מכונת הלהיטים

אף אחד לא יודע את זה, אבל כמה מהכוכבים הגדולים בישראל חייבים את הלהיטים הגדולים ביותר שלהם לכדור קטן, או אולי בכלל לג'וינט גרוע. לפני שלוש שנים ישב באולפן רון ביטון ועישן את עצמו לתוך התקף החרדה של החיים שלו. זה היה רגע כל כך משמעותי עד שביטון בחר לקעקע על אמת ידו את בדיקת האק"ג (רישום חשמלי של פעילות הלב) מההתקף, לצד הכיתוב My Music My Story. "עישנתי ג'וינט מקולקל באולפן", הוא משחזר. "התעלפתי ארבע פעמים, הקאתי. לקחו אותי לבית חולים. גם אחר כך לא יצאתי מהתקפי החרדה איזה שבועיים וחצי, 24/7. אז הייתי עושה כל יום איזה שלושה אק"ג, כל יום בתי חולים, עד שהתחלתי לקחת ציפרלקס".

הציפרלקס עשה לך טוב?
"הציפרלקס הציל לי את החיים. התחלתי לקחת ציפרלקס באוגוסט 2018 ולא במקרה הלהיטים הגדולים שלי יצאו ב-2019. הכדור הזה השקיט בי כל כך הרבה דברים שפשוט לא נתנו לי מנוחה. לחצים, עבודה, אבא נפטר, משפחה, זוגיות, פרידות... הג'וינט זה רק הטריגר, וברור שציפרלקס זה פלסטר. אם אני מפסיק אז זה חוזר, אבל אני גם לא יכול בלעדיו. ניסיתי טיפול, אבל זה פחות אני. קשה לי עם השיחות של 'מאיפה זה נבע, למה אתה חושב שזה בא משם'. עזוב אותי, אני הולך לעשות מוזיקה". 

אני לא פסיכולוג, אז אין לי איך לקבוע אם שיטת הטיפול הזו נכונה. אבל כל ילד ידע להגיד שלפחות בנוגע לרון ביטון, היא ממש משתלמת. רק במהלך שלוש השנים האחרונות הוא כתב את להיטי הענק "פאוץ'", "מיליון דולר", "יהלומים", "טרילילי טרללה", "דיבור נגוע", "זוט עני", "מועבט", "בית משוגעים" ועוד אינספור נוספים שגם זיכו אותו לאחרונה בפרס "כותב השנה" במצעד של גלגלצ לשנת תשפ"א. בתוך שנתיים רון ביטון מיצב את מעמדו ככותב השירים המצליח ביותר בישראל.

שם לב לדברים

ביטון זוכר היטב את הלהיט הראשון שנתקע לו בראש. הוא מכנה את הרגע הזה "777", כמספר מזל. בשנת 97' ישב הילד בן ה-7, זפזפ ל-MTV בערוץ 7 המיתולוגי, והתהפנט למראה גבר שחור, שמן ופוזל בעודו בורח ממסוקים בסירת מנוע. "נפתחו לי העיניים", הוא אומר על הרגע שבו ראה ושמע לראשונה את "Hypnotize" של ביגי והתאהב בתרבות ההיפ הופ. אהבתו הגדולה לתרבות ניכרת מכל פינות ביתו, דירה נאה בקומה החמישית של בניין חדש אך לא מנקר עיניים ברמת גן. תמונות של ראפרים מתים (ושל ג'סטין ביבר) תלויות על הקירות, ביניהן בולטת במיוחד זו של הנוטוריוס ב.י.ג זצ"ל, מביט מעל כולם.

איך הראפר שבך נכנס לשירי הפופ שאתה כותב?
"אני כותב המון את הדברים שלי בפריסטייל. ההתחלה של 'בית משוגעים', הבית השני של 'פאוץ''. אני פריסטיילר מעולה. לפני איזה שלושה או ארבעה חודשים, בבית של עדן (בן זקן) ושוקי (ביטון, בן זוגה), עשיתי באטל מול סטטיק, הבאטל הכי מטורף שעשיתי עד היום. היה פריסטייל מטורף, קרב מאוד רציני. כל הגאנג שלו מאחוריו, כל הגאנג שלי מאחוריי. הצד שלו אומר שהוא ניצח, הצד שלי אומר שאני ניצחתי".

ובכל זאת, רוב השירים שאתה כותב הם לא שירי היפ הופ.
"גלשתי למקומות אחרים. הלכתי למזרחית, לפופ, לטכנו, אבל אתה עדיין שומע את הראפר שבי. זה בכל השירים שלי. זה לא בכוונה, אני לא מצליח לברוח מהיפ הופ. 'מי אתה ומה אתה אוהב/ וכמה מחשבות תגיד על מה אתה חושב'. אחי זה פלואו, אין פה איזה לחן שירתי. היפ הופ זו מוזיקת פאזל, קצת בלוז, קצת ג'אז, קצת זה, חיברו וזה נהיה ז'אנר. אז הכל אצלי בא משם".

הכותבים הכי חזקים כיום בפופ הישראלי הם ראפרים. חוץ ממך יש את סטטיק, טאליסמן, אמיר ובן. מה בהיפ הופ עוזר לכתוב שירי פופ טובים?
"ראפרים הם אנשים של מילים, וברגע שהצלחנו להביא את הלחן החזק למילים, פה ניצחנו את כולם. ברגע שהפסקתי עם 'אני נכנס למועדון ובנות מורידות את התחתון' והלכתי לעשות את הדברים שאני אוהב עם מלודיה, זה הניצחון של הראפ לדעתי. ברגע שאתה לוקח את הדברים האלה ומנגיש את זה לעם ישראל, אז אתה עולה על פיצוח מסוים שיכול לעבוד לכולם ולא רק לנישה מסוימת".

פיצוח שיעבוד לכולם. זה בדיוק הקסם של ביטון. סקירה זריזה של מגוון הלהיטים הרחב שלו מגלה טקסטים שעוסקים בכאן והעכשיו, לוכדים את הדבר הנוכחי (ולפעמים את הדבר הבא) שכולם יתעסקו בו. הוא אשף באיתור רגעים קטנים מהמציאות היומיומית שמתורגמים לפזמון קליט. הוא היה הנביא של טרנד הפאוצ'ים, זה שראה את השיבוש הלשוני "זוט עני" וזיהה פוטנציאל ללהיט, האדם שהצליח לשים את האצבע על ההתנשאות הקטנה של הג'ין-טוניק על הוודקה-רדבול, וזה בלי לדבר על מה שהוא עשה למילה "מועבט".

"אני דווקא לא רואה את עצמי כמזהה טרנדים", הוא מצטנע, "אבל אני שם לב לדברים. כל דבר שאני רואה אני מפענח למוזיקה. אז אם אני ב'אטלנטה' (אחד משלושת המועדונים שביטון שותף בבעלותם. מ"ש) ורואה כמה בנות רוקדות עם פאוץ' אז ישר אני כותב בטלפון 'מסתובבת לי עם פאוץ' בחום של ישראל'. אני פשוט שם לב לדברים שיכולים לתפוס. אני מבדיל את עצמי מכותבים אחרים בזה שאני חי מאוד את השטח".

איך חיים את השטח?
"קודם כל, המועדונים. חוץ מזה, אני בן אדם של שיחות, מאוד אוהב לדבר עם אנשים. אני יוצא לברים, חתונות, מדבר עם אנשים צעירים ממני. כל המקומות האלה זה חמישים אחוז מהמוזיקה שלי. בדרך כלל כותבי שירים הם אנשים שמתכנסים בעצמם, נשארים בבית לכתוב. אני לא בן אדם כזה. גם בעשייה שלי אני לא יושב באולפן, כותב את השירים ומחכה שהם יצאו. אני הולך לשלושה סשנים ביום ברחבי הארץ. הפחד שלי זה להרגיש יותר מדי בנוח. אני לא אוהב להרגיש בנוח כי אז אני זורק זין".

לתת את הטון

אם טרם הבנתם, רון ביטון הוא לב המיינסטרים. לכל הפחות, בליבו פועם המיינסטרים. הוא יהיה הראשון להודות בכך. ועל אף שאולי יהיה מי שיזלזל במהות של מפלגת מרכז, ביטון רואה את זה כיתרון; זה מה שמאפשר לו להיות עם האצבע על הדופק, להריח את טעם הקהל, לפעול מתוכו וליצור למענו. "המיינסטרים תמיד דיבר אלי, תמיד תמיד", הוא מסביר. "במקום שגדלתי, קריית טבעון, אתה חולם הרבה יותר ממי שגר במרכז. בתל אביב הכל מונח ונוצץ, ואצלנו הכל שומם כאילו עברנו פצצת אטום. אתה חולם להגיע למקום אחר, הרעב שלך הרבה יותר גדול. מבחינתי לפגוש את סאבלימינל היה חלום, כאילו, זה לא יכול לקרות, זה אדם שחי בתל אביב, בהוליווד של ישראל".

אז הוא יצר לעצמו חיים מיינסטרימיים, שבסוף הובילו אותו לפגוש את סאבלימינל ואף מעבר. הוא התחיל לראפרפ במעגלי פריסטייל ברמת ישי, חבר למפיק עמרי 69 סגל ליצירת שירי מועדונים, התחיל להריץ ליינים של מסיבות מוזיקה שחורה בצפון כבר בגיל 16. בשלב מסוים יצר יחד עם סגל, רון נשר ואיזי את הרכב הראפ "האידיוטים", שפעל לתקופה קצרה בתחילת העשור הקודם. ההרכב ההוא היה בית ספר חשוב למיינסטרים עבור כותב השירים הצעיר, שהוציא יחד איתם את אלבומו היחיד כמבצע "מי אידיוט?". שם הוא קיבל את השם רון בי ("סגל הביא את השם הזה מצחי בי, צחי בוזגלו מאיב אנד ליר. הוא היה עושה לנו ביטים של היפ הופ"). אבל חשוב מכך, שם למד לראשונה איך לכתוב לקהל הרחב, גם אם לא ממש הצליח ללמוד איך להופיע מולו.

"הקלאב מאוד דיבר אלי באותה התקופה, זאת התקופה שלמדתי מה הוא אוהב. רון נשר לימד אותי שהשטח צריך לתת את הטון, העם אומר את דברו. היינו כל יום במועדון אחר, הוא נתן לי פרספקטיבה לראות איך הקהל זז כשמשמיעים במועדון שיר, אם הוא אוהב. זה היה לעשות את המיינסטרים הזה בצורה מאוד כיפית וגם הומוריסטית, שזה דבר שמאוד לקחתי משם. המון מהשירים שלי הומוריסטיים, 'מפיות' של סטפן יכול היה להיות אחלה שיר של האידיוטים. גם 'מועבט', 'פאוץ''. זה נתן לי את ההיבט הקלאבי, הצחוקים, הלעשות כיף באולפן".

לא היית הכי בולט בהרכב. אם הייתי צריך להמר מי מהרביעייה יהיה הכי מצליח עשור אחרי, אתה האחרון שהייתי מסמן.
"קודם כל לא היה לי שום סטאר קוואליטי. סיקסטי היה המפיק, איזי זה איזי, רון נשר הוא רון נשר, ורון בי הוא כאילו... כל פעם אחרי הופעה היו אומרים לי 'אחי, אתה לא מסתכל לקהל בעיניים'. רון נשר תמיד היה צוחק עלי, מחקה אותי. כאילו משהו בזה הביך אותי, שאני עומד מול קהל ושר. כי לא האמנתי שאנשים מכירים את הדברים שלי, הביך אותי שאנשים משלמים לי כסף כדי להופיע. כנראה גם בהתנהגות שלי זה הוקרן החוצה, לא רק בהופעות. הם היו מאדרפאקרז שרצו לדרוס את העולם, ואני היה לי שיער קצת מקורזל, ילד קצת ביישן".

אתה רוצה לפעמים לחזור להיות ראפר?
"לא, כי זה חטא. אני עושה משהו שאומרים לי שאני טוב בו. הייתי במקום מסוים, עברתי אותו. הייתה תקופה מדהימה, אבל לקחת את זה צעד קדימה, אני לא אעשה. כי אז אתה מוותר על משהו אחר, לפחות אצלי זה ככה. כי כשאני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף".

הבחירה של ביטון לוותר על מאמצים לקריירת סולו התגלתה, בדיעבד, כחכמה. הוא התמקד בעבודתו כיחצ"ן מסיבות, אחר כך מנהל ליינים ולבסוף בעל מועדונים. שם, בכניסה למועדון, הוא הכיר את פן חזות, חצי מהצמד "דולי ופן", שהפך לחבר קרוב, ואז לשותף לדירה, ובחצי השנה האחרונה לשכן. כן, גם כשביטון יוצא לדרך עצמאית הוא שומר על החברים קרוב. מדירת השותפים שלהם הם עברו ביחד לאותו הבניין - רון עבר עם בת הזוג שלו לקומה 5, פן עבר עם בת הזוג שלו ל-7. "אנחנו לא יושבים כל יום. אני בסשנים עד מאוחר, הוא בסשנים עד מאוחר. אבל שישי שבת כזה יושבים בחבר'ה".

פן היה גם האדם הראשון שעזר לביטון להיכנס לעולם כתיבת השירים לאחרים. אחרי כמה סשנים מוצלחים פחות או יותר, הוא דרבן אותו למצוא את המסלול שלו, נתן טיפים וכיוון. היום התוצאה של אותו שינוי קריירה הניבה כ-982 פתקים בטלפון, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, המכילים שורות שלפחות חלקן יהפכו ללהיטי המדינה הבאים. כשאני מבקש ממנו לשרוף עבורי את אחת השורות, הוא מתחיל לגלול אחורה במורד שביל הזכרונות. "אצלי הכל זה לפי תקופות", הוא אומר בעודו גולל עם המבט. "אני עכשיו רואה פה משהו מ-2017, תקופה שמישהי פגעה בי. יש שורה 'את כמו דיסק ישן, אני אוהב אותך עם כל השריטות'. פאנץ' כזה של שיר מזרחי".

אתה יודע איזה שיר הולך להצליח?
"אנשים לפעמים חושבים שאני נביא, לפעמים זמרים גדולים שולחים לי שירים ושואלים 'מה אתה אומר, זה יעבוד?'. יכול להיות. אין חוקים. אני יכול להגיד אם אהבתי או פחות אהבתי, אבל זו הדעה האישית שלי. לשיר יש כל כך הרבה סיבות להצלחה. טיימינג נכון, מצב הזמר, מצב המדינה, מה קורה במועדונים בחוץ. עם שירים שלי יש לי אפילו פחות ביטחון לקבוע".

היה לך שיר שהופתעת שהצליח?
"ברמה שהצליח? 'בית משוגעים'. ידעתי שזה שיר מטורף, אבל לא ידעתי איך יאכלו את רן דנקר כשהוא מוציא שיר כזה החוצה. אמן שמוציא שיר אחרי שהלהיט האחרון שלו היה לפני עשר שנים ואז זה יוצא ושובר את כל המדינה? אתה אומר לעצמך 'איך נהייתה מפלצת כזו מסשן שהתחיל ב-1 בצהריים ונגמר ב-10 בלילה?'".

שעה של כתיבה

זה עלול להישמע כמו זלזול במוזיקה, אבל זה לא. ביטון מתגאה שהוא יכול לכתוב להיטים במהירות חריגה. לפני כמה חודשים סיפר בריאיון לבן שלו מהארץ ש"מועבט" נכתב והוקלט במהלך שעתיים. "פאוץ'" לקח אפילו פחות זמן. "זה היה שעה של כתיבה", הוא מספר, "ג'ורדי עשה את הביט תוך עשר דקות. תמיד אומרים שמוזיקה זה הדבר שהכי קרוב לאלוהים, שם הבנתי את זה". אנשים שמדמיינים את דמות הכותב המיוסר שיושב ימים בחדר חשוך לאור נרות ומקיז את דמו על הדף מוזמנים להישאר בימי הביניים. ביטון מבין שכתיבה זה שריר שאם מאמנים אותו מספיק, הוא יכול לספק להיט מדינה מהר יותר משלוקח למשלוח פיצה להגיע לאולפן.

עם היקף העבודה שלך, איך אתה שומר על הרעב?
"אני נרקומן. מכור. אם אני לא עושה מוזיקה ביום אני נכנס לקריז. ברמה שזה משפיע עלי גופנית, עצבים, שואל שאלות מוזרות. אני חייב לעשות משהו שקשור למוזיקה לפחות פעם אחת ביום אחרת אני מאבד את עצמי. גם אם אני עושה מיליון סשנים ביום אני אחזור תשוש אבל גם מסופק. אני מכור ממש. בגיל 7 גיליתי את המוזיקה, בגיל 13-14 התחלתי להתעסק בזה, היום אני בן 31 ועדיין עוסק בזה, זה לא מובן מאליו. יש בזה ניחוח חו"לי, קצת ארה"ב כזה, שאתה נדפק ממשהו בגיל מאוד קטן ואז אתה בגיל שאתה צריך להיות רציני על החיים שלך, אבל אתה עדיין עושה את מה שעשית כשהיית ילד. זה בעיניי מטורף, אני מת על זה".

יש בך קצת משהו ששומר על הילד בך.
"בטח, אני מרגיש את זה עד היום לא רק בפן המוזיקלי. אין לי עדיין רישיון למשל, יש לי נהג שלוקח אותי לכל סשן. או בזוגיות שלי כשלפעמים אני עונה כמו ילד או מתווכח, ואז החברה שלי שואלת אותי 'מה, אתה ילד?', ואני כזה 'כן, את צודקת, אני סוג של ילד'. אבל יש בזה גם המון דברים יפים, נגיד איך שאני בא לסשנים. אני מאוד מתלהב כשאני בא לסשנים, אני חי את זה מאוד, זה כיף לי. אני בא לסשן, אני עף באוויר".

גם עצם החיפוש של מה מעסיק את הצעירים הוא קצת פיטר פן.
"נכון, וגם יש לי איזה אישיו עם הזמן. אני מרגיש שרק אתמול סיימתי תיכון, ואני כבר בן 31, וכזה רגע, צריך להתחתן, להביא ילדים, לקנות בית, זה, שם. ואני רוצה להיות שם. יש את החלק המאוד בוגר בחיים שלי, אני איש עסקים, ויש לי מועדונים, ואולפנים, ועושה שירים שכל העם שר – ויש פתאום את הקטע הזה של הילד, שבא לי את החבר'ה שלי, את הצחוקים שלי. פתאום ללכת לאולפן לעשות שיר היפ הופ כזה. סתם עושה פריסטיילים עם סטטיק, זה מחזיר אותי שנים אחורה. זה כיף, אתה רואה בן אדם שגדלת איתו, שנינו מהצפון והכרנו כשהיינו בני 16, ופתאום אתה רואה אותו עם כל הזהב הזה, הבן אדם בטופ. נדפק לי המוח מזה לפעמים, בחלומות הוורודים ביותר שלי לא הייתי מאמין".

לאן היית רוצה להתפתח מכאן?
"בא לי הרבה שיתופי פעולה, דברים שעוד לא עשיתי. אוטוטו יוצא הדואט של נועה קירל ועדן בן זקן, שזה משהו שמאוד רציתי לעשות, את הפופ והמזרחית ביחד. גם עשיתי המון דברים השנה שלא עשיתי אף פעם, כמו פסטיגל שכתבתי שם את שיר הפתיחה ושיר הסרט. או פתאום פעם ראשונה שיר לאייל גולן, שזה זמר שגדלתי עליו. אבל גם בא לי להישאר עם דברים שעשיתי וכיף לי לעשות. לשמור על השגרה שלי ולהיפתח לעוד דברים חדשים. חו"ל בא לי ממש. העולם נהיה די קטן בגלל הקורונה. בא לי פתאום להציע שירים לזמרים שם". 

עם מי היית רוצה לעבוד בחו"ל?
"הכי הייתי רוצה לכתוב לדה וויקנד. הוא גומר אותי. בתור מפיק כמובן מקס מרטין, שלא יודע אם זה יקרה אבל אתה יודע, אי אפשר לדעת. יש חלומות. אתה רואה היום את עומר פדי, הבן של אשר פדי שהיה מנגן לי בשירים בתחילת הדרך, ופתאום אתה רואה אותו בטופ פייב של ארה"ב. אין סוף לחלומות, הכל יכול לקרות. פעם הייתי אומר שלחלומות שלי יש גבול מסוים, כי באמת לא ידעתי שאפשר להגיע למקומות כאלה, אבל היום העולם נהיה קטן".

מחסום השפה עשוי להיות בעיה. עברית, וספציפית עברית מדוברת, היא חלק מאוד מהותי מהשירים שלך.
"כי אני משתדל לכתוב כמו שאני מדבר ביום יום. חייב, כולל טעויות והכל. נגיד פאוץ', 'תודה על העניין ולכּל מי ששואל'. זה צריך להיות לכל מי ששואל בכ' רפה, אבל זה לא מעניין. ככה אני מדבר ביום יום שלי. לא תתפוס אותי בטעויות על זכר נקבה, מספרים. אבל לכּל או לכל? אף אחד לא מרגיש את זה. דורון מדלי העיר לנו על זה, אבל הלכל התקני פתאום הורס משהו בפזמון שכיף לי לשיר אותו".

אז התעקשת על הטעות הזו מתוך מודעות?
"כן, בטח, אני גם מתעקש בזה בעוד שירים. זה מתגלגל פשוט יותר טוב. השפה כבר ממילא השתנתה. אני לא אגיד 'שלושה בנות' בשיר, אבל אם יש דברים קטנים שמתיישבים יותר יפה אין לי בעיה, אני עף על זה". 

אתה קצת נלחם בטהרנות. לא רק על השפה, אלא גם כנגד הביקורות על רדידות.
"מעצבן אותי שאנשים שופטים לפני שהעם אמר את דברו. אני מחכה, תמיד מחכה. נגיד ב'זוט עני', סינגל ראשון של ילדה בת 17, הייתה איזו כותרת, 'השיר האיום, הנוראי', לא זוכר אפילו מה כתבו. מה בער לכם לכתוב את זה? תנו לשיר רגע ותכתבו אחרי חודש, תגידו 'שיר נוראי אבל עובד'. חכו רגע, שנייה, תראו אם השיר עובד. עבד? הרווחתי. לא עבד? הפסדתי. תסתכל גם על מה שהעם אומר. עם הצלחות לא מתווכחים".

השאלה היא אם מוזיקה זו דמוקרטיה.
"בטח. מוזיקה זה דבר דמוקרטי, אין לאף אחד בעלות על זה. זה חוקי, הכל בסדר. מוזיקה שייכת לכולם מגיל אפס ועד שאתה מת".