עברי לידר מציין השנה 25 שנות קריירה, אבל אם תשאלו אותו, לפני רבע מאה הוא בכלל תכנן להיות במקום אחר לגמרי. "לא חלמתי להיות זמר", הוא מודה. "הייתי פסנתרן ג'אז וכתבתי מוזיקה אלקטרונית, רציתי להיות מפיק. אם להורים שלי היה יותר כסף, סביר להניח שהייתי באמריקה כותב מוזיקה לקולנוע. אבל לא היה כסף אז לא נסעתי והתחלתי לעבוד, דבר גרר דבר, וקיבלתי חוזה תקליטים, עשיתי תקליט (אלבום הבכורה של לידר, "מלטף ומשקר" – א"ו) והוא הצליח. החיים הם הרבה יותר מקריים ממה שאנחנו נוטים לחשוב. היום אני מבסוט מאיפה שאני, אבל זה לקח את הזמן של זה בתוך ה-25 שנה האלה".
לכבוד ציון הדרך יצא לידר בסיבוב הופעות חגיגי, כשאת יריית הפתיחה עשה בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב לפני כחודש, מול עיניהם של עשרת אלפים אנשים, ואני ביניהם. כבר בתחילת המופע הוא מגיח מבין הקהל, יוצר קשר אישי. כשהוא עולה על הבמה הוא מציג במשך שעתיים את ארסנל הלהיטים המגוון שבנה במשך השנים, כשברקע מסכי וידאו ארט, קרני לייזר ופירוטכניקה. ההופעה הופכת למסיבה כשדיג'יי תומר מייזנר עולה לתקלט והקונפטי מתפזר באוויר – הופעה שלא כולם מצפים לקבל מלידר. "זה מצחיק אותי, אני נורא רגיל להודעה של 'אף פעם לא הייתי בהופעה שלך, זה לא עניין אותי, חברים לקחו אותי, וואו, אני בהלם, לא חשבתי שזה מה שיהיה".
הם מצפים להופעה רגועה? אתה ליד הפסנתר, משהו קטן כזה?
"יכול להיות שהאישיות שלי מבלבלת אותם, כי כשזה לא על הבמה אני לא מוחצן, אף פעם לא הייתי וכנראה שאף פעם לא אהיה. ולפעמים צועקים עליי על זה, 'למה אתה לא מעלה יותר סטוריז, למה אתה לא עושה יותר רעש'".
ההתפתחות של לידר מהנער הביישן שגדל בהרצליה כבן הדור שני לניצולי שואה למי שהוא היום נעשתה מול עיני הקהל. הוא התחיל את דרכו בגיל 23, המציא את עצמו מחדש לאורך השנים כששילב מוזיקה אלקטרונית והיה לאחד מאנשי התרבות הראשונים בישראל לצאת מהארון.
השיר הראשון שהוצאת, "לאונרדו", היה לגבר. יש כאלה שחושבים שזה שיר אהבה לגבר.
"אני לא בטוח שכתבתי אותו ככזה. אני לא מתנגד לזה, אבל בשבילי הוא יותר שיר שלי בתור אדם מאוד מאוד צעיר שמחפש הגדרה, בכל מיני דברים בחיים, לא בהכרח במיניות, הגדרה עצמית כזאת של מי אני, איפה אני ואיפה אני רוצה להיות. היום אני מרגיש הרבה הרבה יותר בבית, במקום שלי פה. גם על הבמה, אבל גם במדינה שלי, אני מרגיש הרבה פחות אאוטסיידר".
למה הרגשת אאוטסיידר?
"גדלתי עם איזו תחושה כזאת, יכול להיות שזה משהו של המשפחה, האאוטסיידריות של אמא שלי בשואה, בחדר לבד בין אנשים שהיא לא מכירה ואחר כך הנדודים האלה. אני חושב שזה דבר שירשתי, לא גדלתי בתחושה של 'הנה אנחנו פה' וזה לקח לי מלא שנים, ובסוף זה המון בזכות הקהל שלי. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, כמו משהו שאמנים כותבים באינסטגרם, אבל אני אומר את זה מתוך מקום עמוק. עדיין כשאני עולה על הבמה יש לי חוסר ביטחון ולוקח לזה זמן להפשיר, האנרגיה הזאת בינך לבינם היא מה שמפשיר את זה. הקהל שלי זה משפחה שלי, כי משפחה אמורה לתת לך ביטחון בחיים, להכווין לך דרך וזה מה שיש לי עם הקהל שלי. מי שאני היום כבן אדם זה מאוד מאוד בזכותם, בגלל זה בהופעות אני מנסה לפגוש אותם, אני ממש רוצה לראות את כולם, אני יודע שאני לא מצליח אבל אני ממש ממש רוצה, אני מטפס עד ליציע בניסיון לפגוש באישי כל אחד ואחד. אני חייב לקהל שלי את המקום הזה שהצלחתי להגיע אליו בחיים. אפילו כשעשינו TYP והיינו מנגנים בחו"ל, בסוף הייתי אומר 'כן, אבל יש משהו כשאתה עולה על הבמה בקיסריה שזה יותר מגניב'".
לייצר להיטים זה דבר שקשה לעשות
אנחנו נפגשים באולפן ההקלטות האינטימי הביתי של לידר (48). צמוד לאולפן נמצא ביתו, שם הוא גר עם בנו, אלבי, שבקרוב יחגוג שלוש ובן זוגו יונתן. אמו דליה גרה בבית הסמוך, באותו המתחם במושב. על המדף מתנוסס ה-DVD של הסרט האיטלקי "מרי לנצח", ממנו נולד השיר שהפך אייקוני, מתנה שקיבל ממעריצה.
השירים שלך מאוד גמישים מגדרית. מכאלה שמושרים מגבר לגבר, דרך שירי אהבה בין גבר לאשה ועד שירים שנכתבו בלשון נקבה, "מרי לנצח" למשל. כלומר, אתה לא שר נטו מתוך החוויה האישית שלך.
"לא ממש חשבתי על זה אף פעם, 'יואו, עכשיו אני שר בנקבה', זה היה סופר טבעי בשבילי, ואחר כך כשיצאתי עם זה החוצה, אנשים פתאום התחילו להגיד את זה, ואמרתי 'אה, וואלה'. זה מרגיש לי נכון. אם אני כותב שיר על מישהי, אז אני יכול גם להיות היא".
אני גם יודעת שהרבה נשים מרגישות שאתה ממש מדבר ומבין אותן.
"זו תגובה שאני מקבל הרבה וזה מעניין לי ממש, וכנראה שיש שם איזה משהו, אני מתחיל לחשוב שלבן אדם יש מגדר פיזי ומגדר רגשי, ושהם לא תמיד תואמים. במובנים מסוימים אני מאוד מאוד בן, רוב החברים שלי הם בנים, אני אוהב דברים של בנים, אני מאוד פרקטי לפעמים, הדבר היחידי שאני רואה בטלוויזיה זה ספורט. את יודעת, אני מדבר ברמת הקלישאות. אבל בדברים מסוימים, בכתיבה או במה שאוהבים לקרוא לזה אינטליגנציה רגשית, כנראה שיש אצלי גם משהו מאוד נשי, וגם אולי בגלל שהייתי נורא ילד של אמא, שרמת הנפרדות בינינו היא גבולית. אולי קצת אימצתי את העולם הרגשי שלה, את טראומת העבר שלה, וכנראה שהרבה מהאישיות שלה זלגה אליי. אני לא חושב שזה קשור לנטייה המינית".
בשירים שלך יש הרבה ביקורת חברתית, על תרבות האינסטנט, על הרדיפה אחרי הכסף. כבר לפני 25 שנה כתבת "במקום האנשים יהיו לי מכשירים, שיעשו מה שאני אגיד ולא מה אחרים". מה זה, אתה נביא?
"שינויים חברתיים זה דבר שתמיד נורא התעניינתי בו, למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, למה הם רוצים את מה שהם רוצים. וכשאני אומר אנשים, אני מתכוון אלינו, אליי. זאת אומרת, 'לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה זה לשבת בבתי קפה', זה אני. זה לא באמת שיפוטי, זה לא אתם, או עליכם. זה עליי. כשאני כותב חברתית אני מאוד מחשיב את עצמי בפנים ואני מאוד ביקורתי כלפי המקום שלי בתוך חברה, או בתוך הדבר הזה של העולם החדש שלנו. אבל נניח אני מאוד שמח שיצא לנו להיות שם כשהעולם השתנה. לתפיסת עולמי, האינטרנט הוא הרגע הכי חשוב בהיסטוריה האנושית מאז המצאת השפה, ולנו היה את הזכות להיות שם. בעוד 100-200 שנה מישהו יחשוב על זה שפעם היו אנשים שהיו שם ברגע הזה שהמציאו את הדבר הזה, וזה אנחנו".
אתה רץ איתי 200 שנה קדימה, בוא נישאר רגע ברבע מאה שלך. איך השתנתה בעיניך תעשיית המוזיקה בפרק הזמן שלך פה?
"אני נורא אמביוולנטי. מצד אחד יש מוזיקה מדהימה בעולם, ובאמת אתה עוצר ואומר, 'וואו, אנשים עושים דברים מדהימים', אבל מהמקום שאני מגיע ממנו, קצת חסרים לי שירים, אני לא בטוח שהרבה מהלהיטים של התקופות האחרונות הם דבר שיישאר עוד 50 שנה לצורך העניין".
קובי אפללו התבטא כנגד השיר של עדן בן זקן, איפה אתה על הספקטרום הזה?
"לא הייתי מזלזל באנשים שהם יצרני להיטים, זה דבר שקשה לעשות. אני חושב שזה אדיר שיש לנו תעשיית פופ משמעותית וחזקה, אני אוהב להיות חלק מזה ואני משתתף בזה. במקביל אני רוצה לחשוב שבבאלאנס יהיה גם מקום כמו שהיה ליוצרים מסוג אחר, מה שנקרא רציניים יותר, מוזיקה שפונה למגוון הרגשות שלנו, שזה מה שמייצר תרבות איכותית וטובה, ולשם אני אשמח שהדברים יתגלגלו. בגלל שאני כבר מבוסס בקריירה שלי, אני מרשה לעצמי להתנסות בכל התחומים האלה, וגם לטפל באספקטים יותר קלילים ופופים ופאנקיים".
מה אתה כן שומע במוזיקה העכשווית?
"אלבי אוהב את אנה זק, ועכשיו הוא התחיל לשמוע הרבה גידי גוב ויהודה פוליקר, כי היינו במופע משותף והכי נהניתי בעולם, אז גם אותם. זה היה בהיכל התרבות שזה אולם שאני רגיל להופיע בו ופתאום אני חוזר להיות קהל ומאזין לשירים שעיצבו את ילדותי ודרך השירים האלה חלמתי להיות מישהו בעולם. אז פתאום חזרתי להיות הילד הזה".
אני לא קם בבוקר ואומר "וואי, בטח אנשים מתרגשים מהשירים שלי"
הדרך של לידר להיות מישהו בעולם אולי נראתה מהירה, אבל חלק מהדברים לקחו זמן. אגב הזמרים שאחרי להיט אחד כבר פותחים קיסריה הוא אומר, "אני את הקיסריה הראשון שלי עשיתי ב-2015, ואני מאוד שמח על הקצב והדרך הזאת. אני חושב שזה טוב ההתפתחות ההדרגתית, זה בונה אותך ובונה רפרטואר. זה לדעתי הצנועה, כי גם אם נקודתית באותו הרגע זו הצלחה, אני הייתי נזהר מזה, זה יפה שיש לך חלומות אבל נכון יותר להגיע למשהו ברגע הנכון כשאתה שלם, ובעיקר נכון לתת לאנשים שבאים להופעה שלך חוויה אמיתית שלמה, עמוקה. זה לוקח זמן, זה לא יכול לקרות בתקליט אחד. תקליט אחד, גם אם הוא נורא מצליח, הוא עדיין אחד".
היו לך רגעים לאורך הקריירה שחששת שזהו?
"לא שזהו, כי בסוף זה כל כך מי שאני וזה הדבר שאני עושה. אבל כן היו דברים שעשיתי לאורך הדרך שפחות הצליחו, למשל התקליט שעשיתי עם עופר מאירי. ובכל זאת, מבחינתי הוא תקליט שאני סופר גאה בו, אני חושב שיש שם דברים מהטובים שכתבתי, והמפגש עם עופר היה מלמד ומרגש ומפרה, אז זו הצלחה. זה נעים כשאתה במקום שכבר לא יכולים לקחת לך אותו. גם אם מחר אני מפסיק לעשות מוזיקה, בכלל, לגמרי, לא אכתוב יותר שיר אחד בחיי, יש כבר דיאלוג שמתקיים והוא קיים במיינד, בלבבות, בחיים של האנשים האלה. זה לא ישתנה, וזו מחשבה מאוד נעימה ומאוד חזקה. כל פעם שמישהו מספר לי משהו משמעותי שקרה לו עם שיר שלי, זה כל פעם מטורף ומרגש מחדש. אני לא קם בבוקר ואומר, 'וואי, בטח אנשים עכשיו מתרגשים מ'מישהו פעם'".
אתה מעיד על עצמך שהתחלת כביישן ומסוגר, ועם זאת, לפני שנה השתתפת ב"מחוברים".
"בהתחלה היה לי קשה. אמרתי מאה פעם 'לא', ובסוף הבנתי שיש משהו חזק בלהכניס מצלמה אלינו הביתה, להראות משהו שאנשים בדרך כלל לא רואים בפריים טיים, אותנו מגדלים את אלבי באופן הכי נורמטיבי כמו כל זוג, ואני חושב שיש לנו תפקיד להראות את זה ממש מקרוב ולא כפוסטר בוי. אז אמרתי בסדר, תביאו מצלמה, בואו נוריד פילטרים".
25 שנות הקריירה שלך, מסמלות גם 24 שנה לצעד החלוצי שלך. היית אמן המיינסטרים הראשון שהעז לצאת מהארון בכתבת שער. איך אתה רואה את התפתחות החברה בהקשר הזה?
"בגדול הכיוון הוא טוב. יש הרבה חבר'ה צעירים שיוצאים מהארון וחיים חיים פתוחים ושלמים ולא רק בתל אביב. אבל במקביל לזה הדברים לא תמיד זוהרים בדברים ספציפיים, חבר'ה צעירים עדיין צריכים להתמודד עם דברים בעולמם הפרטי, זה לא שהמילה 'הומו' הפכה לדבר נחמד וחמוד בבתי ספר. עדיין יש ילדים שעוברים דברים קשים, אבל יש היום הרבה יותר נראות, והיא הדבר הזה שדיברתי עליו כשיצאתי אז מהארון והייתי הראשון, דיברתי על הנראות הזאת. אני חושב שהעובדה שיש כל כך הרבה ייצוג במדיה, שאנשים יכולים להסתכל על זה ולהגיד, 'אה אוקיי, יש משפחות ואנשים מצליחים' היא חשובה".
לאורך השנים תיארת קבלה מאוד טבעית כלפי הנושא מצד המשפחה. ובכל זאת, היה חשש לצאת עם זה ציבורית?
"כן בטח, גם שלי וגם סביבי בתעשייה. אף אחד לא ידע מה תהיה תגובת המעריצים והמעריצות בעיקר, היו כאלה שחשבו שזה יחסל את העניינים".
איך החלטת שכן?
"הבנתי שיש דברים בחיים שהם הרבה יותר חשובים מהצלחה מסחרית. אמרתי לעצמי, 'גם אם זה יפגע לי בהצלחה המסחרית שלי, אני לפחות אהיה בן אדם שלם'. כשאני מסתכל על אנשים מפורסמים שלא עושים את זה, גם אם הם מאד מאוד מצליחים, אני מסתכל עליהם בחמלה. אני חושב שאתה כורה לעצמך בור מאוד רציני כבן אדם בחיים, וזה עצוב בעיניי. כל אחד רשאי כמובן לחיות את חייו כמו שהוא מוצא לנכון, אבל אני לא הייתי ממליץ, בסופו של דבר זה נראה לי מתכון לסבל".
הרגשת שיש לך גם תפקיד ציבורי?
"הבנתי שיש לי הזדמנות לעשות משהו חשוב לא רק בשביל עצמי. העולם שם אותי במקום שיש לי השפעה וזה נתן לי הזדמנות לעשות משהו שבעיניי הוא אולי אפילו יותר חשוב מהמוזיקה. אם היקום הציב אותך באיזו נקודה כזאת שאתה יכול לעשות שינוי, אתה יכול לעזור למשהו ברצינות, שהרבה אנשים יושפעו ממנו, שהוא אולי אפילו יציל אותם – אתה תוותר על זה בגלל שאתה פוחד שיהיו לך פחות מעריצים? איזה מין בן אדם אתה? איו, מגעיל".
בדיעבד, איך אתה חושב שזה השפיע?
"לאורך 25 השנים האלה, יש X אנשים שהם אחוז מסוים מהאנשים שהיו יכולים לאהוב את המוזיקה שלי והם לא אוהבים אותה רק בגלל שאני הומו מחוץ לארון? אוקיי, אז בסדר. אז יכולתי להיות עוד 20% יותר מצליח? זה כל כך לא משנה בעיניי".
בדייט הראשון אמרתי ליונתן "אני עושה ילד"
לפני שנה, בהופעה בקיסריה, עוד לפני שפורסם באמצעי התקשורת או ברשתות חברתיות, חשף לידר מול הקהל את הטבעת שקיבל מבן זוגו בארבע וחצי השנים האחרונות, יונתן מצ'ניק (31), יהודי ממוצא שבדי. לגבי קיומה של חתונה הוא מעט יותר סקפטי. "לא יודע אם תהיה חתונה, זה כאילו מצחיק, לא יודע, אולי, מתישהו", הוא אומר בחיוך נבוך. "לא התעכבנו על זה, יש לנו חיים שלמים, יש לנו את אלבי".
אבל הייתה הצעת נישואין?
"נישואין לא, אבל קיבלתי טבעת וזה היה חמוד ממש, זה היה מקסים".
בעבר דיברת על הקושי בניהול מערכות יחסים כאדם מוכר. אתה חושב שמתוך זה אתה אולי בוחר בבני זוג זרים?
"זה לא נעשה במודע, לא מתוך תחושה שיש בזה משהו יותר טוב, לפעמים להיפך. זה קצת יותר קשה במובנים מסוימים, אבל יונתן הוא איפשהו באמצע, כי הוא יהודי, והכרנו פה, הוא עשה עלייה, הוא לא ישראלי, או יותר נכון לא היה ישראלי כשהכרתי אותו, אבל הוא גם לא היה לגמרי זר".
הוא דיבר עברית?
"לא, הוא הבין מעט. עכשיו הוא מדבר מצוין".
זאת אומרת, את השירים שלך הוא לא הכיר ולא הבין.
"לא. הוא לא הכיר אותי בכלל. הוא שאל אותי מה אני עושה ואמרתי לו שאני מוזיקאי, והוא דמיין לעצמו איזה גבר בן 40 במרתף של ההורים יושב וכותב שירים עלובים. כשנתתי לו את האינסטגרם שלי הוא אמר 'אוקיי, אז אולי הוא לא עושה את זה במרתף'".
ואלבי, שיחגוג בקרוב שלוש, נולד כבר לתוך מערכת היחסים.
"כשהכרנו, אלבי כבר היה בהתחלה המנהלית שלו, ובדייט הראשון אמרתי לו 'אני עושה ילד' והוא חשב לעצמו 'אה, יופי, שיהיה לך בהצלחה עם זה'. ואיכשהו החיים קרו".
איך היה הליך הפונדקאות בחו"ל?
"יש שני קשיים בדבר הזה. אחד זה המרחק, אתה רוצה להיות קרוב ואתה רוצה ללכת איתה לאולטרסאונד ואתה רוצה לשים יד על הבטן כשהוא מתחיל לבעוט ובפייסטיים זה פשוט לא אותו הדבר. ויש את עניין הכסף, שזה טירוף ומאוד מאוד יקר. אבל חוץ מזה, זו הייתה חוויה מאוד טובה שאני בהחלט אחזור עליה. אני שמח שאפשר לעשות את זה היום בארץ, בין אם אני אשתמש בזה ובין אם לא".
למה לא?
"ברור שלעשות בארץ זה כיף, ואני הייתי מאוד ווקאלי במלחמה הזאת ומבחינתי נלחמתי לא רק עבורי אלא עבור הרבה מאוד אנשים. במקרה האישי שלי יש פה משהו שהוא לא כל כך פשוט, כי יש איזה תור מסוים, ויש אנשים שכנראה צריכים את זה יותר ממני. אני יכול להרשות לעצמי לעשות עוד ילד באמריקה, אני יודע שיש הרבה אנשים שלא יכולים ומאוד צריכים את הפונדקאות בישראל ואני לא רוצה להידחף בתור הזה. זה נראה לי מוסרית לא נכון".
בשלב הזה יונתן ואלבי חוזרים הביתה, לידר מחבק את בנו ומנהל איתו שיחה צלולה ובוגרת להפליא, שבה אלבי מסביר בדיוק איזה פירות קנו ואיזה לא היו בחנות, אבל "לא נורא". רגע לפני שאנחנו נפרדים והוא ממשיך להקלטות, פגישות וחזרות, הוא משכיב את אלבי למנוחת צהריים.
אלבי נולד לתוך קריירה ענפה, איך אתה מצליח לשלב את האבהות?
"אני חושב שאת צודקת וצריך לשאול את זה גם אבות, ואני עובד בזה. הקריירה שלי היא מאוד דורשנית ואינטנסיבית, ואני דואג להיות מודע לעובדה שצריך להיות לי 'אלבי טיים', ושהוא חייב להיות מעורב במה שאני עושה. הוא בא איתי לאולפן וככל שהוא יגדל אני אערב אותו יותר, אבל זו מלחמה פנימית, של כשאני איתו אז להיות איתו באמת ולא לנזול לכל מיני מקומות אחרים. כי היום אין שעות, ועם מכשירי האימה שיש לנו אנחנו כל הזמן מחוברים, לפעמים מצליחים ולפעמים נכשלים, וצריך לא לכעוס על עצמך גם כשאתה נכשל, רק לעבוד על זה ולהשתפר. מקווה שאני עומד בזה בגבורה".
אתה משתקף כאדם מאוד יציב, מהצד נראה שאתה מאוד יציב ונוכח. גם בערכים ובמסרים, גם בקריירה, גם בחיים האישיים ובתפקוד שלך כאיש משפחה.
"אני שמח, ואולי זו תגובת נגד לשייקיות של הדור הקודם, שאני מרגיש צורך לייצר יציבות. זה גם משהו שבאמת התפתח אחד עם השני, המוזיקה והמשפחה".
אלבי כבר היה בהופעה שלך?
"הוא היה באמפי וואהל אחה"צ, וראיתי אותו מסתכל על הבמה זה היה לי הלם, איזו תחושה משוגעת".
בחירת השם "אלבי", "הלב שלי" בערבית, היא לא רק מקורית אלא גם עומדת מול השם המאוד עברי שלך.
"נכון שזה מערבית, אבל קודם כל השתגעתי על הצליל. אני בן אדם של צלילים, מן הסתם, ואחר כך הבנתי את המשמעות, וזה חיבר אותי לכאן. אני חושב שאנשים ציפו וחשבו שאני אקרא לילד שלי לאונרדו או בשמות בינלאומיים, כדי שיהיה גם יכול להסתדר בחו"ל, ואני לא נגד. אבל דווקא מתוך ההתפתחות האישית שלי וההתחברות שלי למקום שבאתי ממנו ולארץ שלי ולסביבה שלנו, היה בזה משהו משלים. שלאלבי יקראו אלבי".
עברי לידר יופיע בקיסריה ב-1.9 במסגרת סיבוב ההופעות XXV החוגג 25 שנות יצירה.
צילום: אור דנון | איפור: ריקי קסוטו | שיער: אבנר מלכה | סטיילינג אייל חג'בי | הפקה: אור-אל רבינוביץ'
צולם במלון תיאודור מקולקציית מלונות בראון, הרצל 10, תל אביב, *9646