איתי לוי הודיע לאחרונה על רצף של הופעות בקיסריה. ארבעה מופעים, ערב אחרי ערב, החל ב-30 במאי. אין בישראל הרבה זמרים שמסוגלים למלא את קיסריה – ועוד בשנה הלא נורמלית הזאת, ועוד ארבע פעמים גב אל גב – אבל עבור לוי, שלפני כמה חודשים העמיד שלושה מופעי סולד אאוט בהיכל מנורה וש"אין לי מקום אחר" שלו מסתכל על המצעד מלמעלה, זה לגמרי טבעי.
הוא התחיל לפני כמעט 12 שנה עם הלהיט "כמעט שיר אהבה", ומאז הוציא עשרה אלבומים, הגיע לתיאטרון עם "קזבלן", הפך לשופט ב"הכוכב הבא" ואפילו סיים במקום הראשון כמתחרה ב"מאסטר שף VIP". "אנשים אומרים לי שלפעמים זה נראה כאילו אני פה כבר 30 שנה", הוא אומר בחיוך על ההספק שלו. אבל מה שבאמת מרשים בהצלחות של לוי הוא המרחק שעשה כדי להגיע למקום שבו הוא נמצא.
זה עולה די מוקדם בשיחה, כשאני שואלת איך נראה יום ממוצע בחייו. "קודם כל, אני בן אדם שמאוד אוהב לעבוד", משיב לוי. "זאת זכות ענקית לעשות את כל מה שאתה חולם לעשות, וזה באמת סל החלומות שלי מגיל קטן. הלוואי שהייתי יכול להוסיף עוד שלוש שעות ליממה ולעשות עוד משהו, כי אני נהנה. השם נתן לי חיים ואני כמו ילד בלונה פארק, שמח על זה ומברך על זה 60 אלף פעם ביום. הרי אני בן אדם שבא משום דבר, אז למה שאני לא אטרוף את העולם? ומי יודע, אולי הצלחתי גם לשנות משהו בתפיסה של אומנים במדינה. להראות שאפשר לעשות גם וגם וגם וגם וגם".
לא מפחיד שכל העשייה הזאת תאפיל על הדבר המרכזי, המוזיקה?
"אני מסתכל על ההיסטוריה ולא חושב שזה האפיל. להפך, זה תיבל ובנה אותי במקום הנפשי שלי, בבן אדם שאני. זה הוסיף לארגז הכלים שלי בתור אחד שבא בלי פטיש ובלי מסמר, וברוך השם – היום יש לי חנות טמבור. אני כל כך אוהב את הקלוז'רים שלי בחיים. כל כך אוהב את הדברים שאני נוגע בהם היום, ושבילדות פגשתי בצורה אחרת".
לדוגמה?
"נגיד, אמא שלי הייתה מבוטחת באחד הביטוחים, ובעבר הייתה לי התנהלות מאוד לא פשוטה עם הבירוקרטיה. ילד של אמא נכה וחולה, כל הזמן מסמכים, לך תחפש ותסביר, הרי ככה זה עם חברות ביטוח. ועכשיו, פתאום, אני פוגש אותם אחרי כל השנים ועושה להם קמפיין. זה מדהים אותי, המנכ"לית באה אליי והתברר שהיא מכירה את סיפור החיים שלי. לדבריה הם בחרו בי בגלל זה. או, נגיד, פעם הייתי שוכר רכב כדי לקחת את אמא לטייל קצת, והיום אני עושה קמפיין לאוויס. זה מטורף. לפעמים אני לא תופס את זה בראש".
הרגשתי כאילו אני מתחתן
כנראה כבר שמעתם את הסיפור: לוי נולד בגן יבנה לאב לא כשיר שנפטר כשהוא היה בן 16, ולאם שעברה חמישה אירועים מוחיים, שהותירו בה מגבלות קשות. זאת הייתה נקודת הפתיחה, ועם כל מה שהשיג מאז ניתן היה לצפות שלוי ירגיש כמי שהגיע לנחלה – אבל זיכרונות העבר מונעים ממנו לעצור ולהתרשם. הוא כל הזמן מסתכל קדימה, ושם ניצב לנגד עיניו האושר שלו אמו. זה המניע, זה הלב, זה העיקר.
אני שואלת איך מרגישים כשמגיעים מהשוליים למיינסטרים, והוא משיב בשאלה: "מה זה מיינסטרים? כל מה שחלמתי זה שיהיה לי שיר אחד שיצליח, וכש'כמעט שיר אהבה' הצליח הרגשתי שפתאום יש לי קריירה. לא חשוב לי המיינסטרים, רק שיעריכו את העשייה שלי. אבל את יודעת מתי הרגשתי שאני 'שם'? כשעשיתי את קיסריה הראשונה שלי. הרגשתי כאילו אני מתחתן. אני יכול לבכות כשאני מספר לך, עד כדי כך זה מרגש אותי. עד אז הרגשתי שאני רק שר, שם הרגשתי זמר".
אם כותבים ביקורת שלילית על אלבום שלך, זה עדיין נוגע?
"ברור. אם זה לא היה נוגע בי, לא הייתי בן אדם".
אתה קורא כל דבר שכותבים עלייך?
"ממש לא, יש לי אנשים מסביבי שקוראים ואומרים לי את מה שחשוב. ו-90% לא חשוב".
גם טוקבקים נוגעים?
"לא מעניין. אם הייתי מסתכל על איך שאנשים רואים אותי, לא הייתי מגיע רחוק. הייתי בן של נרקומן, גרתי בבית 60 מטר בשכונה לא פשוטה ועברנו חיים לא קלים, אבל תמיד הייתי בראש מורם. אין מקום לביישנות, אין מקום להשפלת ראש, אין מקום למסכנות. אמא שלי תמיד הייתה אומרת, 'לא לבכות'. הייתי מקבל מכה ומפחד לבכות, כי ידעתי שיענישו אותי. לא בקטע רע, פשוט כי לא היה לנו זמן לבכות. הלאה וקדימה. זה היה הסיפור שלי, ועד היום יש בתוך הילד הזה, שהיה מאוד ביישן, המון פחדים וגם עצב".
עצב על מה?
"הילד הזה לא זוכר מה זה חיבוק אמיתי, מה זה טלפון של אמא. לא היו לי הדברים האמיתיים שבונים את האדם – משפחה, חום, דאגה".
אבל היה לך את זה מאמא.
"עד גיל מסוים. למה זה לא נמשך?".
כי היא חלתה.
"נו, בסדר. אבל ילד צריך לקבל אהבה כל החיים שלו, גם בגיל 60".
אתה לא מקבל מאמא שלך אהבה?
"ברור שאני מקבל, אבל זה לא מצב נורמלי. זה הרצון ללכת איתה ברחוב ולקנות גלידה, לשבת איתה בים. זה טבעי, לא? אבל ככה זה, אמא שלי היא כל הסיפור שלי. תוציאי את הדבר הזה מחיי, ואני לא יודע מה הייתי".
אולי התובנה הזו היא שגורמת ללוי לדבר הפעם על אמו כפי שלא דיבר בעבר – עליה, ובעצם גם על עצמו. בשלב מסוים הוא שואל אם אני יודעת מה זה היפוך תפקידים, מושג בפסיכולוגיה שמתאר מצב שבו ילד מתפקד כ"בן הזוג" של ההורה או ממש כהורה בעצמו; לפני שאני מספיקה לענות הוא מזדרז להבהיר ש"זה לא ממקום מסכן, אבל בגלל זה אני עושה כל כך הרבה דברים: כי בכל דבר שאני עושה אני מוצא את מה שהייתי רוצה מאמא שלי".
אז אתה עושה חוויה מתקנת לחיים שלך דרך הקריירה.
"חד-משמעית. הייתי כל כך הרבה שנים בחוסר, ואתה צריך שימלאו אותך. היום אני מקבל את החום של הקהל, האמהות, הילדים, וזה ממלא אותי מכל הכיוונים. אני הולך ברחוב ולפעמים בוכה סתם מעצמי, מהאנשים שבאים אליי ומחבקים אותי".
מתי התהפכו התפקידים עם אמא שלך?
"בגיל 18, כשהיה לה האירוע המוחי הראשון. היום, אחרי חמישה כאלה, היא נס רפואי".
מה היא חושבת על מה שקורה איתך?
"את שואלת שאלה מאוד קשה, ואין לי תשובה עליה. פעם הייתי משקר בראיונות, אבל אני לא רוצה לשקר יותר. הייתי אומר שהיא מבסוטה והיא חולה על זה והיא מתקשרת לשאול אותי ואני משמיע לה שירים".
ומה בפועל?
"כלום".
מה זאת אומרת?
"אמא שלי לא יודעת מי אני, אז אני לא באמת יודע מה היא חושבת עליי. אולי היא מאוכזבת ממני. אולי יש דברים שעשיתי והיא לא אהבה. אין לי את אמת המידה הזו, אין לי איך להבין מה באמת חושב האדם שאני הכי אוהב בעולם".
אמא שלך מבינה כמה אתה מצליח?
"אני לא יודע. היא רואה אותי ואומרת לי, 'מאמי, למה אתה עייף? למה אתה עובד קשה? למה אתה הולך לעבודה?'".
ומה היא בשבילך?
"כל עולמי. זו אישה שהיו לה את כל האופציות לזרוק אותי ולנטוש אותי, והיא לא עשתה את זה. היא גידלה שלושה ילדים לבד עם משכורת של אלף שקל, אני לא יודע אם אני הייתי עושה את זה. הייתי מוכן לוותר על הכל בשביל לשמוע את הקול של אמא כשהייתי ילד קטן, הכל".
אבל אז כן שמעת את הקול שלה.
"אני לא זוכר אותו. תפסת אותי בתקופה מאוד מורכבת שלי".
מול אמא שלך?
"מול עצמי. נהייתי רגיש, ואני אוהב את זה".
נומרולוגית זו שנת התשובות שלי
אנשים שגדלו בתנאים מורכבים חוששים לעתים מהרגע שיהפכו בעצמם להורים, אבל לא לוי. אומנם הוא לא בזוגיות כרגע, אבל מחשבות על משפחה משלו נשפכות ממנו. "אני מחכה ליום שאוכל להסתכל לילד שלי בעיניים ויהיה לי אושר אמיתי", הוא אומר. "בגלל המקום הזה שבאתי ממנו, של לקיחת אחריות על אמא שלי והמעטפת הזאת, אני רוצה את הילדים שלי לעצמי. אני גם מפחד עליהם ורוצה שיהיו אצלי כל הזמן, רק אצלי. אני רוצה לקחת אותם לגן, לטפל בהם, להיות הכל בשבילם".
כמה ילדים אתה רוצה?
"שניים, בן ובת. נשבע לך שאני אהיה מה זה אבא מדהים. אני רוצה שהילדים שלי יהיו פרויקט חיי".
איזה בעל תהיה?
"אני לא יודע אם אני אהיה בעל או איזה בעל אני אהיה, זה מבחן בפני עצמו, ולפני הבעל חשוב לי להיות פרטנר מעולה. והאמת, לא אכפת לי תארים. בעל, קידושין, חופות – לא מעניין אותי. פעם זה ריגש אותי בשביל אמא, שתהיה בחופה וכפרה עליה תשמח, אבל היום אין לזה משמעות מבחינתי".
להינשא כדין אולי לא מעניין את לוי, אבל הדת דווקא תופסת חלק משמעותי בחייו. "עד הערב שבו אמא נפלה לכיסא גלגלים הייתה לי תקווה, וברגע שזה קרה נגמרה התקווה – ונשארה האמונה", הוא אומר. "זה שבר אותי לגמרי, אבל בגלל זה היום אני באמונה, בדת".
תספר על החיבור הזה.
"כל חיי גדלתי במוסדות דתיים. עד גיל 22 שמרתי שבת, מבחירה שלי, וגם כי אמא הייתה צריכה גבר שיעשה לה קידוש. בגדול עשיתי כל מה שאמא אמרה: היא רצתה שתהיה דת בבית, אז נהייתי דתי. היא רצתה איש צבא, אז התגייסתי לגולני. היא רצתה שתהיה לילד תעודת בגרות, עשיתי בגרות. כל השנים הייתי בריצוי. שתתגאה בי, שתהיה מאושרת".
רגע, אבל מה קרה בגיל 22?
"היו לי אז שיחות ושאלות לאלוהים על החיים, אבל היום אני מסורתי מאוד".
מה קרה בין לבין?
"הוא פשוט ענה לי בדרכו. היו לי הרבה נסים גדולים, הרגשתי את ההגנה".
מה לגבי הגנה על עצמך? אתה מטפל בעצמך?
"בדרכים שלי. אני עובד דרך הטבע, דרך הרוח, ואני לומד המון תורה. יש לי רב שמלווה אותי, יותר מדריך שלי, סוג של אב רוחני. תמיד רציתי שיהיה בן אדם כזה שאוכל להרים אליו טלפון ולהתייעץ איתו על דברים. מבחינתי זה כמו להתקשר לאבא. לפעמים יש לי ירידות, והוא מרים אותי ומחזק אותי".
אחרי כל כך הרבה שנים סביב החסר המשפחתי, אני מניחה שגם משפחה משלך תחזק אותך.
"תפסת אותי בשנה נורא חשובה, נומרולוגית זו שנת התשובות שלי, אבל קודם אני רוצה לשאול שאלה. אני רוצה שתכתבי את זה, כי אני כבר לא יכול לשמוע את זה: יש איזה שעון או תאריך שאומר מתי צריך להתחתן ובאיזו שעה?".
לא.
"יופי, אז את יכולה לשאול אותי את זה שוב בגיל 50".
למרות כל מה שאמרת, למרות שני הילדים שאתה כבר מתכנן?
"היום, בגיל 36, אני שמח מאוד במקום שאני נמצא בו ומברך על העשייה שלי. אני בנשמה שלי ילד, ואני שמח בילד. מגיע לו שתהיה גם משפחה, ועד עכשיו לא היה לזה מקום".
אז כל הניסיונות בדרך, מערכות יחסים שהיית בהן?
"ניסיונות".
ידעת אז שאין לזה מקום?
"הייתה לי תקווה".
ועכשיו יש לזה מקום?
"אני בטוח".
ואתה פשוט עוד לא מוכן לזה?
"אני מוכן, איזו שאלה, אבל זה משהו שצריך להשקיע בו ולייחס לו חשיבות. צריך למצוא זמן לדבר הזה בתוך החלומות שלך, בתוך העשייה שלך. אסור שזה יבוא על חשבון החלומות שלך, הדברים שהגעת אליהם ושעוד תרצה לעשות. זה חייב לשבת זה לצד זה, כי אני חושב שלאדם אסור לוותר על עצמו".
וזה הפחד שלך?
"נכון, כי אני ויתרתי על עצמי שנים. ועכשיו אני מרגיש שאני עושה לעצמי טוב".
אני מאוד אוהב את העשייה של אייל
אם שואלים אותו מה הוא עושה בימים אלה, לוי צריך לנשום עמוק לפני התשובה: הוא החל להצטלם לתפקיד טלוויזיוני ראשון בסדרה "הורסת" (HOT), ממשיך להוביל את "קזבלן" בהבימה ומשמש פרזנטור של מותג התכשיטים TANAOR ושגריר (בהתנדבות) של קהילת "דואגים למטפלים" של טבע. לצד כל אלה יש בבעלותו שלוש חברות – רות הפקות, בעסקי המוזיקה, רות נדל"ן, שפתח לפני כשנתיים, וכן חברת ייבוא וייצוא ("אנחנו מתעסקים בין השאר בגאג'דטים מגניבים. אני חולה גאדג'טים").
אבל אנחנו בשנת מלחמה, ואין עסק או ענף שלא נפגעו. "כשהכל התחיל יצאנו לשמח אנשים וחיילים, לא הייתה מחשבה על כסף, אבל האמת – לא תמיד היה מאיפה להוציא. זה לא שעבדנו", מספר לוי. "הייתי שלושה ימים לפני הופעה מתוכננת במנורה כשהכל קרה, הוצאתי אלבום שהשקעתי בו המון כסף. אבל אמרתי לעצמי שאני רוצה לעזור, הרבה אנשים תרמו והנגנים שלי נרתמו".
היו לך חששות כלכליים במהלך המלחמה?
"חשש כלכלי יש לכולם, אוי לאדם שאין לו חשש כלכלי. אומנם עובדים ומתפרנסים בכבוד, אבל מנגד יש פה עשרות אנשים להחזיק והמון הוצאות. אני באחריות כל הזמן, סוג של אבא. מה שקרה שינה לי את החשיבה, כי הנה, עובדה: אתה יכול להיות הכי חזק בעולם, הכי יפה בעולם, הכי מוכשר בעולם – ואז בא מישהו ומוריד את השאלטר".
לאחרונה רצית להוסיף לעסקים שלך גם קבוצת כדורגל. מה היה עם מכבי שעריים? רצית לקנות, למה חזרת בך?
"אני מאוד אוהב את הקבוצה. זאת השכונה שגדלתי בה, אבא שלי היה אוהד שעריים, אחי אחי עבד בקבוצה, אחיין שלי משחק בקבוצה. זה משפחה. אני אוהב לבוא לעסקים לא מסודרים, כי יש לי יכולת לארגן מחדש, גיליתי את זה בשלוש השנים האחרונות. אבל כרגע אנחנו במצב שצריך לראות מה קורה, עוד לא החלטתי אם ירדתי מזה או לא".
אתה מנהל היום אימפריה. איך בוחרים באנשים הנכונים סביבך?
"זכיתי באנשים מדהימים ואני סומך על כולם. ברור שנכוויתי, כולם נכווים, אבל אני סומך. יש לי גם אמונה בשם, ככה שאני אפילו לא יורד לפרטים. אם מישהו פגע בי או עשה לי בעבודה, אני אומר 'זה לא שלי'. בסופו של דבר צריך לקום בידיעה שהקדוש ברוך הוא מסדר את הדברים".
המקום הסלחני הזה שאתה נמצא בו בשנה האחרונה, זה מה שהוביל לסולחה עם אייל גולן?
"ברור. אני חושב ששנינו הגענו למקום כזה, הזמן עושה את שלו. כל אחד מאיתנו התבגר והתגבר".
אז איך זה קרה?
"חבר משותף עשה את החיבור ואז אני התקשרתי לאייל. אמרתי, 'איפה אתה?'. הוא אמר, 'בבית'. קבענו. באתי. ישבנו. עשר דקות דיברנו על מה שצריך, ושלוש וחצי שעות צחקנו ודיברנו על הכל".
תענה על השאלה שמעניינת את כולם: יש סיכוי לשיתוף פעולה בעתיד?
"שיתפנו פעולה בעבר והיו לנו תכנונים לעשות מופע משותף, אבל הגענו לדשא, לא לבמה (צוחק). אני מאמין שבפעם הבאה גם נעלה לבמה. בעזרת השם שזה יקרה, אני מאוד אשמח. אני מאוד אוהב את העשייה של אייל ואת המוזיקה שלו, ואני חושב שהוא אוהב את שלי".
אגב שיתופי פעולה, לאחרונה אירחת בהופעה את ששון איפרם שאולוב, ויום למחרת קמה סערה כי בפועל עמדת על הבמה ולא שרת איתו.
"עשינו מחרוזת, לא שיר אחד, והיה שלב שהוא חיבק אותי ואמר לי באוזן: 'איתי, תן לי כוחות, תהיה איתי בזה', ואני אמרתי: 'נשמה, זו הבמה שלך. אתה אלוף ואני סומך עליך'".
@liketiktok696 זלזל או פחות? סערה סביב האירוח של ששון שאולוב אצל איתי לוי אמש בטענה שאיתי לוי זלזל בו ו-״לא ידע את המילים של השיר״ #איתילוי #ששוןשאולוב #טיקטוק ♬ צליל מקורי – Like tiktok
בגלל זה לא שרת?
"עמדתי מה זה שמח".
למחרת, כשראית מה רץ ברשת, לא בער בך להגיב?
"אם זה משהו חשוב, אני מגיב".
אולי אני אתראיין לאיזו טלוויזיה בחו"ל
מתבקש לדבר על חלומות עם אדם שהוא סיפור סינדרלה, אבל לוי מפתיע עם פנטזיות קטנות: "אני מת לעשות הרצאה, משהו בסגנון TED, והשנה אני רוצה גם ללמוד ספרדית ואנגלית ברמת שפת אם. אני גם הולך להוציא השנה לפחות שני אלבומים, כי אני בשלב שבא לי רק לשיר".
למה חשוב לך ללמוד שפות?
"כי אולי אני אתראיין לאיזו טלוויזיה בחו"ל פעם".
כלומר, אתה רוצה לפרוץ מוזיקלית בחו"ל.
"מאוד, אני מאמין שאעשה משהו מיוחד בהמשך. אני מסמן את גיל 40".
ומי זה איתי לוי היום, בגיל 36?
"אני חושב שאני יותר שלם משהייתי בעבר. יותר בטוח, יותר מאמין. אני חושב גם שהתבגרתי ושחזרה לי התשוקה שלא הייתה לי כמה שנים, גם לעשייה וגם לחיים".
מה הדבר שלא הגשמת והכי בא לך להגשים?
"ילדים".
היום אתה יכול לתת לאמא שלך את כל מה שאתה רוצה ושהיא צריכה. אפשר לומר שזו הגשמת החלום הכי משמעותית שלך?
"חד-משמעית. כשהייתי ילד אמרתי לה כל הזמן, 'כשאני אהיה גדול אני אקנה לך אוטו, אטוס איתך בכל העולם. את תבואי איתי ואני אקנה לך מה שאת רוצה. אני אעשה לך חדר ארונות, אקנה בגדים, נעליים'. היום היא לא יכולה ליהנות מכל זה, היא לא הולכת, מה אתה קונה לה נעליים? למה היא צריכה ספה מדגם כזה יקר? טלוויזיה בחדר, במקלחת? אבל יש לה הכל, גם אם היא לא צריכה. זה בשבילי, לנשמה שלי".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: שני לסרי | איפור: קרן אדרי | שיער: רפי חלפון | הפקה: טל פוליטי