המסע המוזיקלי של מעיין ליניק מתפתל ומסתעף מעבר לגבולות גיאוגרפיים, דוריים, ואם תשאלו אותה - אפילו תקופות חיים. לדברי ליניק, על פניו בת 25, יש מצב שחלק משורשיה בכלל נמצאים בגלגול קודם. "אני עושה דברים שנחשבים מוזיקת עולם, אבל ממש קשה לי להגדיר מה זה בדיוק", היא מהרהרת. "למדתי מוזיקה אנדלוסית, פיוטים, ג'אז. אני שומעת גם המון מוזיקה אתיופית כי אני חושבת שהייתי אתיופית באיזה גלגול. אני נורא אוהבת לאכול אנג'רה, אז זה יכול להסביר את זה. אני מושפעת גם ממוזיקה לצמחים".
מוזיקה לצמחים?
"יש תדרים שעושים לצמחים אווירה של 'תצמחו' וגם אנשים יכולים לשמוע אותם. סוג של אמביינט. זה תדר מעניין והוא נותן לי המון השראה".
כבר כמה שנים ששמה של ליניק נלחש היטב בסצנת האינדי הישראלית. היא ניגנה עם שי צברי, השתתפה בפסטיבל "מקודשת", וביוני האחרון נחשפה סוף סוף עם קליפ הבכורה שלה לשיר "יש אור", שנחת בפלייליסט הלילה של גלגלצ. השלב הבא הוא השתלטות על עולם הפסטיבלים: אחרי "זולה" בסוכות היא תופיע בחודש הבא ב"אימג'ן" באשרם במדבר, ובנובמבר תמשיך את המסע בפסטיבל הג'אז החורפי באילת. אבל אם תשאלו את מלהקי הריאליטי שמחזרים אחריה בכל פעם שתוכנית שירה חדשה עולה על הפרק, הרגע שלה היה יכול לבוא הרבה קודם. "בכל פעם הם מתקשרים, מזמינים. אני כבר רגילה לזה", מספרת ליניק, "הם רוצים שתבואי אז מרימים לך את הביטחון, אומרים שיתנו לי אודישן מיוחד, אבל תמיד זה הרגיש לי לא שייך לי".
מעולם לא היית באודישן לריאליטי? אפילו לא אחד?
"רגע", היא נזכרת לפתע, "בעצם הייתי באודישן אחד, נשבעת לך שאני לא זוכרת לאיזו תוכנית. הלכתי סתם כדי לראות מה יהיה וזו סיבה דבילית ללכת. רציתי לפגוש אנשים, אבל זה היה כזה 'בואי תראי מה את יודעת ונראה אם זה מה שאנחנו מחפשים', אז גם אני עשיתי להם אודישן, ולא עברנו אחד אצל השני. זה היה הדדי. שכחתי שהייתי שם ברגע שיצאתי. אני גם לא עושה קאברים".
לא חייבים. תמיר גרינברג זכה ב"הכוכב הבא" עם שירים מקוריים.
"נכון, הוא מלך. אני לא מכירה אותו אישית, אבל מלא חברים שלי מנגנים איתו. אני מאוד מעריכה אותו. האמת היא שבעונה הזו, זו הפעם הראשונה שראיתי את התוכנית וזה נראה לי מאוד כיף, אבל עדיין לא שייך לי. אני לא מזלזלת במי שעושה את זה, אבל לי יש עוד דרך שאני רוצה לעשות לבד".
להימנעות הזו מהזרקורים המידיים יש אולי סיבה נוספת, ושמה הוא אתי אנקרי. כוכבת הניינטיז, זוכת פרס מפעל חיים של אקו"ם לשנת 2020 ומי שמבט אחד מספיק כדי לראות את הדמיון בינה לבין בתה. "אולי בעומק, הנושא של שלי היה קשור לכך שלא יצאתי עד היום", אומרת ליניק. "רציתי לדייק את מה שאני מביאה. אבל בתכלס זה לא קשור, תמיד ידעתי שאנחנו שונות, בלי קשר לכמה אני מעריכה ואוהבת אותה ואת כל מה שהיא עשתה. מי שמנסה לעשות כמו מישהו אחר, מפספס את מה שהוא. אני רוצה לעשות את מה שמעיין עושה".
רישומים בתוך הנפש
היא מקבלת אותי בדירת השותפות שלה ביפו, מתחת לתקרה גבוהה בין קירות חשופים. הסנסורים הפתוחים תמידית של ליניק חושבים שאנחנו כבר מכירות. אולי מגלגול אחר. קפה הבית הוא בוץ, "כי אני בדואית. עכשיו אני והחברות שלי פה בעיר, אבל אני באה ממקומות שבהם אנשים תמיד ידעו לעשות לך מדורה ולבשל לך בשטח".
אז בעיר אתן מדליקות מדורות מסוג אחר.
"כן, כנראה", היא צוחקת, "אני אוהבת לשלב בין עולמות. אומרים שבתל אביב אין חום אנושי אבל זה לא נכון. אני אוהבת להביא את החום לכאן. עברתי לכאן מירושלים כי היה לי קר. בתל אביב יש כל מיני סוגים של חום".
אחד מהסוגים האלה עטף אותה כששמעה את השיר שלה מתנגן ברדיו במונית. "חזרתי מבילוי באמצע הלילה וחברה כותבת לי לפתוח את הרדיו. אמרתי לנהג, 'שים גלגלצ נשמה'. חייכתי לעצמי כששמעתי את השיר. הנהג היה בשוק".
על קירות החדר יש ציורים שציירה, רובם פורטרטים עצמיים. אחד של אריקה באדו, הזמרת הנערצת עליה. בתפזורת אפשר למצוא כאן גם פסנתר, גיטרות, בס וצ'לו - ברובם למדה לנגן בעצמה - וגם צילומים של המשפחה: אמא אתי ואבא דורון, שחזרו בתשובה כשהייתה בת חמש, ושלושת אחיה. אחד התחתן ממש השבוע והשאיר על זרועותיה שני כתמי חינה, שמשתלבים היטב בכל התפאורה הזו.
החיים שלה התחילו לא רחוק מכאן, בנווה צדק. "גרנו ליד סוזן דלל ואז אבא שלי בנה בית בכפר אורנים. הוא היה שחקן אבל הפך לנגר, יש לו ידי זהב".
אמרו לך שבבית החדש תלכי לבית ספר דתי?
"זה לא זכור לי כרגע אחד שבו באים ואומרים לי את זה. השינוי של ההורים היה בהדרגה, לא בקאט אלא בתהליך טבעי. התחלתי ללמוד בבית ספר דתי וזה חצאיות ארוכות, תפילות. באתי לשם וזרמתי, אבל ידעתי שאני עוף קצת פתוח יותר. שאר הילדים גדלו בבית דתי וההורים שלי חזרו בתשובה, זה אחרת. אחרי היסודי רשמו אותי לאולפנה, שם כבר היו יותר קונפליקטים".
סביב מה?
"זה בדרך כלל היה על צניעות, שמירת נגיעה, אורך החצאית. היו שולחים אותי לחדר של הרב, מנסים ליישר אותי. זה היה מעליב ומתסכל. זה התסכול שלהם, של איך להתמודד עם ילדות שמורדות במערכת. הרגשתי שאני רוצה את החיפוש והמקום שלי מול השם, ושלא יתערבו לי בדת וביהדות. אבל ככה זה, אני בבית ספר שלהם ואלה החוקים שלהם. בדרך כלל פשוט הייתי שותקת".
מה ההורים אמרו?
"הם זרמו איתי תמיד, לא לחצו עליי. הם כמוני. כשאיימו עליי ש'נספר להורים שלך' לא הבנתי מה העניין, הם הרי יודעים עליי הכל. הם ידעו שאני לא חושבת שהשם רוצה שאלך לקיצוניות, אלא שאעשה דברים באופן טבעי והדרגתי ופנימי והשינוי יחלחל אם הוא נכון".
לאורך השנים, וגם היום, ליניק מסרבת למקם את עצמה על הספקטרום הדתי. היא למדה בישוב הדתי חשמונאים, אבל בכפר אורנים היו לה חברים מכל הסוגים והיא לא הדירה את עצמה משום קהל. "יכולתי לפגוש חברים בנים במרכז ולהתחבק איתם, הם היו כמו אחים שלי. באולפנה זה עשה עניין, מדברים על מי שלא שומרת נגיעה, יש לחשושים על זה".
נשמע מעליב.
"אני מניחה שיש לזה רישומים בתוך הנפש. ביחס לחברה נחשבתי למאוד פתוחה, אבל הרגשתי שזו השליחות שלי, שאני רוצה לאזן את המקום הזה. יש משהו בחברה הדתית - אם את פחות שומרת אז את לא ראויה או לא דתייה מספיק, וזה שיפוט חמור יותר כלפי בת. אבל זה לא רק בחברה הדתית, זה ככה גם בציבור החילוני. זה הרי אותו המנגנון, רק הגבולות משתנים. אני מזדהה עם מקום של חופש נשי, לבחור לעצמי, לא להתעסק במה מותר או אסור אלא במה נכון לי".
ומה מקום הדת בחיים שלך היום?
"היום אני לא רואה בעצמי דתייה או חילונית, אלא אדם שמחפש רוח ונותן בחיים מקום לרוח ולהשם. אני לא שומרת שבת כהלכתה, אבל יש הרבה חשיבות למקום של השבת בחיי. אני אוהבת לעשות הפרדה מהעבודה היומיומית. יצא לי להופיע בשבת, ואם לא תהיה ברירה אעשה זאת שוב, אבל אני מעדיפה שלא".
מנגנת עם האוזן
בבית התנהלו החיים בעיקר סביב לימודי רוחניות ב"שיטת ימימה". פסקול הפריצה של אתי אנקרי משנות ה-90, עם שירים דוקרניים כמו "לך תתרגל איתה" ו"לוליטה", הוחלף במזמורי פיוטים. "בשירים המוקדמים של אמא שלי היה משהו מאוד נועז", אומרת ליניק, "אני אוהבת אותם, אבל זה לא מי שהיא היום. זה היה מאוד רלבנטי למי שהיא הייתה אז, היום המסרים שלה אחרים".
לפני שנה, במסגרת פרויקט "צו השעה", הקליטו יחד השתיים קאבר לשירו של אריאל זילבר "מסך עשן". "זה היה מאוד ספונטני", מספרת ליניק. "שרנו בחדר בבית, הסתכלנו אחת על השנייה, יש לנו קשר חזק וגבוה, טלפתיה, והבנו שיש כאן זווית אחרת, נשמות של אמא ובת. יש מצב שנקליט ביחד שוב בעתיד. אני מאוד אוהבת ומעריכה את אמא שלי".
כשאנקרי נקראה לקבל את פרס אקו"ם השנה, בקונצרט מיוחד ב"זאפה" בירושלים, היא סירבה להגיע לאחר שנאסר עליה להופיע מול נשים בלבד. "היא התבאסה מזה", אומרת ליניק, "ותמכתי בה. אמא שלי רצתה לעשות מה שהיא רוצה וצריך היה לאפשר לה את זה. כל אחד יכול לבחור איך לעשות את האמנות שלו, זה חופש הבחירה. זה מובן מאליו שצריך לאפשר לאמן להופיע מול מי שהוא רוצה".
בין אם זו הגנטיקה או ההשפעה היום יומית של אמה - בעורקים של מעיין ליניק זורמת המוזיקה מגיל צעיר מאוד. "הייתי ילדה ששרה בטקסים בבית הספר", היא מספרת, "לא למדתי שירה ונגינה באופן מקצועי כילדה, אבל ספגתי המון. בילדות למדתי כמה אקורדים בגיטרה והמשכתי לבד. אח שלי למד פסנתר בבית, זכרתי את מה שהוא ניגן משמיעה והעיניים שלי ישר בקלידים ואני מנגנת עם האוזן קטעים של נורה ג'ונס. בתיכון הייתי במגמת חוץ במוזיקה כי לא היה באולפנה, אז בכיתה י' הייתי נוסעת לירושלים ל'צוללת צהובה', לומדת שם המון".
כשסיימה את האולפנה, החלה לנדוד. "הייתי במכינת בית ישראל ועבדתי בקיימות. עבדתי בקטיף תמרים בערבה, טיילתי המון, טרמפים לפה ולשם, ובכל מקום תמיד יש נגינה, ג'אם פה ושם. ואז עברתי למצפה רמון, עבדתי בחומוס, שם הייתה לי את הלהקה הראשונה שלי. היינו יושבים בהאנגר של חבר ועושים חזרות ומעלים הופעה במועדון ג'אז, עם שישה נגנים. זה היה הכי צ'יל בעולם".
גרתי על עץ
הצבא, החליטה, הוא לא בשבילה. "היה רגע חזק שהבנתי שלהתגייס לא מתאים לי", אומרת ליניק, "הבנתי שאני לא רוצה להפסיק את התהליך המוזיקלי שלי. אני לא אדם שמתאים למסגרת צבאית, זה יהיה בזבוז. זה לא עניין של נתינה, יש לי מלא מה לתת וזה יכבה אותי וחבל לשני הצדדים. השם היה איתי כשהלכתי להצהיר, קיבלתי את הפטור אחרי שבוע והייתי אדם מאושר ואני עדיין מאושרת מזה".
אז מה עשית?
"הלכתי לגור בירושלים, ועשיתי שירות לאומי בגן אנתרופוסופי. זה גן שמשלב בין הדת והרוח, מאוד מתאים לי. חזרתי קצת ללבוש חצאיות באותה תקופה, זה התאים לי. גרתי על עץ בנחלאות".
עץ?
"כן, ברחוב נרקיס בנחלאות יש עץ על ראש הברוש ויש שם מדרגות ודק. זה רק לקיץ, בגשם הראשון עברתי משם. אבל היה לי מדהים, קמתי כל בוקר והרחתי את הריח של העץ".
אחרי ירושלים הגיעה עוד תקופה של נדודים - בצפון, במרכז, כל מקום שבו יש לה חברים וניגונים. "למדתי מאבא שלי נגרות ועשיתי עץ, אבל ידעתי שהמוזיקה זה המקום שלי. התחלתי לעבוד עם מפיקים, לחפש את הקול שלי. אני עדיין בחיפוש. קיבלתי מתנה - יכולת להזרים הרבה צלילים ומנגינות ומילים בכל מיני זרמים שונים של ז'אנרים. אני יכולה לשמוע משהו ולכתוב בסגנון אחד ואז אחר ואז אינסטרומנטלי. לפעמים השפע הזה מבלבל. אבל לא אכפת לי שישימו אותי במשבצת, כי אני אשבור אותה".
את מתפרנסת ממוזיקה?
"כן, למרות שהשנה גם חזרתי לעבוד עם ילדים בגן. אני אוהבת את זה, זה מחבר אותי לאישה שבתוכי, אפשר ללמוד הרבה מילדים. אני גם מלמדת פסנתר לפעמים, בשיטה משלי. אבל יותר ויותר אני מתפרנסת היום מהמוזיקה עצמה. אני עושה קולות רקע, מנגנת בהקלטות. כשזה רק לנגן זה תמיד קצת מפתיע שאני בת, כי זה עולם שרובו בנים. מסתכלים עליי במבט של 'אה, את מנגנת? את מנגנת טוב?'. זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש, כי אני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד".
להיות בת בעולם של בנים זה אומר להדוף גם הרבה חיזורים?
"יכול להיות שמתחילים איתי ואני לא שמה לב. אבל אני בשנייה הופכת את הכל לקול. מי שמסתובבת בעולם המוזיקה כמוני רגילה להיות עם 80 אחוז גברים כל הזמן. אין איתי וייבים מוזרים".
זה מסובך
בתוך המסע האינטרגלקטי שלה, ליניק נותנת תחושה שמאחוריה יש שובל של לבבות שבורים. כשאני שואלת אותה אם זה המצב היא מחייכת חיוך שובב: "מה, אני נראית לך בעייתית? למה? אני הכי חמודה".
תחושת בטן. היית במערכת יחסים רצינית?
"היה לי קשר אחד, הוא ההשראה ל'יש אור', זה שיר שנכתב אחרי הפרידה. זה מסובך, נפרדנו לפני שנה, חזרנו ונפרדנו שוב לא מזמן, אז הכל טרי ואני לא יודעת מה להגיד ומה לא להגיד. הוא מוזיקאי, בעולם שלי. אני רוצה להישאר מחוברת, ואם צריך להתבשל צריך להתבשל ואם צריך לדייק צריך לדייק. אני לא רוצה להיות משהו שאני לא".
הפרידה הייתה בטוב?
"כן, מאוד. היה לי בן זוג מדהים ואנחנו חברים ממש טובים עכשיו. הייתה הבנה מאוד מכבדת ומקבלת שכל אחד צריך לעבור שביל משל עצמו ואולי דברים ייפגשו מתישהו. מאוד חשוב לי לכבד".
אם היית ממשיכה באולפנה, היית נשואה היום?
"יכול להיות. כשהייתי צעירה יותר חשבתי שאין שאלה בכלל, אני אהיה נשואה עם ילד בגיל 22. חלק מהבנות שלמדתי איתן נמצאות היום במקום הזה. אני שמחה עם איפה שאני. צריך להתחתן מתוך בחירה פנימית שלמה של חיבור".
גם בן הזוג הבא שלך יהיה מוזיקאי?
"אולי, לא יודעת. אני לא מחליטה בשבילו".
צילום: אלרן רוז | סטיילינג: נגה דיאי | איפור ושיער: קתרין לוי ל-hair&makeup express