"מה זה הרמות?", חיים משה שולח מבט תוהה לבנו אסף. "מסיבה, האווירה בהופעה", אסף מסביר לאביו. משה מחייך, "אני לא אומר לקהל לעשות את זה, זה הם לבד". הוא שקט וביישן, בורר מילים ומחפש את הניסוח המליצי, כאילו הוא עדיין מתראיין לתקשורת האליטיסטית של שנות השמונים. כמה לילות לפני כן ראיתי אותו מרים את זאפה הרצליה על הרגליים במשך שעתיים, עם קהל מלא צעירים נלהבים. עכשיו הוא מצונף בכסאו ומבקש מבנו עוד קפה שחור ("תימני, קובייה חומה, ואל תערבב"). ניכר שהוא לא נהנה להתראיין, קצת נבוך מהסיטואציה. נוח לו יותר על הבמה מאשר מול מכשיר הקלטה. "כשאני צריך להופיע אני נדרך. אני מישהו אחר. המקום הטבעי שלי זה על הבמה, להרגיש את אהבת הקהל".
לפני הכל הוא רוצה לשמוע ממני, "כיצד התרשמת מההופעה שלי?". לשם כך התכנסנו. משה לא מרבה להתראיין, ולפני השיחה שלנו היה לו חשוב שאבוא לראות ולשמוע אותו שר, ואולי לא פחות מזה, שארגיש את האווירה המיוחדת שנוצרה בהופעות שלו. בשנים האחרונות הוא חזר להופיע באופן קבוע במועדונים כמו זאפה, גריי ורדינג 3, ובשקט בשקט צמחה לה תופעה – ההופעות האינטימיות שלו הפכו לחגיגה סוערת, אולמות מלאים, הקהל על הרגליים, מבוגרים וצעירים שגדלו על השירים שלו, צועקים איתו את כל המילים. זה כבר הפך לאירוע קאלט, עם הקבועים שחוזרים שוב ושוב, ועוד ועוד אנשים חדשים שבאים לחוות את המסיבה שכולם מדברים עליה. כולם באים להרים, גם אם משה עצמו לא מכיר את הביטוי.
בגיל 68, משה חווה פריחה מחודשת בקריירה. לא נקרא לזה קאמבק. "המילה קאמבק זו מילה מלחיצה", הוא מחייך במבוכה ומנסח אחרת: "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". משה התחיל את הקריירה לפני כמעט יובל, בשנת 1977 עם להקת "צלילי הכרם". אחרי פרידה מהלהקה, הוא פרץ ב-1983 עם האלבום "אהבת חיי" והפך לאחד הזמרים המצליחים בארץ.
הוא מספר על הרגע שבו הבין את גודל ההצלחה, אחרי יציאת האלבום. "הייתי ילד ביישן מהשכונה. אמרו לי שמשמיעים אותי בתחנה המרכזית בתל אביב. הלכתי לשם, הסתכלתי מרחוק, שלא ידעו שזה אני. אתה לא מבין. בבסטה אחת השמיעו את 'לינדה', מכל בסטה שמעתי שיר אחר מהאלבום. אמא'לה. הלכתי לאשר ראובני האמרגן שלי, נכנסתי לחנות של האחים ראובני ואני אומר לו, 'מה נשמע? איך הולך?' אז הוא אומר לי, 'לא רע, לא רע', בזמן שהוא מעמיס קרטונים של קלטות שלי לשלוח לכל הארץ. הוא אומר לי 'מעכשיו אתה חיים משה'".
מ-1977 ועד היום משה מעולם לא הפסיק לשיר ולהופיע, את השירים שלו כל ישראלי מכיר – בתוכם "התמונות שבאלבום", "אהבת חיי", "הקולות של פיראוס", "תודה" ו"נשבע", שמושמע בכל השבעה בטירונות צה"לית. אבל עד לפני כמה שנים, הקריירה המאוחרת שלו נשארה על אש קטנה יחסית. "הייתה תקופה רגועה יותר שבחרתי לברוח קצת לשקט", הוא מספר, "גרתי על הים, לקחתי פסק זמן למשפחה וכמובן לעצמי. אחרי שלושים שנה מגיע לי, לא?".
בשנים האחרונות הוא חזר להופיע בקביעות, פעמיים בשבוע בממוצע, וההופעות תמיד סולד אאוט. ”אני חושב שאני נמצא במקום טוב מאוד בקריירה שלי", הוא אומר, "אני נהנה להופיע בקצב ובזמן שלי. לא צריכים לרדוף אחרי כלום, בלי משרד יחסי ציבור ובלי בולשיט ובלי לספר סיפורים".
"בכל הופעה אני מתרגש מחדש, ממש מתרגש. זה הכיף שלי. אני מחכה להופעות האלה. הקהל מחזיר לי אהבה ואני אוהב לשיר. אני מופיע במקומות שבהם אתה ממש חווה את הקהל, רואה את הקהל, מרגיש את הקהל מקרוב. וזה מה שאני אוהב, לראות ולהרגיש מקרוב את השמחה של האנשים. אבות ובנים, בוגרים וצעירים, חדשים וותיקים. זה מאוד משמח. החיבוק מהקהל נותן לך כוח להמשיך. ודרך אגב, הקהל נשאר עד הסוף".
איך ההופעות שלך הפכו לתופעה כזאת?
"אני חושב שהרבה נסעו ליוון, התחילו לאהוב את השמחות האלו, לשבת בשולחן, לשתות ולשמוע את הזמר. התרבות הזאת נכנסה פה בכל המקומות, זאת ממש מסיבה. מי שרוצה לעשות יום הולדת קונה עשרים כרטיסים ומזמין את כל החברים שלו, עושה מסיבה בהופעה שלי".
אתה גם מאחל מזל טוב בסוף ההופעה לחתני השמחה.
"בטח שאני אומר מזל טוב, אלא מה".
מה לדעתך הביא את ההצלחה המחודשת שלך בשנים האחרונות?
"קלאסיקה".
זה מובן מאליו שאתה קלאסיקה, אבל למה דווקא עכשיו?
"קלאסיקה זה עכשיו. זה לא לפני. אנשים התגעגעו לשירים של העבר, שהם שמעו בבית כשהיו ילדים. כתוב בתורה, 'ושיננת לבניך דיברת בם'".
המסיבה, גוב האריות וחיים משה האגדה
אם נחזור לשאלה הראשונה של משה, "כיצד התרשמת מההופעה?" – מדובר בתופעה מיוחדת, אפילו מחממת לב. ההופעה מתחילה בעשר, אבל בשמונה וחצי האולם כבר מלא. כיאה לזאפה הרצליה, הקהל נראה מבוסס ברובו, כמה סלבס, הרבה תיקי מעצבים. אבל במבט נוסף רואים מגוון מפתיע של גילים ורקעים. הגילים נעים בין 30 ל-80. בקדמת הבמה שולחן של סבתות לצד שולחן של הייטקיסטים ג'ינג'ים נרגשים. במרכז האולם קבוצות גדולות של 10-20 איש, מסביב ומאחור עוד שולחנות מלאים.
זה הפיק של המטבח, מלצריות מוציאות מנה אחרי מנה בקצב מעורר השתאות. כמו חתונה בלי חופה, קודם כל פותחים שולחן ובעשר תתחיל המסיבה. העובדים במקום חוזרים ואומרים לי, "חכה ותראה", בחיוך שרומז שאני לא יכול לדמיין מה מצפה לי. אני מנסה להבין אם זה בגלל שאני אשכנזי עם משקפיים, והם חושבים שההופעה היחידה שהייתי בה הייתה בקונסרבטוריום. אז קודם כל, זה בדיוק מה הם חשבו, כלומר, "מה קשור אשכנזי, גם אני אשכנזייה… אבל נו, בן אדם כמוך, היפסטר". אני מסתכל שוב באולם מסביב, יש לא מעט אשכנזים. "אני יודע מה מחכה לי", אני מרגיע, "מה כבר יכול לחכות לי?". שוב עולה מולי חיוך ממתיק סוד: "מסיבה".
עידן דמתי מחדרה מתעקש שאכתוב את השם שלו ב-mako. הוא המעריץ מספר אחת, המנהיג של "גוב האריות" במרכז האולם. הוא מגיע לכל הופעה ומביא איתו שולחן של עשרה חברים לפחות. לדבריו הוא המרים הראשי, מנצח על האולטראס של חיים משה. "חכה ותראה", גם הוא מבטיח לי, "חכה שתתחיל ההופעה".
לקראת עשר האלכוהול מתחיל לזרום, לפחות על בטן מלאה. המלצריות עדיין בתנועה בלתי פוסקת, פס ייצור מתוקתק. מאחור בחדר ההלבשה משה נראה נרגש, לא לחוץ אבל דרוך, במילותיו. הוא מעט ביישן, מדבר בקול שקט. הוא מחפש משהו מעניין להגיד לי לפני ההופעה, אבל הראש שלו לא בשיחה, הוא מעדיף שאני אראה אותו שר משאשמע אותו מדבר. כשהוא עולה לבמה, זה בן אדם אחר. הוא נראה פתאום יותר זקוף, יותר צעיר, יותר חיים משה. הוא לא מבזבז מילים מיותרות, ומתחיל מיד לשיר.
עוד לפני סוף הבית הראשון דמתי כבר על השולחן, צועק את המילים ומנופף לחבריו לקום. בשיר הראשון כולם (חוץ מדמתי) עדיין יושבים, אבל תוך שלושה שירים האולם כבר על הרגליים. גוב האריות בטירוף, עומדים על כיסאות וצועקים איתו את כל המילים. זה אולם אינטימי, הקהל עומד מטר ממנו, הבמה נמוכה, קרובה. דמתי מחבק אותי וצועק באוזני, "אתה מאמין שזה באמת הוא?! חיים משה! האגדה". ולרגע הזמן באמת קופא, הוא נראה כמו אותו חיים משה שראינו כל חיינו, נשמע כמוהו. שר את כל הלהיטים הקלאסיים שלו, מטר מהקהל השואג, צמוד צמוד. אגדה.
מהשורות הראשונות אפשר לראות כמה משה נהנה מאהבת הקהל. "זה באמת רגע מרגש", אני רוצה להגיד לדמתי, אבל הוא כבר על השולחן שוב. ההופעה לא נעצרת לרגע, משה לא מדבר בין השירים, הוא רק שר בלי הפסקה להיט אחר להיט. הקהל איתו בכל רגע, מההייטקיסטים עד לסבתות, כל האולם על הרגליים, מחייכים בהשתאות או שרים בצעקות. נהנים לחזות באירוע מיוחד, להיות חלק ממנו. נהנים לראות את חיים משה הגדול, שוב גדול. אחרי שעתיים ההופעה נגמרת, בלי הדרן. משה מאחל מזל טוב לכלות וחתני יום ההולדת, מודה לכולם ויורד מהבמה. המסיבה נגמרה רגע לפני חצות, האורות נדלקים על הקהל הנרגש.
משה מקפיד לסיים לפני חצות, לא מוכן לעלות לבמה אחרי עשר וחצי בלילה. הלילות שבהם הוא חוזר הביתה בארבע לפנות בוקר מאחוריו. "זה ממני והלאה. הגיל עושה את שלו, החיים השתנו, זה יותר משפחה, עבודה, מנוחה. מסיימים הופעה, הולכים לאכול דג במסעדה ולהתראות".
זאת הנחמה שלנו
משה עולה לבמה עם דיסקית וסרט צהוב על הדש. הדיסקית עליו כל הזמן, גם בריאיון. הוא אומר שהוא עדיין מתקשה להתמודד עם החזרה לחיים אחרי 7 באוקטובר. "לחזור להופיע בתקופה הזו, כשיש חטופים וכמעט כל יום הרוגים זה אחד הדברים הכי קשים שהיו לי".
איך אתה מתמודד עם המצב?
"מאוד קשה לי, יש לי חרדות. אתה חושב על המון דברים, נכנס למקומות שלא נכנסת אליהם לפני כן. לי כמבוגר זה קשה. כשאתה בא לישון אתה מסכם את היום. מה עם הנכדים, מה עם הילדים, מה עם החטופים ומה עם ההרוגים. ראיתי את התמונה של האמא מרימה את שני הילדים, משפחת ביבס. זה הדבר שהכי גמר אותי".
זה היה נורא, עדיין נורא.
"בהתחלה עד שעיכלתי את מה שקרה, החרדות, הטלוויזיה הכניסה אותי עוד יותר לתוך הראש הזה. בשבוע הראשון הרגשתי לא טוב, משהו בבטן לא טוב. פתאום עיכלתי את מה שקרה. אחרי שבועיים הפסקתי לראות טלוויזיה, הייתי רואה כותרת ובורח מהבית. אי אפשר. אני אומר לאשתי 'איך את יכולה לראות טלוויזיה?'. היא גם בוכה מזה".
ברור, כולנו.
"תשמע, אני הכרתי הרבה מלחמות בחיי, זאת המלחמה הכי קשה שהייתה לנו. וזה ממשיך. אתה יוצא מהבית ואומרים לך שלפני שלוש דקות נהרג חייל, אתה יודע איזה קשה זה לעלות להופיע אחרי דבר כזה? בהופעה לא מזמן שרתי 'התמונות שבאלבום' והקהל עמד ובכה. בהופעה האחרונה הייתה אישה בשם סימונה שאיבדה את הבן שלה. היא באה אליי, אומרת לי 'אתה הנחמה שלי'. היה לה בית קפה ביהודה המכבי שהיינו יושבים בו פעם כל הזמן, הייתי יושב שם כל יום, הייתי בחתונה שלה. הילד שלה נהרג, והיא אומרת שאני הנחמה שלה".
תקופה איומה.
"חבר שלי, הבן שלו חטוף, חנן יבלונקה. אחרי שבועיים, יש לי צמרמורת כשאני מספר את זה, האבא פתאום הגיע למקום שאנחנו יושבים, החברים. הופתענו, חיבקנו ונישקנו אותו, והוא ביקש שישימו מוזיקה, שלא נהיה עצובים. זאת הנחמה שלנו, המוזיקה".
להוסיף על האבל, ליאור פרחי ששיתפת איתו בעבר פעולה, הלך לעולמו לפני שבועות ספורים.
"זכרונו לברכה. אני חושב שהוא היה ברמה לא פחות גבוהה מאשר הכוכבים של היום. היה לו קול טוב, הוא נראה טוב, הוא עשה שירים טובים. אני קיבלתי שוק כששמעתי שהוא נפטר. מה? מה? מה? גמגמתי. הוא היה מאוד חברותי, בגובה העיניים. לא הגיע לו ללכת ככה. אני חושב שהוא היה בתקופת פריחה לפני המוות, הוא הושמע המון".
כשאתה מסתכל אחורה על הדרך שהמוזיקה המזרחית עשתה מאז תחילת הקריירה שלך, אתה מרגיש גאווה על הדרך שעברתם?
"אני חושב שאני אחראי למצב, בלי להשוויץ. אני חושב שאני שכבתי על הגדר בשביל שהמוזיקה תגיע למערב. פעם לא היית שומע ברמת השרון מערב מוזיקה מזרחית, היום מרימים את הווליום ואוהבים. זה כבר לא מזרחית, בעצם כל השירים ישראליים. זה הכי ישראלי שיש".
בעבר הרגשת שדוחקים אותך לשוליים?
"למזלי עברתי טוב, הייתי מושמע. נכון שהייתה בהתחלה מעט התנכרות או עדיפות לזמרים שונים ואחרים. אז אני בזמנו הייתי נוסע המון לחו"ל, ואז זה חזר להם בומרנג והתחילו לחפש אותי יותר מדי".
אז אתה לא הרגשת אז שמתייחסים אליך כפחות?
"לא היה לי את זה אף פעם, לא חשבתי על דברים שליליים. אבא שלי ז"ל לימד אותי, 'אל תניף דגל ותגיד "אני מקופח"'. אני בחיים לא זעמתי או הנפתי דגל. היו לי שירים טובים, תמיד הופעתי, והקהל קיבל אותי יפה מאוד".
קודם כל לדאוג לאבא שלי
לפני כחמש שנים, אסף בנו של משה לקח אותו למסעדה והציע לנהל אותו. הוא עזב את עבודתו כעורך דין ופנה לעולם העסקים, עד שהחליט להקדיש את עצמו לקריירה של אביו. "ראיתי שהתחיל להיות ביקוש והיה צריך לנהל את זה יותר טוב", אסף מספר, "הבנתי שיש פה מפעל חיים שצריך לתת לו את הכוח שמגיע לו. אי אפשר להשאיר את זה רדום".
אסף הוא מי שהתחיל את ההופעות בזאפה ובגריי, וכיוון מחדש את הקריירה של אביו. כפי שחיים מעיד בגאווה, "הוא מההתחלה ידע להזיז דברים, היה לו אומץ. הוא פנה למקומות ופתאום נהיה ביקוש. מההופעה הראשונה היה סולד אאוט. אם יש לך תוכנית טובה, נגנים טובים, הרכב טוב – אז אתה עולה לבמה ונראה טוב. הכי קל לעבוד עם בן משפחה שיש לו ראש שמבין, אני יכול לישון בשקט. הוא מסדר את הכל".
אסף: "כן, אני עשיתי לו שקט בראש. היום הוא רק מקבל הודעה, 'אתה מופיע פה ופה'. ברגע שלאומן יש שקט בראש והכל מתנהל ומתקתק הוא יכול גם להביא את האומנות שלו. אם הוא צריך להתעסק בכבל ובסאונד הוא לא בא נקי. אנחנו לא רוצים שהוא יתעסק בכלום. הכל מסודר כמו שצריך. הוא מופיע בטבריה, לילה קודם הוא מקבל מלון בטבריה. הוא מופיע בחיפה, לילה קודם חדר".
איך אתם מסתדרים בעבודה כאבא ובן?
אסף מסתיר חיוך קטן ומנסה לעבור נושא בזריזות, "זה לא קל. נקודה. נקסט". אביו שולח אליו מבט ממזרי ומתחיל לשיר לו מהעבר השני של השולחן.
אז אתם כן מציקים אחד לשני קצת.
אסף: "הלו, בוא לא נגזים. אנחנו לא אויבים".
מציקים באהבה.
אסף: "תראה איזה חמוד הוא… תשמע, זה לא קל להסתדר עם משפחה. אבל אני שמח, קודם כל לדאוג לאבא שלי, מגיע לו. יש לזה מחיר?".
אסף כבר נבוך מהעיסוק בו, ואביו מתערב בזמן: "סליחה, יש עוד שותף להצלחה – אשתי. היא הרוגע. אשתי זו הברכה והמתנה שלי, הבאלאנס שלי, של המשפחה שלי, של הקריירה שלי. אני חושב שהמזל נפתח לי ב-77', מאז שהתחתנתי איתה".
למשה ואשתו יש שלושה בנים גדולים ושני נכדים, הגדול מביניהם בן 6. הוא מעיד על עצמו שהוא סבא פעיל, רואה את הנכדים לפחות פעמיים בשבוע, "הם באים אלי או שאני מוציא אותם מהגן ולוקח אותם לאכול. הנכדים זאת אולי המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי".
משה נולד וגדל וחי כל חייו בשכונת מורשה ברמת השרון. "אני לא חושב שאני יכול לגור במקום אחר חוץ מרמת השרון. זה המקום שנולדתי וגדלתי בו, עם כל חוויות הילדות שלנו. כאן הבית שבניתי עם אשתי לפני כ-40 שנה. הילדים שלי גדלו והתחנכו כאן, ובשבילי רמת השרון תמיד תהיה הבית. הכרתי את אשתי פה במורשה. היא הייתה שכנה שלי".
עושים לך כבוד בשכונה?
"יש כבוד. כולנו אנשים פשוטים. לכל אחד יש מעמד. אין פה אחד שלא מכיר את השני. לך לבן אדם ממול, אל תגיד 'הייתי אצל חיים', תגיד שאתה רוצה להכין חביתה, תבקש שתי ביצים. הוא יביא לך את התבנית ואת כל החומרים ליד. תנסה אותי, לך לשכן".
יפה, שכונה יפה.
"ראש העיר, איציק רוכברגר, הוא חבר שלי מהגן. יש לי סיפור עליו. הייתה פעם יועצת חינוכית שמחלקת לאיזה כיוון ללכת, לבית ספר מקצועי או ריאלי, אמא של זילברמן הבדרן מ'גבעת חלפון' (השחקן מנחם זילברמן – א"ר). הוא ואני היינו פה מאחורי הבית הזה שאנחנו יושבים בו עכשיו, עקרנו עץ. לא יודע למה, שלחו אותנו לעקור עץ. אז היא ראתה אותנו עוקרים את העץ, ואמרה לנו 'אתם מתאימים לבית ספר חקלאי'".
כי עקרתם עץ.
"כן, כנראה. לימים קניתי את הבית הזה".
לא מצאתי בוויקיפדיה את השם של אשתך, איך קוראים לה?
"י.פ.ה. כשמה כן היא. אישה יפה וטובה. תשמע, כשיש לך אישה כזאת שדואגת לך להכל, לוגיסטיקה, בגדים, אוכל, שינה, ביום של הופעה אסור שיהיו פה אורחים או רעש. כל מיני דברים כאלו. כשיש לך את זה, אתה יוצא מהבית שלם. היא עוד בודקת אותי ביציאה שלא שכחתי כלום, שהכל יושב טוב. את החולצה. את הנעליים. היא מלווה אותי החוצה, דואגת לי בכל דבר. עד היום".
חיים משה יופיע ב-25.3 בגריי יהוד, ב-28.3 בזאפה ירושלים, ב-2.4 ב-FRIENDS טבריה, ב-10.4 ב-FRIENDS נהריה וב-18.4 בזאפה תל אביב