בין תחנות האוטובוס ברחוב סוקולוב בחולון, בתוך פסאז' ישן, מתחבאת חנות קטנה של מוצרים לבית. תכולתה צנועה: קצת חומרי ניקוי, קצת כלים חד-פעמיים, ניירות אפייה, סקוצ'ים, וגם ארגז גדול עם תבניות ביצים. למרות המראה האפרורי, ראשים מסתובבים לעבר החנות כמעט מכל מכונית שעוברת והולכי הרגל נעצרים לברך את בעל הבית, שיושב בפסאז' על כיסא מתקפל. הוא מחייך חיוך עייף ומברך בחום את העוברים והשבים שפונים אליו. פרש, לא פרש, מבחינתם מושיק עפיה הוא עדיין אחד הזמרים הכי מוכרים במדינה.
"אני פותח כאן לפני שמונה בבוקר, מתחיל 'בוקר טוב, בוקר טוב', כל הרחוב עובר לי פה, סבבה", אומר עפיה ומספר שהוא מתפעל את החנות לבדו. "אני עובד בעבודה פיזית – מקבל משטחים, פורק משטחים, מתמחר, מקבל לקוחות, מוכר. אני חי את הרחוב, כל השכנים ובעלי העסקים נהיו כמו משפחה. גדלתי בחולון, אני גר גם היום בחולון, לא סתם פתחתי את העסקים בחולון".
נראה שאתה מכיר פה את כולם.
"אני אסביר לך מה קורה. ברור שהרוב מזהים אותי, ומאז הזכייה ב'האח הגדול' כולם גם מרגישים שהם מכירים אותי ברמה האישית. זה כל ה'שלום' שאתה רואה: כולם פונים אליי בקטע של 'אנחנו מכירים', כולם חברים. אז אני מגיב בהתאם, כאילו אני מכיר את כולם. זה קורה באופן טבעי".
אני לא יכול לדמיין איך זה כשכולם מכירים אותי.
"נו אז מה, מה יש בזה? מה אתה לא יכול לדמיין? אני לקחתי את זה בתור עבודה, למדתי לחיות עם זה. תאמין לי שעם השנים גם אתה היית לומד לחיות עם זה. נכון, אני טיפוס ביישן, ויש מצבים שממש לא נוח לי כי זה ממש ממש מביך אותי. לפעמים יש סיטואציות לא נוחות שאני חושב בהן 'מי אני בכלל'. אבל זה ההשלכות של המקצוע שבחרתי".
עפיה ממשיך את דבריו בשירה "להיות זמר, לשיר אל העולם...", ואני מוסיף קול שני: "גם פה בחנות אתה בפרונט".
"זה פרונט אחר, אתה משווה את הפרונט הזה לאיפה שהייתי?", הוא צוחק ובאמצע המשפט עובר עוד "חבר". עפיה מברך גם אותו בבוקר טוב לפני שהוא ממשיך לדבר: "אנשים פה עוברים, יש כאלה שמרימים טיפה גבה, לא כל כך מבינים מה נסגר איתי. אבל שום דבר לא מפריע לי, אני בשלי".
אתה מבין למה יש מבטים?
"בוודאי, תשמע, זה קיצוני. אני מודע לזה ואני גם לא מתפלא שמישהו מביט עליי מאיזה רכב או אוטובוס ולא כל כך מסתדר לו מה אני עושה פה בפסאז'. בסדר, למדתי לחיות עם זה. אבל יש גם אנשים – באמת, אני אומר את זה בצניעות – שמגיעים ממקומות די רחוקים בשביל להצטלם איתי, בשביל לקנות ממני משהו. זה מפרגן, זה מחמם את הלב, זה כיף לקבל אהבה".
אין איזו צביטה קטנה באגו?
"ממש לא, להפך. אחי, אני לא מתבייש בשום דבר שאני עושה".
מכסף קטן וכסף קטן מגיעים לכסף גדול
לפני כמעט שנה פתח עפיה (48) חנות סניקרס לאספנים ומשוגעים לדבר, עם אייר ג'ורדן מקוריות ושאר דגמים נדירים, בסוקולוב 88. לפני כחודשיים פתח באותו הבניין, שני חלונות מחנות הנעליים, גם את הכלבו. הרעיון לפתוח חנות מוצרים לבית (וביצים) הגיע מתוך היכרות עם השטח: "עם חנות הנעליים אני כבר חי את הרחוב, זה עזר לי להבין את הדברים המסוימים שאנשים צריכים פה, מוצרים לבית. על פי מה שצריך, זה מה שאני עושה".
ולמה ביצים?
עפיה מצביע על חלון הראווה מאחוריו, חנות שנסגרה מזמן: "עד לפני כמה שנים היה פה עסק של ביצים שמדברים עליו עד היום. רק ביצים היו מוכרים פה, אבל סיפרו לי שהיה פה תור, ממש עד לרמזור. אז סימנתי את זה לעצמי כסוג של בונוס. משהו שאני יודע שאם אני אעשה פה, זה הצלחה בטוחה. לכן הכנסתי ביצים, ולא טעיתי".
למרות התפאורה הצנועה, עפיה נראה שמח במושבו החדש בפסאז' הקטן בסוקולוב 88. "קודם כל אני מרגיש סיפוק, אני מתפרנס בכבוד ונהנה ממה שאני עושה. כיף לי, אני קם בבוקר עם חיוך, הולך לישון עם חיוך, זה מה שהכי חשוב. 30 שנה רצתי. לא שאני מתלונן, היה לי כיף במוזיקה ואני לא מצטער על כלום".
איך באמת אתה רואה היום את השנים שלך במוזיקה?
"אני מאוד גאה בשירים שהוצאתי, בדרך שעשיתי. אבל אני גם מאוד שלם עם השינוי שעשיתי, מאוד שלם עם עצמי. אני לא צריך לתת לכסף לנהל אותי. בנאדם יכול לבחור להרוויח פחות ולחיות חיים יותר טובים".
הרווחת יותר במוזיקה?
"אין מה להשוות, ברור. הפרנסה של המוזיקה, הכסף שעשיתי לאורך השנים – זה לא בר השוואה בכלל למה שאני עושה היום. אם הכסף היה המניע שלי, אני יכול להגיד לך שכבר הייתי חוזר למוזיקה עם ההצעות שאני מקבל. כנראה שאני מקבל אותן בגלל שאני כבר לא במוזיקה, אבל באמת שאני מקבל הצעות מטורפות על בסיס יום-יומי".
אז למה לא להגיד כן לאיזה ערב או שניים?
"כי לא. אני עובד קשה פה בחנויות, מבסס את עצמי. כנראה שאמשיך לפתוח עסקים נוספים בחודשים הקרובים. מה שאני כן עושה במוזיקה, זה מתארח באופן שוטף במופעים של שלומי סרנגה, ומדי פעם במופעים של קובי פרץ. הם חברים טובים שלי, אז עושה לי כיף להתארח אצלם. זה לא מצריך ממני הרבה".
בעבר דיברת על זה שמוזיקה זה עליות ומורדות, שיתפת בקשיים כלכליים.
"זה לא משהו שאני המצאתי, זה ידוע. מוזיקה זה תנודות, זה המקצוע. היו לי גם תקופות קשות, אבל התקופות הטובות מכסות עליהן. עזוב, בוא לא נתייפייף: מי שעושה קריירה במוזיקה וראה הצלחות, יש לו מספיק כסף לסיים את חייו בכבוד, גם אם יבואו אחר כך תקופות פחות טובות. זה שבעבר לא התנהלתי כמו שצריך, לא שמתי גרוש לבן ליום שחור, זה סיפור אחר".
אז גם היום יכולת להתפרנס ממוזיקה.
"ממש. אני יכול להגיד לך שאני דוחה מאות אלפי שקלים בחודש".
אשכרה.
"אשכרה וחצי, מאות אלפי שקלים".
עפיה עוצר את השיחה וקם לקבל לקוחה. הוא אורז לה תבנית ביצים, והיא מצדה מבחינה שאין עליה ארנק. הוא מציע שתיקח את הביצים ותחזיר לו את הכסף אחר כך, אבל האישה מוציאה שקית עם מטבעות. "את רוצה לשלם לי בכסף קטן? בכיף", אומר עפיה ומחייך חיוך רחב. "איך שבא לך, מכסף קטן וכסף קטן מגיעים לכסף גדול".
כל הקריירה לא יצא לי לדומם מנוע
ההחלטה לפנות לעסקים ולהניח בצד את המוזיקה נולדה לפני כשלוש שנים, תקופת סגרי הקורונה, כשההופעות נעצרו ותעשייה שלמה נכנסה להדממה. באוגוסט 2020, שבע שנים לאחר גירושיו מנטלי יעקובוב, עפיה נישא לדנה ששון; גם הנישואים החדשים, הוא אומר, דחפו אותו להיפרד מהקריירה הישנה.
"המגפה כפתה את זה עלינו, אבל אז גיליתי שזה עושה לי איפשהו נחת, סוג של עצירה", אומר עפיה. "בכל הריצה של הקריירה לא יצא לי לרגע לדומם מנוע, לחשב מסלול מחדש. היום אני קם בבוקר וחושב אך ורק על הילדות שלי ועל אשתי, בגלל זה רציתי משהו יותר יציב ובטוח. אמרתי לעצמי, 'שחרר את עצמך. אתה כבר לא זה שנחשב פה'. אני לא רוצה להיות בדרכים באחת בלילה, חוזר מהופעה. אני לא במקום של לטפח קריירה, אני במקום של לטפח את המשפחה. אשתי היא החצי השני שלי, אהבת חיי, הברכה של הבית, דנה היקרה, חייאתי. יש לי שתי בנות קטנות ואני אבא דומיננטי – אני מחליף, מאכיל, קם בלילה, מכין בקבוקים, מוריד את האוצר שלי אמילי בגן בבוקר, הכל הכל".
אמילי בת שנתיים, אגם בת חצי שנה. הן שינו לך את הפרספקטיבה על החיים?
"כל הזמן אמרו לי, 'כשיהיו לך ילדים תבין'. אז היום אני מבין, זה מבטל אותך בשישים. ילדים משנים לך את החשיבה, את התפיסה, את הראייה, מה שאתה לא רוצה. אני בן אדם עם הרבה יותר שלווה, יותר סובלני. אני מסתכל על החיים בצורה שונה לחלוטין, באמת. ילד זה הדבר הכי תמים וטהור שיש בעולם, אתה יודע מה קורה לי כשהילדה שלי קוראת לי אבוש? אין, נפתחים שערי שמיים".
מעבר ליציבות ולקרבה למשפחה, עפיה מספר שהשינוי המקצועי הביא איתו גם הקלה. "זה הוריד ממני לחץ. קריירה במוזיקה זה המון אחריות, אתה מחזיק שישה-שבעה נגנים על בסיס קבוע, שתי זמרות ליווי, מנהל הצגה, יחצן, הגברה, טכנאי סאונד, הסעה. חתיכת מפעל. זה לא שאתה בא, תופס מיקרופון ועולה לשיר. זה משתלט לך על הלו"ז – חזרות, אולפנים, שירים חדשים, צילום קליפים. זה עסק של 24/7, וזה כבר לא מתאים לי".
מה אתה חושב על עולם המוזיקה היום, איך הוא השתנה מאז שהתחלת?
"לא מעניין אותי ללכת אחורה. אני לא בא לסכם קריירה, לא רוצה לדבר על איזו מוזיקה עושים ולא עושים היום. אני לא חי את זה, אני לא שם. לא שומע רדיו, לא בקשר עם התעשייה, כלום. אז עכשיו לבחוש בעבר, למה שמת מלח ואיך היה עם הפלפל – אתה יודע, חייתי את זה 30 שנה, וסליחה שאני אומר, זה יצא לי מכל החורים. אין לי משהו לחדש בנושא. מה שחדש אצלי זה שנכנסתי לעולם העסקים, ברוך השם פתחתי שניים ואני יכול להגיד שאפו, הם מצליחים. מפה נמשיך עם הפנים קדימה לעסקים נוספים. אני צריך לשלוט פה בעניינים, ואני כנראה אמשיך לעשות כאן, ממש כאן בסוקולוב".
להקים פה מין מרכז מסחרי משלך?
"יכול להיות, הנה מאחורי הגב שלנו יש פה עוד חנות פינתית להשכרה. מי יודע, אולי בעוד חודש יתחיל פה שיפוץ וייפתח עוד משהו. בעזרת השם, למה לא, אני רוצה להגיע עד לרמזורים שם. שמע, אני רק התחלתי".
ובלי קשר לקריירה, אתה מתגעגע לשיר? שר במקלחת? בקריוקי?
"בבית לא יוצא לי לשיר. אולי לאמילי, אני שר לה קצת שירים של מני ממטרה".
לא שירים שלך?
"לא, מה קשור שירים שלי עכשיו. ועל קריוקי אל תדבר איתי, קריוקי הרס את המוזיקה בישראל. גמר אותה. כל הקהל נהיה זמר, עזוב אותי. בכל שנות הקריירה שלי שרתי אולי פעמיים קריוקי".
קריוקי זה כיף.
"מה כיף? תחשוב שאתה עובד עכשיו במפעל נקניק, כל היום מבוקר עד ערב נמצא עם נקניק, ואז מביאים לך את הנקניק הביתה. אתה יכול לראות אותו? אז תלוי בשביל מי זה כיף. לא שאני מזלזל בזה, אני מבין את ההנאה שיש בזה. אבל אני לא מתחבר".
מותר גם שהכל יהיה בסדר
לפני כשמונה שנים, זמן קצר לפני שזכה בעונת ה-VIP של "האח הגדול", עפיה הגיע לפשיטת רגל. בראיונות שהעניק באותה תקופה סיפר על התנהלות כלכלית לא נכונה, שלצד תנודות בקריירה המוזיקלית הובילה אותו למשבר כלכלי. כיום, הוא מבהיר, הפרק הזה מאחוריו. "סיימתי את פשיטת הרגל לפני שלוש שנים, כיסיתי הכל מהכל. היה סכום שהייתי צריך לשלם, שילמתי, סיימתי, קיבלתי הפטר. הייתי בזה שלוש-ארבע שנים, וזה שייך לעבר. מאז פתחתי חשבונות בנק כדין, הכל כמו שצריך. העסקים על השם שלי, הכל על השם שלי. הכל בסדר".
ועכשיו זה מגביל אותך איכשהו? מול הבנקים?
"מה פתאום. ברוך השם, הכל טוב. זה רק חישל אותי, העיר אותי".
איך היה לך כסף לפתוח עסק?
"זו לא בעיה, כל אחד יכול לפתוח עסק. אם אתה חרוץ ויש לך ראש על הכתפיים, אם אתה מסוגל לקפוץ ראש לבריכה וללמוד לשחות מהר מאוד, להבין מה קורה סביבך בתקופה קצרה – אז הכל בסדר. לא צריך מיליונים בשביל לפתוח עסקים כאלה. צריך להיות חד, לעבוד קשה ולהתפרנס בכבוד".
איך ידעת לפתוח חנות כזאת, להגיע לספקים?
"ידעתי, יש לי חברים מהענף שהנחו והדריכו אותי. אני לא סתם קם בבוקר ומתחיל למכור דברים, זה לא עובד ככה. חברים מהרשתות המובילות הפנו אותי לסוכנים, ומשם הכל היסטוריה. אני סוחר יפה מאוד, הכל טוב".
העסקים טובים?
"בטח, מה אני עושה פה? ברוך השם, אין טענות".
זה משהו בך, לקחת דברים בטוב?
"למה שאני לא אקח את הדברים בטוב, מה קרה לי לא טוב? אני לא איזה ממורמרי, לא כועס על אף אחד, אין לי מילה רעה להגיד, לא מצטער על שום דבר שעשיתי. זה בסדר, אפשר שהכל יהיה בסדר. הכל טוב, הכל מחויך, הכל עשר, תודה לשם".
בדיוק בסוף המשפט עובר עוד הולך רגל. עפיה מקנח את הנאום בברכה נמרצת: "שבוע טוב!".
יש מוכרים שלא מחייכים לכל בן אדם שמגיע.
"אה, על זה אתה מדבר... זה אני, זה האופי שלי. אהבת חינם ללא אינטרס, באמת שאני אומר את זה מהנשמה. טוב שם טוב משמן טוב. אף אחד לא לוקח איתו כלום לעולם הבא, השם זה מה שנשאר, ואני שמח שזה ככה".
לא הייתי דוגמנית, הייתי זמר
עפיה חוזר ואומר לאורך השיחה שהוא לא מבין למה הסכים לריאיון הזה ("למה אני צריך להתראיין, בנוגע למה? בנוגע לשירים שאני לא מוציא?"). הוא לא נעלם מעל פני האדמה, ומי שמעוניין יכול להתעדכן ברשתות החברתיות. "יש לי טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק. יש לי שם איזה 350 אלף איש בסך הכל. אז נראה לי שמהסטורי שאני מעלה, חלק כן יודעים מה אני עושה".
אם יש לך 350 אלף עוקבים, אתה יכול להתפרנס משיתופי פעולה, להיות משפיען.
הרעיון מעלה בו פרץ צחוק. "אחי, אני עשיתי קריירה, אני לא עכשיו אהיה איזה... לא שאני מזלזל בזה, חס וחלילה. אני יודע שיש מקצוע כזה, שאנשים מתפרנסים ומתפרסמים דרך הרשתות. אבל אחי, נראה לי שאני מספיק מפורסם, עזוב אותי".
ללכת להשקות?
"אני פחות בהשקות. אני מזכיר לך, לא הייתי דוגמנית, הייתי זמר".
אתה יכול לנצל את זה.
"אני לא אגיד לך שאני לא מנצל את זה. כשאני מקבל דגמים מיוחדים של נעליים, אני מפרסם את זה באינסטגרם. אבל שמע, אני לא טוחן לאנשים את הראש. מעלה מדי פעם מה שצריך. לקדוח לאנשים, זה לא".
זאת העבודה.
עפיה צוחק מכל הלב, "עוד פעם אתה מחפש לי עבודות? יש לי מספיק על הראש, עזוב. מבחינתי לחזור לעשות את הדברים שאמרת – זה כמו לחזור לשיר, אותו דבר. מה אני צריך את זה".
מה עם ריאליטי? היית ב"האח הגדול", "היחידה", "הזמר במסכה", והיית אהוב. תלך שוב?
"ברור שאם אני אקבל הצעה מפתה, כמו פרסומת או ריאליטי, אז אני אשקול ויכול להיות שאני אעשה. אני לא מתבייש, אם יש משהו נקודתי שאני יכול לעשות ויכניס לי הרבה מאוד כסף – יכול להיות. בכלל, תקשיב, אני לא מתנצל. אם אני אחליט מחר בבוקר שחזרתי למוזיקה, אז חזרתי למוזיקה. אם פתאום יבוא משהו שייתן לי זריקה יפה לחשבון בנק, ואני אחליט, אז אני אעשה אותו. אני לא חייב לאף אחד שום דבר".
ברור.
"יופי, נבהיר את העניין. כי לפעמים, מרוב שאני אמיתי, אני שומע את עצמי ואומר, 'מה אתה מתנצל, מישהו משלם לך משכורת?'. אני לא במוזיקה, תודה רבה על כל החיבוקים ותודה רבה על כל שאלות ה'למה'. אני מאוד מעריך את זה, זה לא מובן מאליו. אבל אני לא במוזיקה, וזהו".
לא רק שואלים, צועקים. הנהג בדרך לפה צעק עליי, "תגיד לו שיחזור למוזיקה!".
עפיה צוחק שוב, "כן, יש כאלה שמצווים עליי, 'לא, אתה חוזר למוזיקה! אתה חייב לחזור למוזיקה! מה אתה עושה פה, לך לשיר!'. אתה יודע מה, זה גם נותן לי תחושה עם עצמי שעשיתי פה משהו. באמת. 200 ומשהו שירים לא הולכים ברגל, 18 אלבומים לא הולכים ברגל. אני בניתי את הקריירה שלי בשתי ידיים".
אז אין יותר כותרות על פרישה.
"עזוב, אני לא מחפש כותרות, לא מחפש הגדרות. סיימתי את מסע ההסברים שלי. אני לא מסביר, אני פשוט לא מתפרנס ממוזיקה. אני מכייף מדי פעם כאומן אורח, וזהו. לא צריך עכשיו להתחיל להסביר, היום אני עומד פה ומחר לוקח שני צעדים ימינה. אני פה בסוקולוב 88, יכולים לבוא לראות אותי".