בקיץ האחרון עבר קובי פרץ עם משפחתו לרעננה, אחרי 11 שנה בתל אביב. ארבעת ילדיו – ליאל (14), דניאל (10), ארי (6) ואלי (2) – התחילו את שנת הלימודים החדשה בבתי ספר דתיים. "הבן הגדול שלי היה חמש שנים בבית ספר ממלכתי, והוא הלך שם לאיבוד לגמרי", מספר פרץ. "אני אשם, כי הייתי עסוק בלנהל משפטים, אבל ברוך השם סיימתי את כל העניינים שלי עם הרשויות ואמרתי לאשתי, 'אני נכנס עכשיו לתמונה בכל הכוח ואני עושה שינוי בכל מה שקשור לילדים'. אשתי לא רצתה בשום פנים ואופן בית ספר דתי. אמרתי לה, 'תשמעי, חמש שנים נתתי לך, עשית כל מה שרצית. לא הייתי כאן בתמונה. השנה הזו אני לא מוותר".
למה היא התנגדה?
"היא רצתה את הסביבה, את הנוחות. אמרתי, 'תשמעי, כשמתחתנים ויש ילדים, תכניסי ותחדירי לך את זה לראש, מוותרים על הנוחות שלנו'. כשהתחזקתי אמרתי לה, 'תעשי מה שאת רוצה, תמשיכי באורח החיים שלך, אני לא אקשה עלייך, אבל את הילדים תשאירי לי. אומרים שהחינוך של הילדים חל על האבא, אז אני מבקש שתיתני לי לשים דגש על זה'".
מה חשוב לך בחינוך של הילדים?
"ביום כיפור לפני שנה ראיתי ילדים עם טלפונים, עם אוזניות, שומעים מוזיקה, חלקם צעירים עם סיגריות ביד. אמרתי, 'על גופתי. הילדים שלי ככה לא יהיו'. זה בא מהבית. אני לא חונכתי ככה, גם כשלא הייתי דתי. הדור הזה זה לא הדור שלנו. אני שומע סיפורים, בן רוצח את האבא, ילדה יורקת על האמא בפנים".
כבר לפני שנה העבירו פרץ ואשתו, ענבל, את בנם הבכור לחינוך הממלכתי-דתי, לבית ספר שהיה מרוחק מהבית. "אשתי אמרה, 'אתה רוצה בית ספר דתי? אין בעיה. אתה לוקח אותו, לא אני'. וככה זה היה. היה לי קשה מאוד, הייתי חוזר מהופעות בשלוש–ארבע בבוקר, מפוצץ מעייפות, אבל אין בעיה, לוקח אותו".
נו, וזה היה שווה את זה?
"הייתי רואה את המנהל, איזו מסירות נפש. מגיע בכל יום לבית הספר, עומד בשער, מקבל ילד-ילד. הייתי רואה את המורים, פשוט אכפת להם מכל ילד. מקבלים אותם, נותנים להם שוקו ולחמנייה. איפה זה קורה בבית ספר חילוני? איפה נותנים להם שוקו ולחמנייה? הבנים שלי למדו בבית ספר ממלכתי, מי קיבל אותם בכלל בכניסה? מי שאל, 'הגיעו? לא הגיעו?'. שם אכפת להם. אני לא אשכח את הטקס של כיתה א' של הבן הצעיר שלי ביום הראשון ללימודים. עומדים מורים, מחזיקים את הטליתות, שטיח כזה כחול עם בלונים. להקה שרה שירי קודש, עושים להם את ברכת הכהנים. זה היה מדהים. ילדים קטנים, גוזלים, עומדים מתחת לדבר הזה כמו חתן וכלה. אמרתי, 'תודה רבה לך בורא. זה מה שרציתי'".
בעד דואט עם אייל, למה לא
פרץ (47) גילה מחדש את היהדות אחרי מות אביו ב-2016, ומאז הוא מקפיד לשמור שבת. "ענבל, שאפו עליה, זרמה איתי כשהתחזקתי", הוא מספר. "אם אישה חוזרת בתשובה זה קל יותר, אבל כשהבעל מתחזק זה כבר משבש את הבית, זה הרבה יותר קשה לאישה. בטח ובטח למישהי שלא באה מבית דתי. ענבל באה מבית חילוני שאוכלים בו בשר וחלב ושרימפס וחזיר במסעדות, והולכים לפעמים למסעדות ביום שישי. אצלי, גם בתקופה שלא שמרתי, בשישי ללכת למסעדה? אני אוכל לחם עם ריבה. לא עושים סלט ביום שישי, מה זה, יום שישי זה קידוש".
איך נראתה אצלכם פעם השבת, ואיך היום?
"בשבת הייתי עסוק בעבודה. איזה מגעיל זה, היינו עושים קידוש אבל אחרי שסיימנו רואים טלוויזיה, כל אחד עם הטלפון שלו, זה עם הוואטסאפ, אני עם חברים, כל אחד עסוק בעצמו ובעולם שלו. השבת זה הדבר הכי טוב שקרה לי. היא מאחדת אותי עם אשתי, עם הילדים. זה עשה לי ולבית רק טוב. הרווחתי את המשפחה ואת הילדים בזכות זה שהתחזקתי".
אתה עדיין בתהליך של תשובה, או שהגעת מבחינתך לדרך המלך?
"תמיד אפשר להתחזק עוד. הייתי רוצה לעשות שיעורי תורה אצלי בבית. אני שומע מהבן שלי בימי שישי את פרשת השבוע, אני לומד ממנו, יושב עם ניצוץ של דמעות של שמחה. מסתכל על אשתי ואומר לה, 'את רואה את זה? זה שווה לי'".
פרץ מרוצה מהמעבר לרעננה, ולא רק בגלל בתי הספר של הילדים. "ברעננה יש אנשים עשירים, אבל הם לא מראים את זה. ברעננה אחד שיש לו 10 מיליון שקל מתנהג כאילו שיש לו מיליון. הוא מקטין את עצמו. בתל אביב אחד שיש לו 20 מיליון חושב שיש לו 100 מיליון, זה השופוני, זה הפוזה".
אתה לא כזה?
"הייתי כזה פעם. לפני עשור הייתי כזה בדיוק, חי את הפוזה. היום אני בורח משם. אם לא הייתי זמר לא היו לי טיקטוק, אינסטגרם או פייסבוק. שולחים לי הודעות, 'אתה רוצה לקנות צפיות לשירים? לקנות עוקבים באינסטגרם?'. אני לא קונה. אני לא עובד על עצמי, אני לא שם. אני לא משחק את המשחק הזה".
אתה לא חזק ברשתות החברתיות?
"יש זמרים שאולי חזקים יותר ביוטיוב, אבל הם פחות חזקים בהופעות בחתונות, באירועי בר מצווה, בעיריות. אותי מה שמעניין זה להופיע. אם זמר לא מופיע, מה זה שווה? אז יש לך 20 מיליון צפיות לשיר כזה או אחר ויש לך חצי מיליון עוקבים באינסטגרם, אבל אתה לא עובד. זמר, לא חשוב אם הוא מהז'אנר המזרחי או הלא מזרחי, שאין לו אירועים פרטיים או ועדים, הוא בכלל לא נחשב. הוא לא במשחק. ברוך השם כבר 30 שנה אני עושה את זה, ואני מאחל לעצמי ב-10–20 שנה הקרובות להיות רק באירועים פרטיים".
הכסף מגיע מההופעות?
"רק מההופעות. אקו"ם זה כסף קטן".
לא מתפרנסים מיוטיוב?
"זה מה שאת אוכלת בארוחת ערב במסעדה בארץ עם המשפחה שלך".
אז מי שמחזיק עמוד יוטיוב משקיע רק לשם הנראות?
"חד-משמעית. ואני כבר לא במשחק של כל המופעים הגדולים. זכיתי להיות הראשון שעשה את זה, היכל נוקיה, ארבע הופעות, יום אחרי יום. בזמנו עשיתי בשנה אחת 12 קיסריות כמעט. אבל אם אתה לא עושה קיסריה יום אחרי יום או נוקיה יום אחרי יום, אתה מרוויח בזאפה את מה שאתה לא מרוויח בקיסריה".
כי ההופעות הגדולות עולות לאומן עצמו הרבה כסף?
"כן, זה להביא כסף מהבית. היום להופיע בהיכל נוקיה זה מינימום 700–800 אלף שקל למופע. זה יותר משחק של מיתוג, למי יש יותר גדול. היום אני מעדיף להופיע בזאפה בפארק הירקון מול 1,300 איש. במקום לעשות קיסריות או נוקיות אני עושה לפחות עשר הופעות בזאפות או בגריי. אני פותח מופע פעם בחודש, וכיף לראות שאחרי שבועיים–שלושה כל הכרטיסים כבר נמכרו".
הזמרים היום אוהבים לספר שאחרי 40 דקות הם כבר סולד אאוט, מכרו את כל הכרטיסים.
"אני עשיתי את זה בקיסריה ובנוקיה הראשון שהיה סולד אאוט, אבל אנשים לא יודעים שרוב הכרטיסים נמכרים לוועדים. אחרי שמכרת 7,000 כרטיסים אתה כאילו פותח מכירה לקהל הרחב של מה שנשאר, ואז אתה עושה סולד אאוט בשעה. זה יחסי ציבור, זה לעבוד על הקהל בחוץ. מי שבברנז'ה יודע שזה לא עובד ככה, זה סתם חרטא".
לא מעייף לכתת רגליים בין חתונות?
"לא רק שזה לא מעייף, יש לי יותר רעב. אני בא לאירוע עם ניצוץ, כאילו עכשיו התחלתי. אין מחיר בעולם לשמח חתן וכלה".
יש לך גם קהל צעיר?
"אני מגלה דור חדש שבא, בני 18–19–20. הם רוצים לשמוע שירים שלי מלפני שהם נולדו בכלל, מהרפרטואר של לפני 20, 30 שנה. שירים שאני כבר לא זוכר בעל פה. שירים טורקיים של פעם, שירים יותר עצובים".
אתה קצת חוזר לסגנון הזה היום, לא?
"כל הזמרים חוזרים לזה. עומר, אייל, שרית, משה – כל הזמרים מחפשים היום לחזור לשירים של פעם. כי שירי הפלסטיק, ככה אני קורא להם, זה תופס – אבל זה רגעי, שבוע, שבועיים, חודש וזה נעלם. למה חיים משה או אריק איינשטיין בעשירייה של הזמרים הכי מושמעים? אריק איינשטיין לא רק שהוא כבר לא מופיע, הוא גם לא בין החיים. יש שירים שהם נכס צאן ברזל, לא יעזור. יש שירים שיישארו פה גם אם תמשיך להוציא שירים וגם אם לא".
לך יש כאלה שירים?
"בוודאי. השיר שפרצתי איתו ב-2003, 'בלבלי אותו'. אין אירוע שהשיר הזה לא מושמע בו. אני מאחל לעצמי שיר כזה פעם בעשור".
היום (חמישי) הוציא פרץ אלבום חדש, "אהבת נעורים", אחרי שעבר כמעט עשור מאז אלבומו הקודם, "סה לה וי". באלבום החדש ארבעה שירים, אחד מהם הוא דואט עם איתי לוי.
תעשיית המוזיקה בישראל היא תעשייה מפרגנת?
"בתקופה שאני הייתי בבית האסורים, חוץ ממרגול ובן סנוף, לא היה אף אחד מהזמרים שפרגן. כשעיתונאים שאלו אותם לגביי, אף אחד לא רצה לתת תגובה".
אתה היית מגיב, במקרה הפוך?
"אני הגבתי על אייל. הגנתי עליו. אנחנו לא חברים, אני אוהב אותו בתור זמר. אני חושב שהוא בין הזמרים הטובים בארץ. אני לא יודע אם אי-פעם הוא אמר את זה עליי".
דואט זה משהו שיכול להיות על הפרק בין שניכם?
"למה לא? אני אשמח מאוד".
אז למה אתה לא מציע לו?
"יש קצת אגו בתחום הזה. לי דווקא אין, אני הצעתי לו. לא ישירות, דרך חבר משותף. אמרתי לו שיבדוק אם אייל רוצה דואט. אני דווקא בעד".
ענבל עברה איתי דברים מאוד קשים
ענבל וקובי פרץ נישאו ב-2008 אחרי שנתיים של זוגיות. כשהכירו הייתה ענבל דוגמנית. "באתי ואמרתי לה, 'אם את רוצה להמשיך להיות דוגמנית זו זכותך וזה בסדר גמור, אבל אני לא רוצה אישה דוגמנית בבית'. לא בא לי שיראו את אשתי עם תחתונים וחזייה. אולי אני קצת מיושן".
היא ויתרה על הדוגמנות בשבילך?
"לא. היא אמרה, 'גם בלעדיך לא הייתי רוצה, העולם הזה לא קורץ לי'".
היום עובדת ענבל כמנהלת האישית של בעלה. "אמרתי לה, 'אני מעדיף שתהיי איתי. תרוויחי משכורת בחברה אצל בעלך, עדיף".
מה התפקיד שלה בחברה?
"היא עושה את הכל. היא סוגרת הופעות, מנהלת את היומן. אני מתנהל עם יושבי ראש של ועדים, עם עיריות, גופים גדולים. כל לקוח שאני רואה אומר לי, 'הלוואי שלכל הזמרים הייתה מנהלת כמו שיש לך'. לא כולם יודעים שהיא אשתי. היא אף פעם לא אומרת. היא אומרת, 'שלום, הגעתם אל ליאל הפקות בע"מ. אני ענבל מהמשרד שלו'".
מדורי הרכילות אהבו מאוד את קובי פרץ. הוא היה מסוקר בקביעות, ונתן, ברוך השם, הרבה חומר לסיקור: משבר זוגי וכמעט גירושים מאשתו, ובהמשך חקירה והרשעה בהעלמת הכנסות בשווי 5 מיליון שקל. ב-2018 השתחרר מהכלא אחרי שריצה תשעה מ-18 החודשים שנגזרו עליו, ומאז הוא מקפיד לשמור על תדמית הרבה יותר מהוגנת. "היום אני לא מייצר כותרות. אם אני רוצה, בשנייה אני מעלה פוסט אחד ואני מייצר, אני אלוף בזה. פעם הייתי מייצר כותרות כל שני וחמישי. היו מתקשרים ליח"צ שלי, 'יש משהו חדש עם קובי?'. הייתי אומר, 'גם אם אין, אז השבוע אני הולך להביא משהו חדש'. ככה זה היה. היום אני לא מחפש את זה, אני מחפש לעבוד ולהתפרנס בכבוד".
אתה חושב שהשתנית לטובה?
"כן. אמרתי לאשתי, כל מה שקרה איתי ואיתך, חבל שזה קרה, אבל טוב שקרה. אני חושב שאם לא כל הסיפור הזה הייתי היום גרוש עם ילד וחי בעולם אחר לגמרי, בעולם משלי, יוצא עם זאת והולך עם ההיא ומסיבות וטטטי וטטטה. לפני הכלא הייתי אני ועוד פעם אני ורק אני ושוב פעם אני, והייתי אנוכי. חשבתי על עצמי, לא חשבתי על אחרים".
ענבל מודה על השינוי?
"בטח. אמרתי שכשאני יוצא משם אני חייב לפצות אותה, להחזיר לה על כל הדברים הלא טובים שהיא עברה איתי, והיא עברה איתי דברים מאוד קשים. אני עדין. מאוד קשים".
ענייני נאמנות?
"הרבה דברים. היא עברה איתי דברים מאוד קשים. אני לא הייתי בבית, הייתי הולך מתי שאני רוצה, יוצא מתי שאני רוצה, ומה שלי מותר לָךְ אסור ואני הולך ואני חוזר ואני לא שם, אני טס פתאום, לוקח איתי כרטיס טיסה, נוסע לחוץ לארץ. זה להיות עם, להרגיש בלי. היא הייתה אמא חד-הורית".
היום אתה נוכח יותר?
"היום אני עושה הכל. חוגים, בתי ספר, אסיפות הורים. יש ימים שאני אומר לה 'אל תלכי, אני אלך'".
מה אתה חושב שהשתנה בך?
"התבגרתי, יש לי יותר ילדים, אני מחפש להתעסק בעיקר ולא בטפל. הכותרת לא תפרנס אותי".
כותרת יכולה להביא לך הצעות להשתתף בפרסומת.
"לא מחפש פרסומת. הציעו לי לעשות עם חנן יובל משהו לעצמאות, אבל זה היה נגד דעתי ולא רציתי לעשות את זה. הציעו לי פרסומת לסיגריות, אני לא מעשן, אני אעשה פרסומת לסיגריות? אם הייתי מסתכל רק על כסף, הייתי, סליחה על הביטוי, זונה של כסף. בחיים לא הכל מתחיל ונגמר בכסף. את יודעת בכמה אירועי תרומה אני מופיע, שלא יודעים? אני אומר מראש, 'אם זה בתקשורת – אני לא בא'. אני לא רוצה. צדקה נותנים בסתר. בכל ראש חודש אני עולה לקברי צדיקים, קבוע, פק"ל. סגר, לא סגר, חורף, קיץ, לוקח איתי את כל המשפחה. אני נכנס בצפת למאפייה קבועה, לוקח ארגזים של בורקסים, רוגלכים, שתייה וזה, מעמיס – וכולם אוכלים ושותים. הילדים תמיד שואלים אותי, 'אבא, למה אתה עושה את זה?'".
ולמה אתה עושה את זה?
"מה הם לומדים ממני? אני מחנך את הילדים שלי לעזור לקשישים, לעזור לאנשים מעוטי יכולת. אני רואה מישהו מבוגר, 'אתה צריך לאנשהו?'. אני יכול לעצור את האוטו באמצע הכביש ולצאת לעזור למישהי שצריכה לעבור במעבר חציה. זה קורה לא מעט. מאז שאני קטן הייתי משחק למטה ואם השכנים מהקומה השלישית או הרביעית היו צריכים עזרה, הייתי עוזר להם עם הסלים. אם מישהו יצטרך עזרה כזו או אחרת אני אעשה, אני אעשה את זה גם בלי שאשתי תדע. היא לא יודעת הרבה דברים שאני עושה או נותן בסתר".
למה שהיא לא תדע?
"לא רוצה שהיא תדע. שמא חס וחלילה היא תחשוב שאני מוציא מהילדים או ממנה ונותן להם. לא, לא. זה המעשר שלי, בסדר?".
תמיד היית ככה?
"כשקיבלתי את גזר הדין במשפט אמרתי לרב, 'איך זה ששנים אני רודף אחרי חסדים, מצוות, מעשים טובים, וחטפתי עונש כזה?'. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר, 'תברך על הרע כמו שאתה מברך על הטוב ותגיד תודה לבורא עולם, כי אתה היית אמור להיפטר מן העולם הזה. אתה היית אמור למות'".
מה?
"כך אמרו השמיים. מראש השנה עד ראש השנה כתוב לאדם מי יחיה ומי ימות. אני אדם מאמין, הכל כתוב. הרב אמר, 'אתה היית אמור למות לפני הזמן שלך. בגלל המצוות והחסדים שעשית, ריחם עליך, נתן לך כלא במקום מוות'".
טוב, במקרה הזה אפשר לברך על הרע כמו שמברכים על הטוב.
"באותו הזמן לא הבנתי את זה. כשקיבלתי את שיחת הטלפון מעורך הדין שלי הוא אמר לי, 'בוקר טוב, אני לא איש של בשורות טובות. אתה צריך להיכנס ל-18 חודש'. חושך. קרעתי את החולצה ודפקתי את הראש במתקן של כיבוי האש מחוץ לבית, עד שהתנפח לי הראש".
אתם מדברים היום עם הילדים על התקופה שהיית בכלא?
"היום כן, אז לא. הם לא ידעו שאני שם".
מה אמרו להם?
"שנסעתי לחו"ל. סיפרתי להם שאני נוסע לעסקים לחו"ל למיאמי ולפנמה. עד שהגדול התחיל לשמוע בבית הספר. שבוע לפני שהשתחררתי לקחתי את שלושתם, במיוחד את שני הגדולים, וסיפרתי להם. הגדול אמר לי, 'אבא, אני ידעתי מהכל, לא רציתי לספר שאני יודע'".
לפני חודש פורסם שאתה תובע את רביב דרוקר, שקרא להחרים אותך.
"אחרי מה שאני עברתי, אוניה ומשאית וטרקטור וסמי טריילר כבר עברו עליי. ולכן גם אם יכתבו עליי בתקשורת, זה כאילו עבר מעליו עכשיו יתוש, לא מזיז לי בכלל".
אז למה אתה תובע אותו?
"כי לא היה מאז ומעולם, שמישהו בתקשורת לא ברדיו ולא בטלוויזיה שיצא נגד אמן, שקרא לקהל להחרים".
חשבת שתצליח לחזור ככה לתודעה, להופיע, להצליח?
"אף אחד לא האמין שאחרי בית האסורים אני אמשיך להופיע ושהקהל יקבל אותי. אני מופיע כבר 30 שנה, ובכל שנות הקריירה שלי לא קיבלתי אהבה ומילים טובות כמו אחרי שהשתחררתי מהכלא. בחורים, בחורות, זקנים, זקנות, מבוגרים, מבוגרות, חיילים, חיילות, ילדים, נותנים נשיקות, מחבקים אותי, אומרים לי, 'בגלל שאתה ספרדי עשו איתך עוול הכלבים האלה. אתה היית שעיר לעזאזל. זה לא הגיע לך'".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: הילה ג'רבי | איפור: קרן אדרי | שיער: רפי חלפון | הפקה: טל פוליטי