נעמי אהרוני גל מגיעה לריאיון לבושה בגופיית ספגטי, מכנסי בד רחבים בצבע חאקי, ונעלי טימברלנד שגנבה מהארון של אמא שלה. היא לא מאופרת, שיערה פזור; היא עונדת שרשרת עם אבנים אדומות ועגילים עם אבנים ירוקות. בקלות אפשר לחשוב שהיא הרגע חזרה מטיול בהודו. "אני אוהבת שנוח לי", היא אומרת כשאני מנסה להבין את הקשר בין מי שיושבת מולי לבין "נונו", הפרסונה הבימתית שלה, שראיתי בהופעה כמה ימים לפני כן. שם היא לבשה שמלה ורודה מבד דמוי עור, מגפיים גבוהים לבנים, עם צמות קלועות בסרטים, ציפורניים ארוכות ובנויות לעילא ואיפור צבעוני ומנצנץ. "אני הכי זרוקה ביום-יום", היא מיישבת את הסתירה.
עד לא מזמן אהרוני גל לימדה ילדים ונוער פיתוח קול ונגינה בפסנתר במתנ"ס ציבורי, עבדה במלצרות, העבירה את הזמן בין המשמרות בכתיבת שירים, וחלמה להיות מוזיקאית. ואז, מתוך שורה אחת שעלתה לה לראש באמצע הלילה, נולד הלהיט "בנים".
הכל ב"בנים" היה קצת אחר: הדיקציה, האינטונציה, האוטו-טיון, החרוזים הלא צפויים ("על סוס לא עליתי/ יום כיפור חליתי/ אניוויי זה יום עצוב מהתנ"ך גיליתי"), הלוק, הקליפ הפשוט לכאורה שכל דבר בו נמצא בדיוק במקום. חלק מהביקורות השתפכו, חלק לא הצליחו להבין, אבל דבר אחד היה בטוח – אי אפשר להישאר אדישים מול נונו.
שמות כמו דודו פארוק, שפיטה, ואפילו אביהו פנחסוב שומרים, פחות או יותר, את זהותם האמיתית בצללים. לעומתם, אהרוני גל (23) מתראיינת בשמה וחושפת את עצמה כבר מהרגע הראשון. "אני לא פה כדי להגיד 'אני רק נונו', כי זה לא נכון. אני מוזיקאית, אני מתעסקת במוזיקה כל החיים, ונונו זו דמות שנוצרה עבור כמה מהשירים שלי. אבל אני קודם כל נעמי, והכי טבעי לי להתראיין בתור נעמי, אין לי מה להסתיר".
אז מי זאת נונו?
"נונו זו אני רק בלי כל הפילטרים. האופי של נונו קיים גם בנעמי, אבל נונו עושה עליו זום-אין. לנעמי יש פחד קהל מאוד גדול, ונונו, לעומת זאת, מופיעה בצורה הכי מוגזמת שאפשר. נונו מגיעה ליהנות, היא באה לעשות פאן".
כתבתי שיר פופ כל יום
היא נולדה וגדלה בתל אביב, למיכל אהרוני, עורכת דין ומרצה לכתיבה משפטית, ודורון גל, כירורג פה ולסת ("להורים שלי לא הייתה תעודת בגרות, הם השלימו הכל אחרי הצבא. אנחנו הבית הכי לא לוחץ בעולם"). בכיתה א' הייתה במקהלה הקלאסית של קונסרבטוריון תל אביב ובכיתה ד' כבר מילאה מחברת שלמה בשירים. "עד היום יש לי את המחברת הזאת", היא מספרת. "הם היו השירים הכי חמודים בעולם, אבל היום אי אפשר לקרוא אותם בכלל, היה לי כתב של בנים, על כל עמוד היו שתי אותיות, הייתי דיסלקטית לגמרי".
אובחנת כדיסלקטית?
"כן. כל הילדות סבלתי מזה. היו לי שגיאות כתיב וכתב מזעזע שהמורים לא הצליחו לקרוא. הייתי מסתכלת על הבנות עם המחברות המסודרות שלהן, ולא הצלחתי להבין איך זה יכול להיות. הלכתי למורה פרטית במשך שנים' והיא עזרה לי לשפר את הכתב שלי. היום אני כבר כותבת עם עט פיילוט, לא 0.4, אבל גם 0.7 זה בסדר".
ובחטיבה למדת ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב, בכיתת ספורט דווקא.
"הייתי תלמידת כיתת ספורט שמפחדת מכדורים. הקשר היחיד שלי עם ספורט היה לקנות חמצוצים בקיוסק של המקום שבו היו תחרויות האתלטיקה. השנים של החטיבה היו מלאות בבחירות לא נכונות. המערכת שלי השתבשה, לא מצאתי את עצמי מבחינה חברתית והייתי די לבד. כשאתה לא טוב במשהו, אוטומטית אתה לא במרכז".
לאחר החטיבה העניינים החלו להסתדר, כשהתקבלה למגמת מוזיקה בתיכון עירוני א' בתל אביב ("פתאום המגניבים היו המצטיינים של מגמת הפילוסופיה"). במקביל היא למדה לנגן על גיטרה ובפסנתר, ומחברות השירים החלו להיערם. "כתבתי המון, שעות על גבי שעות. כתבתי על כל מה שעבר עליי, על ביטחון עצמי, על אהבה. כתבתי מלא על עצמי", היא נזכרת. "בגיל 17 את חושבת שאת מרכז העולם, וזה התבטא בשירים שלי".
נשמע שאת קצת שיפוטית כלפי עצמך.
"באותה תקופה הייתי מאוד ביקורתית עם עצמי. הרגשתי לא טובה, לא מיוחדת. אבל דווקא הכתיבה וההופעות בבית הספר גרמו לי להבין שהיצירה שלי היא ריפוי עבורי. בכל פעם שהרגשתי אנרגיה לא טובה בגוף ניתבתי אותה לכתיבה. זה היה מרגיע ומשחרר".
היא התגייסה לצבא בתור זמרת ג'אז מצטיינת, במסלול שמשלב לימודים למוזיקאים מצטיינים בבית הספר "רימון" יחד עם שירות בלהקה צבאית ("הייתי בצבא חלק מ'הרכב הזהב'. היינו מופיעים בבתי אבות, זה היה נדיר, הכי כיף בעולם"). לאחר מכן טסה לטיול במזרח שנמשך ארבעה חודשים וכלל פרידה מבן זוגה, שאיתו הייתה במערכת יחסים שלוש שנים (שימו לב, רמז מטרים). אחרי הפרידה, אהרוני גל חזרה לארץ נחושה להתחיל לקדם את הקריירה המוזיקלית שלה. "בטיול החלטתי שאם עד גיל 28 אני לא אפרוץ כמוזיקאית, אז כנראה זה לא זה ואני צריכה לחפש מקצוע אחר", היא מספרת. "ובכלל לא אמרתי את זה לאף אחד, לא העזתי להגיד בקול שאני חולמת להיות מוזיקאית".
"אחרי הטיול חזרתי לָארץ אבודה. הייתי לבד, בלי בן זוג ובלי עבודה, נכנסתי לדאונים", היא ממשיכה. "היה איזה שבוע שהתחרפנתי לגמרי וכתבתי שיר פופ כל יום. הייתי יושבת בחדר שלי, כותבת, ומקליטה על המחשב. באחד הלילות הפעלתי את הרדיו של ספוטיפיי, רקדתי עם עצמי בחדר וחשבתי על עולם הדייטינג. פתאום קיבלתי השראה, כיביתי את הרדיו, והקלטתי את השורה 'מרגיש לי שאני לא טובה עם בנים כי לא הייתי עם בנים כמעט שלוש שנים'. זה זרק אותי אל תוך הלילה ויצא שכתבתי שיר שלם. ככה נולד 'בנים'".
אז בעצם השיר ההומוריסטי הזה נכתב ברצינות?
"לא הייתה בו טיפה של רצינות. היה ברור שזה סינגל שהוא נטו לפאן".
העליתי את הסינגל מהמחשב במתנ"ס
השיר שהזניק את הקריירה של אהרוני גל נולד בן לילה, כשהדמות "נונו" עוד הייתה בחיתולים. בוקר אחרי הלילה שבו כתבה והקליטה בחדרה את "בנים", היא שלחה את השיר לחבר מהתיכון, עיליי אשדות, מוזיקאי ובנם של יזהר אשדות ואלונה קמחי. "הוא אמר לי 'זה זה, אני רוצה שנפיק את זה'", היא נזכרת. "התרגשתי בטירוף. הוא המפיק הכי מוכשר שיש".
ואיך זה התגלגל משם?
"עיליי ואני שלחנו את השיר לחבר נוסף, אדם גבאי (שחקן ובנו של השחקן ששון גבאי – ל"ש) והצענו לו לביים את הקליפ. זה לא בא ממקום של 'בואו נפיק עכשיו לנעמי אלבום', פשוט רצינו לעשות צחוקים. הזמנתי בגדים מוגזמים מעלי אקספרס, עשו לי איפור ושיער, הבאנו גרין סקרין וצילמנו את הקליפ בחדר שלי וברחוב אלנבי בתל אביב. הכי צ'יל".
ציפית שזה יתפוצץ ככה?
"לא. חשבתי שבוגרי עירוני א' ותלמה ילין יחשבו שזה מצחיק ויעבירו אותו ביניהם, לא יותר מזה".
כשעבדתם על השיר, התכוונת להוציא אותו בתור נעמי או בתור נונו?
"היה לי ויז'ן בראש של התוצר המוגמר, אבל לא הרגשתי שאני עושה דמות, הרגשתי שזה מה שאני רוצה ליצור בשביל הסינגל הזה. זה המוצר שראיתי בדמיון שלי. רק בסוף החלטתי לתת לו שם, פשוט כי זה התאים לדמות".
אז איך נסגרת על נונו?
"במשך שבועות התלבטתי בין השם 'דלה אומה', כמו 'א-קווה קווה דלה אומה', לבין 'נונו'. שתביני, זו הייתה רמת הרצינות של הפרויקט. כשפניתי לחברות ההפצה של הסינגל הייתי צריכה לכתוב את שם האומן, פתאום אכלתי סרט, מה עכשיו 'דלה אומה'. אז אמרתי יאללה, אני נונו וזהו".
כמעט שנה חלפה עד השקת הסינגל, ובמהלכה חיפשה אהרוני גל שותפים להפצת השיר. "שלחתי מיילים להמון חברות הפצה בארץ, אבל אף אחד לא היה מעוניין", היא משחזרת. "התחננתי, כתבתי להם 'אני יודעת שאם תשמעו את השיר אתם תרצו להפיץ אותו'. אבל זה לא הלך, לא קרה עם זה כלום. בסוף מצאתי איזו חברה אמריקאית שהסכימה לעבוד איתי גם אם זה רק דרך האינטרנט. אבל תכלס אני עשיתי הכל, העברתי שעות על גבי שעות בפורומים ובלוגים כדי להבין איך הכי נכון להפיץ את הסינגל".
רגע לפני תאריך ההשקה המיועד של "בנים" היא הודיעה שחל עיכוב בשחרורו של הקליפ. "לא משנה כמה את כוכבת, כשהאינטרנט שלך קורס את כאחד האדם", כתבה אז בפוסט באינסטגרם. "לא ידעתי מה זה אומר להפיץ שיר, חשבתי שצריך ללחוץ על כפתור השיתוף בפייסבוק וביוטיוב וזהו. אבל זו חתיכת עבודה. מתברר שצריך מלא אינטרנט כדי להפיץ שיר, מי חשב על זה בכלל?".
לבסוף, עם קצת עזרה מחברים, הצליחה אהרוני גל להעלות את הקליפ לכל הרשתות החברתיות במקביל. "השותפים שלי העלו את הסינגל מהדירה", היא מספרת, "ואני העליתי אותו מהמחשב במתנ"ס שהיה דביק כי נשפך עליו מלא מיץ פטל". לאחר מכן היא התנתקה, סגרה את הטלפון. כשחזרה לבדוק אם כבר הפכה לכוכבת רשת, התאכזבה. "פתחתי את הטלפון אחרי שבע שעות, נכנסתי לפייסבוק בלחץ לראות מה קורה עם השיר", היא מסבירה. "היו עליו 60 לייקים ושתי תגובות מחברות שלי. זהו. על תמונה אני מקבלת יותר לייקים. חזרתי הביתה מבואסת טילים, אבל אמרתי לעצמי שלפחות היה כיף במהלך העבודה על זה".
אלא שלאחר מספר ימים כתבי ומבקרי מוזיקה הבחינו בדמות המסקרנת. "העורכת של MTV ישראל העלתה את הסינגל לחשבון האינסטגרם שלה וכתבה 'אפשר לאהוב, אפשר לשנוא אבל אי אפשר להתעלם'. וביום אחד הכל התפוצץ, פנו אליי מהרדיו, ביקשו לראיין אותי, אנשים העלו את השיר לסטורי שלהם, הייתי בשוק. לקראת הערב פנו אליי מ'הצינור'. אין לי בכלל טלוויזיה בבית, אבל הכי התרגשתי בעולם".
זה הרבה להכיל, כל כך הרבה תשומת לב פתאום.
"אני זוכרת שעמדתי בתחנת אוטובוס והיו לידי המון אנשים, סופר-צפוף, ופתאום נכנסתי לחרדה. חשבתי מה יהיה אם יום אחד כל האנשים האלה יכירו אותי. אני יודעת שכולה פרסמו את הסינגל, וזו תחושה לא קשורה למציאות והכי חיה בסרט, אבל תשמעי, זה מלחיץ".
להגיע לגידי גוב זה אמא'לה
שמונה חודשים עברו מאז אותו ערב, ומאחורי אהרוני גל, או יותר נכון מאחורי נונו, כבר יש כמה נקודות ציון משמעותיות בדרך לכוכבות. היא התארחה בגלגלצ וביצעה את "בנים", והשיר "ליבינג דה דרים" נכנס לפלייליסט של התחנה, הגיע עד המקום הרביעי במצעד השבועי שלה ואף שותף בעמודים של סטטיק, נגה ארז, שלומי שבן, אקו ועוד. היא חיממה את נטע ברזילי בהופעה, ולפני חודש הוזמנה להופיע במסיבה של "הפשוטע", אושיית רשת המביעה את דעתה על ענייני דיומא באמצעות פוסטים הומוריסטיים ורפרנסים תרבותיים, ומחזיקה במאות אלפי עוקבים באינסטגרם ובפייסבוק. במסיבה הופיעה אהרוני גל לצד רן דנקר, רוני דואני ועוד. "כשקיבלתי את ההצעה חשבתי שעובדים עליי", היא מספרת, "להיות בפוסט של 'הפשוטע' זה הדיבור. זה אומר שאת בפנים. אז להופיע במסיבה? הייתי בעננים".
כל הכרטיסים להופעה שלה בבארבי במרץ נמכרו מראש, גם הכרטיסים להופעה הקרובה שלה שם, ב-24.5, בדרכם להיעלם. אבל מה שהלהיב אותה יותר מכל הוא ברכת יום ההולדת שביקש גידי גוב. "זה אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי", היא אומרת. "את מבינה כמה זה מטורף? הוא היוצר האהוב עליי מאז שאני ילדה, להגיע אליו זה אמאל'ה".
מה היה שם?
"המפיקה שלו התקשרה אליי ואמרה שהוא מבקש שאצלם לו סרטון. הקלטתי לו ברכה והייתי בהלם שאני מוציאה מהפה את המילים 'גידי גוב, מזל טוב'. אחרי שהוא קיבל את הברכה שלי הוא הזמין אותי פעמיים להתארח בתוכנית הרדיו שלו. זה טירוף, אני מעריצה שלו והמוזיקה שלי מאוד מושפעת מהמוזיקה שלו".
וואלה? זה קצת מפתיע, המוזיקה שלך מאוד עכשווית.
"אני דווקא מרגישה שה-DNA של ההומור בשירים שלי מאוד מושפע מהשירים של כוורת. שורות כמו 'הולכת למכולת וקונה שם תרנגולת', או 'זה שאת פוגעת בי זה צער בעלי חיים', זה קורע. השירים שלהם סופר-מרגשים אבל גם יש להם את המשפטים הכי מצחיקים בעולם. אני שואפת לזה".
אז מי הקהל שלך בעצם?
"כשהוצאתי את 'בנים' הקהל שלי היה בעיקר בגיל 20 עד 35. עכשיו, כש'ליבינג דה דרים' מתפוצץ בטיקטוק, אז יש גם הרבה בני נוער שעוקבים אחריי".
מה זה אומר שהוא מתפוצץ?
"זה התחיל משתי בחורות שעשו לשיר כוראוגרפיה. ואז עוד ועוד נערות שיתפו את הסאונד והעלו סרטונים של הריקוד הזה. עכשיו יש על הסאונד הזה למעלה מ-20 אלף ביצועים. זה הזוי, כאילו שלחתי שיר לעולם והוא כבר לא שלי".
בטיקטוק התגובות יכולות להיות מרושעות.
"עד עכשיו קיבלתי בעיקר תגובות טובות, ומהרגע שהשיר נהיה חזק בטיקטוק, התחילו להיות גם תגובות רעות, והיו עליהן מלא לייקים. כתבו שאני נראית כמו מאדי מ'אופוריה' גרסת עלי אקספרס, או שהיו תגובות כמו 'מה היא רוצה?' ו'בת כמה היא?'. חושבים שאני בת 13. השבוע טיקטוק חסם אותי כי הם חשבו שאני מתחת לגיל 18".
לפני נונו לא היו לך עמודים ברשתות החברתיות, קשה להצליח ככה בתעשייה.
"זה לא משהו שהוא בטבעי שלי, אז כן, בתור נעמי לא היה לי אינסטגרם, כי זו פשוט לא אני. אבל כ'נונו' הבנתי שאני חייבת לפתוח חשבון, זו פשוט עוד פלטפורמה ליצירה".
היום את עוד נלחצת מהמחשבה שיזהו אותך בתחנת אוטובוס?
"האמת שלפעמים מזהים אותי ברחוב. זה מטורף".
כבר לא חלום
בניגוד לנונו שלא הייתה עם בנים כמעט שלוש שנים, לאהרוני גל יש חבר כבר שנתיים ("קוראים לו איירי, הכרנו דרך חברים משותפים, הוא הכי מדהים ומפרגן בעולם והוא מוזיקאי סופר-מוכשר"). היא כבר לא ממלצרת ולא מלמדת פיתוח קול – היא כל כולה במוזיקה. "בזמן הקרוב אני מתרכזת בנונו", היא אומרת. "אני פול פאוור על נונו".
נונו במשרה מלאה.
"טפו חמסה יש לי מלא עשייה ועבודה, ואני רוצה לתת בראש ולהשקיע הכל בשביל זה. בהתחלה ניהלתי את עצמי אבל הגעתי למצב שאני לא ישנה מרוב עומס. היום כבר יש לי מנהל אישי וסוכן, זה משוגע, אני מרגישה בסרט".
את כבר מרוויחה כסף מהמוזיקה?
"זה עדיין בגדר השקעה. הכסף שהרווחתי לא משתווה לכמות ההוצאות שהייתה לי. זה כמו שפותחים עסק ומשקיעים בו, זה לוקח זמן אבל חשוב להאמין שזה יקרה, ואני לגמרי מאמינה".
לא מתסכל אותך הפער בין החיים הנוצצים לבין המגורים בדירת שותפים?
"זה הפוך ממתסכל. החיים הרגילים שלי זה לגור בדירת שותפים ולנסוע באוטובוס כל יום. זה שאני מוצאת את עצמי על במות, בצילומים, ראיונות – זה הזוי, זה עדיין לא נתפס לי".
פעם לא העזת להגיד שהחלום שלך הוא להיות מוזיקאית. והיום?
"היום זה כבר לא חלום. אני חושבת שהדבר הכי מרגש שקורה לי בתקופה הזו הוא שאני אשכרה מבינה שזה באמת המקום שלי ומצאתי את הייעוד שלי. היום אני יכולה להגיד בקול – אמן שאני אעשה מוזיקה כל החיים".
ואמרת גם שאת נותנת לעצמך עד גיל 28 להצליח במוזיקה. את בת 23, את מצליחה. איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"ממשיכה לעשות מה שאני עושה. ליצור, להופיע, להוציא שירים ולהתפתח בתור נעמי המוזיקאית".
אז לא תמיד תהיי נונו?
"נונו היא אומנות של נעמי, הכי כיף לי להיות היא, אני נהנית ממנה ואני עפה על זה. נונו תמיד תהיה איתי, אבל אני קודם כל נעמי".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: עומר יהב | איפור: אדיר פימה | שיער: אוראל עטון | ארט: מיכל אלקיים | הפקה: רותם פנחס