לפני שבועיים הרים אבי אבורומי טלפון לחנן בן ארי ופסק באוזניו: "תשמע, יכול להיות שמיציתי את הפוטנציאל". בן ארי לא התרגש. "הוא אמר לי, 'אבי, אתה בגלגול הראשון שלך במוזיקה. אתה תמשיך, אתה תשתנה ואתה תעשה מוזיקה אחרת, ואז זה יהיה הגלגול השני שלך. אחר כך אתה תבין שעשית מוזיקה מוזרה לגמרי ותעשה עוד מוזיקה, וזה יהיה הגלגול השלישי שלך'", מספר אבורומי על השיעור שקיבל מהקולגה והתובנות שהגיעו בעקבותיו. "המוזיקה שעשיתי בגיל 17 היא לא המוזיקה שעשיתי בגיל 22, והמוזיקה שאני עושה היום היא לא זו שעשיתי בגיל 24. החלום שלי זה להמציא את עצמי מחדש. אני מחכה לגלגול החדש הזה, למילים החדשות האלה, ללחן החדש הזה, לדברים שאני עוד לא מכיר ואני אלמד".
למה אתה חושב שכבר מיצית את הפוטנציאל שלך?
"זה הפחד הכי גדול של אומן. וזו גם דרך המחשבה של אדם חרדתי, אני עולה למטוס ויודע שזה יהיה היום האחרון שלי בחיים, מיליון אחוז. אני מרגיש את הרעידות ואומר לאלוהים תודה על כל מה שעברתי עד היום, ואז נוחתים ואני מבין שאני סתם מבלבל את המוח".
כלום לא הלך
אבורומי (27) פוחד מהרגע שבו ימצה, אבל נראה שהוא דווקא על הגל. לא תשמעו את השירים שלו בפלייליסט של גלגלצ או ברוב תחנות הרדיו הגדולות ולא תמצאו את התמונות שלו במדורי הרכילות, אבל כבר שנתיים שהוא ממלא אולמות בכל רחבי הארץ. ביוני הופיע בהיכל מנורה מבטחים מול קהל מעריצים של 10,000 איש, רובם ילדים ובני נוער שמכירים אותו מטיקטוק; בקיץ הקודם שיחק בעונה האחרונה של "פאודה", בחורף כיכב בסדרת הנוער "תלאתה" ובחנוכה יופיע בפסטיגל. "אני עושה מוזיקה כבר עשר שנים וניסיתי את כל הדרכים המקובלות האפשריות להצליח בעולם הזה", הוא מספר על הדרך הארוכה שלו, שכביכול טרם הסתיימה, אל לב המיינסטרים. "הוצאתי שירים, שלחתי לרדיו, הלכתי לריאליטי בתור חייל, וכלום לא הלך. החלטתי שאני קודם כל אצלם את עצמי ואציג את עצמי ברשת, מי זה אבי אבורומי, מה הוא חושב על דברים. זה הביא לי חשיפה והרבה עוקבים, ואז הצגתי להם את המוזיקה. 'אתם אוהבים את אבי? בואו ותראו גם את המוזיקה שאני עושה'. זה עבד".
וכך, לאט-לאט ובמשך שנים, אסף אבורומי את הקהל שלו ברשתות. לפני כחמש שנים פנתה אליו חברת הפקה שהייתה מוכנה להמר עליו. "הם אמרו לי, 'אנחנו רוצים להשקיע בך, זה החוזה, בוא תקרא ותחשוב'. אמרתי, 'אין לי מה לקרוא ואין לי מה לחשוב, אני מוכן לחתום, אבל בתנאי אחד'. כתבתי על הדף משהו ואמרתי, 'אני לא קורא את הדבר הזה, אין לי סבלנות לקרוא 30 ומשהו דפים. אני יודע לעשות מוזיקה, אני לא יודע מה אתם רוצים, אבל אם אתם מוכנים לאשר את השורה הזו, זה יהיה קביל בבית משפט. אני, אין לי שקל. אבי אבורומי לא משלם אם הוא נופל בדרך, אין לי מאיפה להחזיר את זה. אם אתם רוצים לקחת את הסיכון ולהשקיע בי, זה יהיה חלום מבחינתי'. הם אמרו, 'אין שום בעיה, הכל בסדר. אנחנו מאמינים בך'".
ואז מה קרה?
"כלום. בשנתיים הראשונות לא הצלחנו להתרומם, ניסינו להכניס שירים לרדיו וכלום לא קרה. אולי עשר פעמים התקשרתי אל המנהל בשעות לא שעות, בשתיים בלילה, והתייפחתי לו בטלפון, 'לא נעים לי, אני מרגיש שאני מבזבז לכם את הזמן והכסף, אולי אתם צריכים לעזוב אותי'. הוא תמיד אמר לי, 'שום דבר. אתה תצליח. תמשיך לעבוד קשה, ואנחנו נמשיך לעבוד קשה, וזה יקרה'".
זה היה סימן מאלוהים
וזה אכן קרה, וזה קרה בטיקטוק. בתקופת הקורונה השתעשע אבורומי בפינת ייעוץ רומנטית-היתולית לגולשים, ומספר העוקבים שלו זינק מ-16 ל-200 אלף. הוא, מבחינתו, מודע היטב למקור הכוח שלו: הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל. "הקהל יודע שאני יוצא דופן בתעשייה הזו, שאני עושה דברים בצורה שונה".
באיזה אופן אתה שונה?
"אני מזמין אנשים באופן פרטי לבוא להופעה. אני שולח ברכה ואומר, 'מזל טוב ובואו להופעה בקריית מוצקין, ניפגש'. כיף לי שהבן אדם מרגיש שזה אישי, אני הזמנתי אותו להופעה הזו, והוא יבוא. בכל הופעה שלי אני תמיד מדבר עם הקהל, צוחק איתם, מספר משהו שעברתי היום. הצחוקים על הבמה הם המשך למה שעברנו השבוע ברשת. הייתי גם מצטלם עם הקהל, אחרי ההופעה היינו מחכים בחדר האומנים ומביאים את כל הקהל, לא משנה אם זה 500 או אלף איש, והם היו עומדים בתור. אם ההופעה נגמרה ב-23:00, רק באחת בלילה בערך הייתי נכנס לאוטו ויוצא הביתה. היום זה קשה יותר כי זה בכמויות גדולות יותר, ואי אפשר לספק את כולם".
@aviaburomi גיהוץ
♬ צליל מקורי - Avi Aburomi
לא היית מעדיף שההצלחה תבוא לך בקלות ודרך הצינורות המקובלים, בלי הצורך להתיידד עם הקהל שלך באופן אישי?
"אבל זה מה שאנשים לא מבינים, שזה מה שבא לי בקלות. להתנהג כמו זמר – זה לא בא לי בקלות".
מה זאת אומרת, להתנהג כמו זמר?
"לעשות מוזיקה, להוציא אותה לתקשורת, לרדיו, ושהיא תעבוד שם. לעלות לבמה, לשיר 10–12 שירים ולרדת".
זה פחות אתה?
"זה לא פחות אני, זה לא אני".
לכן לא הצלחת בערוצים המקובלים?
"זה היה סימן מאלוהים. הוא אמר לי, 'ככה אתה לא תעשה מוזיקה, ככה אתה תסבול'. ידעתי שאם אני אהיה זמר, אני אעשה את זה בדרך שלי".
והדרך שלך היא הקהל?
"לכל מה שקורה היום הקהל אחראי, לא הרדיו, לא הטלוויזיה. אם זה היכל מנורה, הפסטיגל, קמפיינים, הכל זה הקהל. פיזית, בשטח, על הנייר, כתוב קהל".
היום תחנות הרדיו כבר מכירות בך?
"מכירות, אבל זה עדיין לא ברמת הפלייליסטים. לפעמים אני שואל את עצמי אם אני צריך לעבוד קשה יותר, אולי המוזיקה שלי לא מספיק טובה".
כמה אתה מחכה להיכנס לפלייליסט?
"לא מעניין אותי".
אמיתי?
"מעניין אותי ברמת הבא לי, אבל לא ברמת ההתעסקות. רק הקהל מחליט".
אבל לא מכניסים אותך לפלייליסט ולא מכירים בהצלחה שלך, זה לא מבאס?
"לא. פעם חשבתי שצריך שהרדיו יאשר את השירים, שאני צריך זמן מסך בטלוויזיה, שככה יכירו אותי. אבל וואללה, מה חסר לי? עם כל הכבוד, אני מופיע ומתפרנס".
אתה ממשיך לשלוח שירים לרדיו?
"ברור, כמו כולם. אני מבסוט עד הגג אם שיר עובד, זה סימן שעשיתי עבודה טובה".
אתה נהנה מהמעריצים?
"אני מאוד אוהב. כשזה לא מפריע לי, אני מאוד אוהב".
יש פעמים שזה מפריע לך?
"יש פעמים. אני משאיר לקהל להבין מתי, ומי שלא מבין אני מתאר לעצמי שאין סיבה לנסות לחנך אותו. זה תמיד נחמד, עד שזה מגיע אליי הביתה, ואז אני עוצר אותם ואומר 'די'".
היו מקרים חריגים?
"זה ביום-יום. מחכים לי בדלת, מחכים לי מתחת לבניין. אני עושה את התמונות וממשיך את היום שלי. מזלי שהשכנים שלי מאוד סבלנים ואוהבים אותי, לפעמים הם בעצמם עוזרים לי, כשהם שומעים שמציקים לי הם פותחים את הדלת ואומרים, 'לא להפריע, זה לא מתאים'".
אתה אומר משהו כשזה מפריע לך?
"אני לא פותח את הדלת. פעם הייתי פותח את הדלת ומסביר בצורה יפה. פעם אחת יצאתי למרפסת להביא משהו ושמעתי צעקות למטה, אני מסתכל ורואה אבא עם ילדה בת 16 והוא צועק, 'אתה חייב לרדת למטה, אתה חייב לרדת למטה'. ירדתי למטה ועשיתי תמונות עם הילדה והאבא, והוא אמר לי, 'אנחנו מגיעים לפה בכל שבת בתקווה שהיא תראה אותך ותתפוס אותך'".
אתה מבין את הטרלול הזה?
"לא. זה מיותר".
אולי די עם הסיפור הזה
הוריו של אבורומי הם ערבים מהגליל שעברו לאילת ובחרו לגדל אותו ואת שני אחיו כחילונים. אביו נפטר כשהיה בן 13. אבורומי גדל ולמד במסגרות בין יהודים, בחר להתגייס לצבא ושם עבר תהליך גיור אורתודוקסי. "הקהל שלי שמע את הסיפור הזה אלף פעם", הוא אומר, "לפעמים שולחים לי הודעות, 'אולי די עם הסיפור הזה', ואני מת להגיד להם שמבחינתי שזה לא יהיה בריאיון, הלוואי שהייתם יודעים כמה שזה לא מעניין אותי. מבחינתי זה לא רלוונטי".
נולדת אבי?
"נולדתי איברהים, אבל חיינו חיים מאוד חילוניים. בבית ההורים דיברו איתנו עברית, ובינם לבין עצמם הם דיברו ערבית כדי שלא נבין. פה ושם התפלחו להם מילים בערבית, כמו שתשמעי בבית של מרוקאים. זה אותו הסיפור, פחות או יותר".
ביום כיפור נהג לצום עם החברים, ובבר המצווה שלו חגג עם החברים בסרט בקולנוע. "עוברות השנים ואני מבין שאני רוצה להתגייר. הבנתי שבמהות שלי אני יהודי", הוא מספר.
היום אתה חילוני?
"יחסית. חילוני זו מילה גדולה. באופן יחסי, אני לא נחשב לדתי".
אתה שומר שבת?
"לא. יש לי את מערכת היחסים שלי עם אלוהים".
חשוב לך שבת הזוג שלך תהיה יהודייה?
"כן".
נתקלת בבחורות שהפריע להן שאתה גֵּר?
"בטח, זה סיפור חיי".
באיזה שלב אתה מספר לבחורה שהתגיירת?
"על הרגע הראשון. 'אהלן, נעים מאוד, קוראים לי אבי ורק שתדעי שהתגיירתי'. זה דיל ברייקר. לא נתייפייף, גבר בן 25 יכול לצאת למועדון ולהכיר בחורה, לבלות איתה את הלילה, לקום בבוקר ולהמשיך בחיים, וזה לא מגניב לגלות פרט כזה רק אחר כך. למרות שאני גר מוכר ויכול להתחתן ולעשות הכל, מבחינת הרבה אנשים הגיור שלי לא תופס ויש בחורות שרוצות רק גבר יהודי מלידה".
היו לך מערכות יחסים שנגמרו בגלל זה? שהמשפחה של הבחורה לא הסכימה לה להיות איתך בקשר?
"היו לי מערכות יחסים שלא התחילו. למה שאני אתאהב ואחר כך יישבר לי הלב? עדיף שזה יקרה בהתחלה".
למה נפרדתם?
"היו דברים שלא הסכמנו עליהם, דברים קטנים, לא משהו קיצוני. היא דווקא קיבלה את זה שאני כל היום עובד וחוזר בשעות מאוחרות, היא ממש הייתה לצדי. זה לא נגמר בגלל הקריירה שלי".
תחזרו?
"אולי. אנחנו בקשר טוב. אנחנו בטפטופים כאלה של לנסות להבין מחדש מה קורה בינינו, אנחנו בודקים את הדברים. אני אוהב אותה, אני לא מתבייש להגיד. אני אוהב אותה ולא הסתכלתי ימינה ושמאלה גם בתקופה שלא היינו ביחד".
אתה חושב על חתונה וילדים?
"הייתי מתחתן עם רז ועושה איתה ילדים. היא אשת חיל. זו הפעם הראשונה שאני מסתכל על בחורה ואומר שזה זה, שאיתה אני מתחתן".
מישהו שאומר כאלה משפטים מתאבד על הקשר.
"לכי תדעי מה אני עושה מאחורי הקלעים. מערכת היחסים הזו חשובה לי יותר ממה שיודעים או לא יודעים בחוץ. אם יהיה לנו משהו חשוב להגיד, אני אגיד. אני לא מסתיר".
איך המעריצות קיבלו את זה שיש לך זוגיות?
"הן חגגו. חששתי בהתחלה שישנאו אותה בטעות, אבל מה זה, וואו, אוהבים אותה".
יכולתי להגיע למקומות מאוד אפלים
בראיונות קודמים שיתף אבורומי לא פעם שהוא סובל מהתקפי חרדה. "בפעם הראשונה שזה קרה הלכתי לפסיכיאטרית, חשבתי שהשתגעתי סופית, שאיבדתי את זה. אתה מזיע בידיים, יש לך מיליון מחשבות בקצב של עשר שניות ואתה לא מצליח להשתלט על המוח ולהחליט עם אילו מחשבות להתעסק ועם אילו לא. הפסיכיאטרית אמרה שיש אנשים שמקבלים התקפי חרדה בגיל צעיר ויש כאלה שבגיל מאוחר יותר, ושכנראה השלב שלי הגיע והכל בסדר".
עדיין יש לך עליות וירידות?
"בטח, מלא. יש לי ימים שאני לא רוצה לצאת מהבית. אבל אני מתמודד עם זה, אני מקשיב לעצמי, מנסה להבין מה לא בסדר".
בשנה הבאה הוא שוקל להתחיל בלימודי קרימינולוגיה, ומתכנן בעתיד לחסוך כסף ולהקים בית ספר לנוער בסיכון. "אני פוגש חבר'ה שיש להם התקפי חרדה, אנשים שאין להם אוכל בבית. הם מרגישים איתי בנוח, הם לא רואים אותי כאבי אבורומי הזמר, הם רואים בי חבר. אם לא אמא שלי, גם אני הייתי נער בסיכון. יכולתי להגיע למקומות מאוד אפלים".
איך אמא שלך מנעה את זה?
"היא הייתה האמא הכי טובה בעולם. היא לימדה אותי שהחיים שלנו יפים, שצריך לדעת ליפול ולקום ולהיות טוב יותר בפעם הבאה".
חשוב לו מאוד ללכת עם הלב והערכים ולא להסתנוור ממעמד הכוכב. "אחרי שאני מסיים הופעה או יום באולפן אני תמיד חוזר לשבת עם החברים שלי מיבנה", אומר אבורומי. "גם אם תהיה מסיבה עם כל הסלבס, משהו פסיכי ולא נורמלי, והחבר'ה שלי יגידו, 'אנחנו יושבים אצל רותם והזמנו פיצה ורואים נטפליקס', אני שם בנטפליקס ובפיצה. זה הכיף שלי, שם אני חופשי. הם לא מדברים איתי על אם יצאתי טוב בקליפ או איזו כתבה מטורפת יצאה, מעניין אותם שאבי יקום ויעשה קפה ולא יבלבל את המוח. זה מבהיר לך שאתה לא כוכב".
למה לא להיות כוכב?
"כי אין דבר כזה. זה רק לרגע, כשאתה עושה הופעה או פסטיגל ואתה מלא באדרנלין, אבל אז זה נגמר, ויש לך שני כלבים שאתה צריך להוציא אותם ולא מעניין אותם שעכשיו הופעת בהיכל מנורה, ויש לך בעל בית שאתה צריך לשלם לו מחר שכר דירה ולא מעניין אותו שעשית היכל מנורה, ויש לך חבר שנפרד מבת הזוג שלו אחרי שבע שנים והוא צריך אותך ולא מעניין אותו שעשית היכל מנורה".
תצליח לשמור על הקו הצנוע הזה לאורך זמן?
"ברגע שזה יפסיק להיות ככה, אני אעצור. אני לא אמשיך".
תצליח לעצור?
"הציעו לי כמה פעמים בשנה האחרונה קמפיינים כאלה ואחרים, וסירבתי, כי זה לא אני. את לא מבינה איזה סכומים הציעו בשביל שאני אעשה דברים מסוימים או בשביל שאלבש דברים מסוימים. לא רוצה".
זה לא קצת מתחסד? מה הבעיה לעשות פרסומת לשם פרנסה?
"הבעיה היא שילדה בת 15 תרצה לקנות את החולצה שהיא ראתה עליי, והחולצה הזו עולה 1,500 שקל והיא לא יכולה לקנות אותה, ואז היא תגיד לעצמה, 'אני בחיים לא אוכל להיות כמו אבי אבורומי'. לא תראי עליי מותגי יוקרה, לא נעים לי. יש הרבה נוער שעוקב אחריי ואני רוצה להעביר להם שזה סתם חרטה, זה סתם זבל".
אתה אשכרה בוחר להגיד 'לא' לסכומי כסף גדולים בגלל עקרונות?
"אני מתפרנס, אני מתפרנס טוב, ברוך השם. עד לפני ארבע שנים הייתי הולך לעבוד 12 שעות במסעדה כדי שבסוף החודש יהיה לי מספיק כסף לשלם שכר דירה או לשבת בבר ולקנות לעצמי משהו. היום, ברוך השם, אני מתפרנס מעולה, משלם שכר דירה, מחזיק שני כלבים, עוזר למשפחה שלי, חוסך לבית ורוצה לקנות לעצמי רכב חשמלי. אי אפשר כל הזמן לרצות עוד ועוד ועוד, זה לא ייגמר. הרי אם אני אקבל הצעות ואהיה פרזנטור של זה ושל זה, בעוד שלוש שנים תבואי ותשאלי אותי אם אני לא חולם להפוך את הקריירה לבין-לאומית ולהופיע בטיימס סקוור. זה לא כיף, זה לא כיף".
בוא ניפגש בעוד חמש שנים ונראה.
"בואי נראה. כנראה תראי אותו הדבר".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מעיין נפתלי | שיער ואיפור: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי