כמה דקות אל תוך השיחה שלנו, אתי ביטון מוחה את הדמעות. "בא לי כבר לספר לך את הסוף, את מה שקורה היום", היא אומרת. "לפני שבועיים הופעתי במצעד הגאווה בבאר שבע, שזו סגירת מעגל מטורפת. אבא שלי עמד שם עם כיפה על הראש, שורה ראשונה בקהל, צעק ועודד אותי. וזה הניצחון המאוד-מאוד גדול שלי".
הדרך של ביטון (33) לניצחון הזה לא הייתה קלה. בשנה שעברה, היא יצאה מהארון בשיר שהוציאה, שלוש שנים אחרי שסיפרה למשפחתה. "באתי מבית מסורתי מרוקאי באר-שבעי, כל הסטיגמות שאת רק יכולה לדמיין וניסיתי תמיד להילחם בזה. פחדתי לאכזב את ההורים שלי, לא ידעתי אם הם יקבלו את זה. לא ממקום של 'יואו, ינטשו אותי', יש לי משפחה חמה ומדהימה, הם תומכים בי גם ברמה האישית וגם בקריירה, אבל ממש פחדתי מהמבט המאוכזב שלהם. מי שבא מהמקום שלי, יכול להבין את הכובד של הדבר הזה, כי המשפחה שלי היא הכול. ידעתי שזה יהיה קשה".
מה אמרת להורים?
"אמרתי להם שאני אוהבת נשים. היה הלם ראשוני. אבל עם כל זה, הם לא עזבו אותי לשנייה והם חיבקו אותי וישנתי עם אמא שלי כפיות בלילה. היה להם קשה אבל לא ממקום של 'מה הפלת עלינו' אלא ממקום של חוסר ידע. הם רצו להבין אם יהיה לי בית, אם יהיו לי ילדים, אם תהיה לי פינה משלי. הם דאגו לי, ואני מודה לאלוהים שהייתה לי את הבינה להבין את זה. ואמרתי גם אם זה ייקח שנתיים, יש לי זמן, אבל החיבוק והקבלה שלהם הגיעו הרבה יותר מהר מזה".
למה את מתכוונת ב"חוסר ידע"?
"זה פשוט לא העולם שלהם, לא היה דיבור על העולם הזה. אם הייתה לי בתור נערה מתבגרת מודעות או מקום לפנות אליו, אוזן קשבת, מודל לחיקוי, מישהו שייתן מענה לשאלות שלי, היה לי הרבה יותר קל. בגלל זה כל כך חשוב לי לעשות מוזיקה, שמדברת גם לקהל הזה, ומדברת מתוך הדרך שלי שהייתה מאוד חשוכה ובודדה. בתחילת דרכי לא ידעתי שיש אנשים כמוני".
יצאתי מהארון ולא קרה כלום
לא רק היציאה מהארון של ביטון הגיעה בגיל מאוחר יחסית, אלא גם ההשלמה שלה עם עצמה. "יצאתי עם גברים בעבר, ניסיתי, ולא הבנתי למה אני לא שלמה", היא נזכרת, "למה אני לא מרגישה כמו החברות שלי שמספרות על הגברים שהן יוצאות איתם. הייתי צריכה לעבור משהו עם עצמי ולהגיע להבנה שוואלה, אני כזאת. אנשים שואלים למה לקח לי כל כך הרבה זמן. יש אנשים שמבינים את זה מגיל 5 ויש כאלה שלא. נכון, אני מרגישה שזה היה שם תמיד, שזאת אני ושזה מולד, אבל בתור ילדה ונערה לא תמיד הבנתי את זה, יש דברים שלוקח זמן לעכל ולהבין".
מתי כן הבנת?
"בצבא הבנתי שיש לי משיכה לנשים ושאני צריכה להכיר בזה. כשהייתי בת 23 נסעתי לאומן. אני מאוד מחוברת לאלוהים ורציתי להבין למה קשה לי ככה. אמרתי, 'אני מאמינה שבראת אותי ככה, אז למה אני צריכה לעבור את זה?'. שם לקחתי על עצמי לשמור שבת, והבנתי שזה בסדר להאמין באלוהים ולהיות קרובה אליו ולחיות את החיים שלי בדרך שלי. לא רצחתי אף אחד, לא גנבתי, וכל עוד אני לא פוגעת באף אחד, אני אחיה את חיי בלי שאף אחד יגיד לי איך לחיות אותם".
ומתי עברת מלהבין את זה ללחיות את זה?
"בסביבות גיל 25 הכרתי מישהי בערב עם חברים משותפים, והייתה משיכה. היא הייתה מחוץ לארון ואני הייתי בארון, ורק התחלתי להבין את זה ולנסות. זו הייתה סערה. אמרתי 'אוקיי, אני הולכת על זה', אבל כל הזמן הפחדים היו בראש, וגם מאוד לא רציתי לפגוע בה".
לאורך הזוגיות שניהלתן במשך שנתיים היית בארון, ורק כשנפרדתן סיפרת למשפחה.
כן. לפני בערך ארבע שנים אמא שלי חלתה בסרטן השד, וזה עיכב אותי עוד קצת כי לא רציתי להכביד ולהוסיף דאגות. עברתי תקופה מאוד קשה של חרדות. כשזה קרה זה היה כמו שבעה טון על הראש, וזה היה תהליך של שנה, מאוד קשה, נורא דאגתי לה. זו אמא שלי, היא עמוד התווך של הבית שלי, פתאום כל הפחדים מתעוררים".
חשבתי שאולי דווקא בעקבות ההתמודדות עם המחלה, היה יותר מקום לספר ולהיות אמיתית.
"גם זה נכון. בהתחלה זה עיכב אבל אחרי שהיא החלימה, הבית קיבל פרופורציות, וגם אני. אמרתי 'די, אני מתעסקת בשטויות, המשפחה שלי בחיים לא תאכזב אותי'. ראיתי שיש דברים הרבה יותר קשים שקורים בחיים מההתמודדות הזו שלי".
אז המשפחה קיבלה אותך, והחלטת לצאת מהארון גם באופן פומבי. חששת מהתגובה של הקהל?
"לא פחדתי לעשות את הצעד הזה מהמקום המקצועי, רק באישי היה לי קשה. ובאמת כשעשיתי את זה קיבלתי חיבוק אדיר. נכון, היו גם הודעות נאצה והיו גם שיחות הזויות של 'תקשיבי יא חתיכת…' כאלה, 'תתביישי לך בדגל שאת מנופפת, טפו עלייך'. לצד חיבוק כל כך גדול, אני בוחרת פשוט לא להתייחס לזה, ידעתי שיהיו גם כאלה. מי שבוחר לספר את הסיפור שלו צריך להיות חזק".
הרבה מספרים בדיעבד שלא יצאו מהארון בגלל כבוד המשפחה, או נניח כל עוד סבא וסבתא בחיים.
"אני יכולה להבין את זה, בטח מהמקום שאני באתי. אבל אני יכולה להגיד להם ולכולם – אין מחיר לחופש, ומי שאוהב אותך בכל ליבו ואתה דם מדמו והוא אוהב אותך בכל ליבו, אין סיבה שבסופו של דבר הוא לא יחבק את זה, גם אם זה יהיה קשה. גם ההורים שלי עברו דרך ותהליך".
אמרת קודם שלא ידעת שיש עוד כמוך, שלא הייתה לך מודל לחיקוי. את מרגישה שאת מודל לחיקוי בשביל אחרים ואחרות?
"תמיד אומרים לי, 'את הראשונה'. עצוב לי שאני הראשונה. אני חד משמעית חושבת שכל אמן שייצא מהארון זה מבורך, זה לתת לאחרים כוח עצום, ואני חושבת שהרבה אמנים לא מבינים את זה. הרבה מדברים על יציאה מהארון בהקשר לזמר המזרחי, אבל די, באמת די. הנה, יצאתי מהארון ולא קרה כלום. שרית חדד יצאה מהארון ולא קרה כלום. חוץ מאנשים שבאמת מסתכלים על זה ומקבלים מזה כוח ותקווה".
איך הרגשת כששרית יצאה?
"מדהים. שרית היא קודם כל חברה, כי החברה הכי טובה שלי זו תמר יהלומי, בת הזוג שלה. יש להן עוד מעט שלוש בנות ואני כל כך שמחה בשבילן. שרית באמת לקחה את הזמן שלה וכשהיא הייתה שלמה עם זה, היא עשתה את זה".
את היציאה שלך מהארון עשית בצורה מאוד פומבית, עם שיר שכתבת יחד עם תמר ועם יונתן קלימי.
"נכון, הם באמת ידעו וליוו אותי לאורך הדרך. כשהשיר יצא, זה היה ממש מרגש, מחזק, לשמוע ששיר שלי השפיע על אחרים ונתן להם כוח ללכת לדבר עם ההורים. מה יכולתי לבקש יותר מזה? זה באמת באמת מדהים. זה מה שרציתי שיקרה".
בשביל זה אני שרה
ביטון התחילה את הקריירה בתוכנית הכישרונות לילדים "בראבו" והמשיכה אותה בלהקת הנח"ל. מיד עם השחרור מהצבא, הסינגל שלה "פתגם סיני" זכה להצלחה וסימן אותה כהבטחה. "זה היה מטורף, חלום שמתגשם לשיר ראשון. ידעתי שאני עוד אעבור דרך, אני לא רוצה לעשות קיסריה ביום, לא מאמינה בזה. רק רציתי לאסוף לעצמי קהל".
באמת אחרי הצלחה מאוד גדולה, ומיקומך כהבטחה, היו תקופות פחות מוצלחות.
"כן, היו כמה שירים שלא עבדו, ואז אופיר כהן כתב לי את 'רק לאמא', וידעתי שזה שיר שהולך לרסק לבבות. והוא ממשיך לגעת אחרי כל כך הרבה שנים, גם עכשיו עם נטלי ומורדי אוקנין שנעצרו בטורקיה. נטלי ישבה בכלא הטורקי באחד הרגעים הקשים בחיים שלה, במקום כל כך חשוך ומנותק מהמשפחה. לא האמנתי שדווקא אז היא חושבת על שיר שלי, שזה מה שחיזק אותה ונתן לה כוח, שזה מה שהיא רוצה לשמוע מכל השירים שבעולם. התרסקתי, בשביל זה אני שרה, בשביל זה אני עושה מוזיקה".
בשיר "רק לאמא" את שרה גם במרוקאית. את מרגישה שאת מקוטלגת כזמרת מזרחית?
"ההורים שלי ממרוקו ואני גאה בזה. אני עושה מוזיקה עם ההשפעות שלי, תמיד יש מחרוזת מרוקאית וערבית, אבל גדלתי גם על ריטה ועידן רייכל ואריק איינשטיין ואהבתי הכול. זה מעצבן אותי שמקטלגים אותי לפי המוצא שלי, היום השיח הזה מבחינתי לא קיים, המוזיקה המזרחית חצתה כל מיינסטרים אפשרי והיא באמת קונצנזוס. מבחינתי, אני עושה מוזיקה ישראלית לכל דבר וגם מסלסלת וגם שרה בערבית ובמרוקאית. זה מה שמייחד את הכול. אם פעם היה דיבור רק על גלגלצ, אז היום זמרים מזרחים מדלגים על הפלייליסט ומגיעים ישר למקומות ראשונים".
ולא היית רוצה ייצוג בפלייליסט?
"הייתי שמחה שיקשיבו ויראו את הדרך שאני עושה, באמת הרבה זמן לא עברתי פלייליסט גלגלצ וזה חבל, כי יש להם השפעה וכמות מאזינים שהיא מטורפת, וזה קהל שאני רוצה שייחשף אליי. אבל אני לא באה ממקום של להתקרבן על זה".
אין רגעים של "די, עזבו אותי, אני עוברת להייטק"?
"יש רגעים, אני בן אדם, אני עושה את זה יותר מ-10 שנים וזו דרך של עליות וירידות. לא צריך לצייר את זה כאילו הכול קסום, יש הצלחות יש פחות. כמובן שיש תסכולים ונקודות שבירה אבל אני חיה בשביל לעשות מוזיקה, לקום בבוקר וליצור, לכתוב טקסטים מהמקום שאני מרגישה בו שלמה. כמובן שעם השנים עברתי מסלול, מן הסתם בגלל שיצאתי מהארון, אני מרגישה הרבה יותר שלמה וקרובה לעצמי. ואני אעבוד קשה עד שאני אוכיח לעצמי ולכולם שזה יכול לקרות. אף אחד לא יגיד לי איך לחיות, או איפה לשיר או מתי לסלסל או איזה טקסטים לשיר. זאת אני".
לחבק את זה
אחרי שביטון הצהירה בקול מי היא בלי לחשוש מהסביבה, דברים התחילו ליפול למקום. בחודש שעבר הופיעה במצעד הגאווה עם השיר "נצא בשושו". "זה היה מדהים, עוצמתי, חלום שמתגשם", היא אומרת בהתרגשות. "אם אתי של לפני חמש שנים הייתה רואה אותי על הבמה, שרה שיר שלי שאומר בשורה התחתונה 'אני לא מתביישת, אני אוהבת בנות' היא לא הייתה מאמינה. אני לא יודעת אם יש חגיגה גדולה יותר מזו. זה הכי בפנים – אוהבת בנות, זאת מי שאני, בלי בושה. אין לכם ברירה, אלא לחבק את זה".
הייתה ביקורת שהושמעה על ידי אוריאל יקותיאל על זמרים סטרייטים שתופסים טרמפ על הקהילה ועל המצעד. מה דעתך?
"אני כן חושבת שאומנים מהקהילה צריכים לעשות, כי זה יותר מייצג ויותר אותנטי. ועם זאת כל אמן שיש לו השפעה זה מהמם, כל קירוב לקהילה והסברה מתוך שיר וחשיפה לשיר, זה מבורך. אני גדלתי במקום שלא מדברים או שיש חשש מלדבר, וברגע שהיום הנוער נחשף יותר, זה חשוב".
יש כאלה שחושבים שיש אובר-חשיפה, שהנוער מקבל מסרים מבלבלים ובגלל זה "הופך" לגיי.
"לא, זה הכי חשוך שיש. מה נראה לכם, שאם ילדים בגיל צעיר ייחשפו, הם ייקחו את זה לעצמם ויאמצו את זה? אם אני אחשוף אותם לקהילה הלהט"בית אז זה ישפיע עליהם וככה הם יהיו? יש יותר חשוך מזה? אין, אנשים התחרפנו. עם כל ההתקדמות והקבלה, להיות חלק מהקהילה זה עדיין יותר קשה, ואף אחד לא יבחר סתם בשביל הכיף ללכת ולשלם כסף לפונדקאית כדי להצליח להביא ילדים. אנשים איבדו את זה. מה נראה להם?".
אם כבר ילדים, בואי נדבר על הארוסה שלך. איך הכרת את שירן?
"עבדנו ביחד בערך שלוש שנים, היינו חברות רגילות לחלוטין. כל אחת הייתה בזוגיות, וכששתינו הפכנו לרווקות, שירן אמרה שהיא מרגישה שמשהו קורה ואני הבנתי שהיא צודקת. התאהבתי בה כי היא אישה שחוגגת את עצמה, יש בה אור שלא משנה לאיזה חדר היא תיכנס, את תראי בחורה מצחיקה עם ביטחון שלא מתביישת בגוף שלה, שחוגגת את עצמה כל יום, וזה סקסי. אם היא רזה יותר או מלאה זה לא מעניין. די".
זה לא היה מפחיד? היא המנהלת שלך.
"יש פחדים כי אנחנו עובדות ביחד וזה חיבור מטורף, לא כל יום מכירים אדם שמכיר אותך ככה, אנחנו מסתדרות כל כך טוב שמצד אחד הפחיד אותי לאבד את זה ומצד שני זה כל כך שווה את זה. והנה, אנחנו מאורסות ומאושרות".
מי הציעה למי?
"אני תכננתי להפתיע אותה, רק שבסוף היא הפתיעה אותי. לכבוד היומולדת שלה הפתעתי אותה בטיול ליוון, ואז כשהגענו בלילה, מול נוף מהמם, היא הוציאה טבעת ושאלה אותי אם בא לי לבלות איתה את שאר החיים, ושתינו בכינו וזה היה מטורף. התקשרנו להורים שלי לשיחת וידאו והם בכו מהתרגשות, והם רק ביקשו שנביא להם ילדים".
החלטתן מי תהיה הראשונה להרות?
"שירן תהיה הראשונה להיכנס להריון ואנחנו בשנה של נסיונות. זה תהליך מאוד מרגש, לעבור את זה עם בת הזוג שלי, שהיא זו שחווה את זה ואני התומכת. זה לא פשוט להתמודד עם אכזבות ועם הדרך, ואני מגלה על עצמי בדרך איך האהבה מתעצמת, היא עוברת את זה פיזית, אבל גם אני מתבאסת כשזה לא מצליח. זה ילד שלנו, שאנחנו רוצות להביא ביחד".
מתכננות ילד לפני תכנון החתונה?
"אנחנו מתכננות מסיבת חתונה אבל יותר חשוב לנו הילדים, בעזרת השם. זה לפני הכול, אני פחות דמיינתי את עצמי בשמלת כלה כל החיים. תמיד חלמתי להיות אמא, ואנחנו מאוד מתרגשות להיות אימהות. וזה שההורים שלי היום יושבים איתי בשולחן שבת, אבא שלי עושה קידוש ובת הזוג שלי יושבת לצידי זה ניצחון ענק".