוואי". כלפי חוץ, כמובן, זה היה נראה כמו הכל חוץ מהישרדות: הופעות מפוצצות במאות אנשים ויותר, להיטים ברדיו, כהנא מוביל את הלהקה שלו עם פאסון של נביא מטורלל שמדבר בלשונות.
"בתקופה הזאת הלך והחמיר העניין של 'בין השירים', שזו גם לידת האילתור כאיזשהו סוג של כורח. הבנתי שהדבר הזה" – כלומר, לנאום ארוכות בין השירים, משהו בין קומדיה לתוכחה (הנה כמה נושאים נבחרים מקטעי קישור שעלו ליוטיוב: "אני רוצה כפיל"; "יגאל עמיר"; "יאיר לפיד"; "גברת גולדסטאר"; "הישרדות VIP"; "סמארטפונים"; עוד אחד נקרא בפשטות "גלעד כהנא מלהג בבארבי") – "משאיר אותי רעב. אני כבר כתבתי את השיר, עכשיו אני צריך לבצע אותו? האילתורים משאירים לי מרחב שבו אני לא יודע מה הולך לקרות. היו תקופות בהן הגזמתי, חד משמעית. אילתורים של 14 דקות. כי הקהל דרש את זה. אז מה קרה? עשיתי משהו שלכאורה אסור לעשות, אנשים אהבו את זה, והנה בהופעה הבאה אני עושה את זה עוד יותר. עוד ועוד, ובלאגן, ומסתבך עם אנשים ומעליב אנשים. בחיים עצמם, הנקודה שלי זה הזולת. אכפת לי מכל מי שסביבי. על הבמה זה הפוך, I don’t fucking care. וזה צריך להיות חד פעמי ושלא יישכח".
הוא הראשון להודות שממש לא כל האילתורים היו טובים – זה מה שהופך אותם לאילתורים – אבל הטובים שרדו. לפעמים הוא עובר על יוטיוב ומופתע לגלות אותם מחדש. "הרשיתי לעצמי להשתטות נורא וגם להגזים נורא. זה חלק מהחיפוש שלי אחר איזשהו ערב אבסולוטי. אם אתה בא להופעה שלי – אני אתן לך הכל. אבל לא תמיד תרצה לקבל. אני לא תמיד אותו דבר. לפעמים הייתי קן צרעות".
"מה, זה לא בסדר להגיד שאני לא מאושר?"
את הסגר הראשון הוא העביר, כמו כולם, עם המשפחה וגם בעבודה בלתי פוסקת באולפן. "בשבילי זאת אופוריה, אני מאוד אוהב להיות אבא" (כהנא מגדל שתי בנות במשמורת משותפת עם בת הזוג שלו לשעבר), הוא אומר, משפט מאוד טבעי אבל כזה שמתגלגל קצת מפתיע מהפה של סולן ג'ירפות. "התקופה הזאת לא הייתה יצירתית מקודמתה. אני לא צריך שהעולם ייעצר בשביל ליצור ואני לא מאלה שיסעו לבקתה בקפריסין בשביל לכתוב ספר, אני כותב את הספר בזמן שאני מחרבן, ועושה חביתה, בזמן שאני ער, בזמן שאני ישן, זה לא משנה. אני הולך ומקטין את החציצה בין היצירה לחיים".
לכן הוא גם מסרב להידלק מהאפוקליפטיות של הקורונה שסביבו, אף על פי שכל כך הרבה מהפרטים של החודשים האחרונים היו יכולים להשתלב היטב באפוקליפטיות של חלק לא מבוטל מהשירים שלו, שלא לדבר על הסיפורים הפנטסטיים שכתב בעבר. "אני ממש לא בעניין הרומנטי הזה של לקבל השראה מאסון. בטח כשאני רואה אנשים יקרים לי נפגעים ומאבדים את היכולת שלהם לחיות חיים נורמליים ולהתפרנס. אני לא רואה בזה השראה רבה. מצד שני אני גם לא מחפש השראה יותר. זה לא משנה מה קורה לי בחיים".
לפעמים זה כן משנה – אבל כהנא מודה שעם כמה שהוא לא מזוהה עם יצירה בעברית (אחרי הכל, הוא כרת ברית עם אותיות על LSD בגיל 20 וקצת) לפעמים יותר קל לו לקחת מהחיים שלו בצורה ישירה באנגלית מאשר בעברית. "באלבום הראשון של The Walking Man כתבתי שיר על אבא שלי, שנפטר ביום העצמאות. והרגע שהבנתי את זה היה כשהעלו את הגופה שלו לאמבולנס. אחד מהחבר'ה של חברא קדישא קצת התקשה להרים אותו, כאב לו הגב והוא קיטר. התעצבנתי. אמרתי לו תזוז. התעצבנתי שהוא מקטר, כי זה אבא שלי. היה. החפץ הזה שעכשיו נישא על האלונקה. הגענו לאמבולנס והכנסנו את האלונקה פנימה ואחותי הייתה עם היד על הדלת וכמעט סגרו לה את הדלת על האצבעות. ואיך שנסגרה הדלת פתאום התחילו זיקוקים ולהקת קאברים לביטלס התחילה לנגן במרכז המסחרי, והבנתי – זה יום העצמאות, וזה יום העצמאות שלי, עם ההשלמה של ההתייתמות שלי, אחרי שאמא שלי כבר לקחו לי אותה ועכשיו גם לקחו אבא. אז יום העצמאות. ואת זה לא יכולתי לכתוב בעברית".
רגע כל כך ישראלי.
"לא ניסיתי אפילו לכתוב אותו בעברית, ובאנגלית הוא יצא על הוואן. אולי זאת ההזרה הבסיסית של האנגלית וזה עזר לי לטפל בפצע הזה, כי זה היה לי מאוד קשה לכתוב על זה. ואני אומר את זה בדיעבד, כמובן, לא הבנתי את זה אז. אז פשוט יצא שיר ואמרתי וואו, זה כל כך כואב לי, השיר הזה, למה הוא יצא באנגלית בכלל? כתבתי על זה טור בעברית אבל לא שיר. לכל שפה יש את התפקיד שלה. צריך לעבוד עם מה שיש ויש הרבה מה לספר. ויש לי הרבה שירים אפלים".
אפלים, אבל לא פסימיים.
"זה מדהים כמה מגבילים אותך מהבחינה הזאת בארץ. הוצאתי שיר עם 'לא כוחות' שנקרא 'אני לא מאושר'. וכולם שאלו אותנו ברדיו, 'למה השיר שלילי?'. שלילי? כולה אמרתי שאני לא מאושר, מי ישמע, מה, זה לא בסדר להגיד שאני לא מאושר?"
לא אמרת 'אני אומלל'.
"זה כמו להגיד 'אני לא מואר'".
"לא מצוין לי".
"סליחה! מלצר! לא הכל מושלם!" הוא צוחק. "אבל לפעמים גם עם זה יש הפתעות. כשיצא 'מונוגמיה' בהתחלה הוא היה שיר שלילי ואז התחילו לשלוח לי חתונות שבהן זוגות נכנסים איתו לחופה. אני לא הייתי שם את 'מונוגמיה' בחופה שלי. אבל בסדר, כל אחד רואה את זה אחרת".
דיברנו יותר משעתיים. כל הכבוד לנו.
"זה הרבה?"
הרוב מדברים פחות.
"אולי תקרא ככה לכתבה. הרוב מדברים פחות".
צילום: אור דנון | איפור: ניב דהאן