ענבר ויצמן מבקשת שניפגש במסעדה היפה ב"הוטל מונטיפיורי", מרחק כמה בניינים מהדירה התל אביבית שהיא מתגוררת בה בשנים האחרונות. יש לה כאן יתרון ביתיות: מנהל המסעדה והמלצרית מכירים אותה, מסתכלים מתוך קנאה או הערצה – או ניסיון לעודד, תלוי כמה מהביקורות השליליות יצא להם לקרוא - על מי שכתבה את "HOME", השיר של ישראל לאירוויזיון 2019, במשותף עם אוהד שרגאי.

היא מזמינה שני קינוחים וקפה שחור חזק. "אחרי שלוש שנים של הפרעות אכילה אני חייבת להתחיל עם משהו מתוק", היא מסבירה. "מה גם שהתאמנתי היום שלוש שעות בחדר כושר, אז מותר לי הכל. ככה זה עובד אצלי. מהתמכרות להתמכרות".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

אולי זה משהו במבט שלי שגורם לה להבהיר מיד שהיא מדברת על זה ממקום של כוח. "בגלל הבולימיה אני הבן אדם הכי חזק בעולם. אין דבר שאני לא יכולה לנצח היום. זאת גם הייתה ההשראה שלי כשכתבתי את HOME".

תסבירי.
"השיר נכתב עליי, על התקופה שהייתי חולה והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. כשראיתי ב'הכוכב הבא' שמחפשים שיר שייצג אותנו באירוויזיון ביקשתי מאוהד שרגאי, שהיה בעבר המורה שלי לפיתוח קול, לעזור לי ולשנות את השיר כדי שיתאים לקובי מרימי. אז השארנו את הפזמון שכתבתי והלחנתי, שינינו את הבתים, וזהו. תוך כמה ימים הודיעו לנו שזכינו".

הגישו השנה 200 שירים לוועדה שבחרה השיר. היו שירים של קרן פלס, שירי מימון, אוהד חיטמן, מי לא. חשבת בכלל על האפשרות שתנצחו?
"האמת, ידעתי שיש לשיר הזה סיכוי טוב. הוא מאוד מתאים לקובי. נכון שהוא נכתב עליי, אבל גם קובי וגם אני גדלנו כילדים דחויים שאף אחד לא רואה והכי קל להתעלם מהם".

בואי נדבר על טבלאות ההימורים. מצבכם שם לא מזהיר כרגע.
"אני לא מסתכלת על הטבלאות האלה, זה ממש לא מעניין אותי. אגב, גם 'דיווה' של דנה אינטרנשיונל לא הגיע גבוה בטבלאות".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

ספגתם לא מעט ביקורת קשות.
"כל החיים אמרו עליי דברים שליליים, אז מה שאומרים על השיר? זה שטויות, קטן עליי. אני גם לא מופתעת, כי יש אנשים שציפו למשהו כמו 'Toy', ובואי, זה קובי מרימי. זה לא יכול להיות Toy. זה כמו לערבב מים עם שמן".

היו תגובות מאוד קיצוניות. מישהו כתב: "זה לא שיר לאירוויזיון, פשוט מביך".
"זה מצחיק אותי. מי שחושב ככה מוזמן לחפש בגוגל את השיר הפורטוגלי שזכה לפני כמה שנים. גם בו אף אחד לא האמין".

אני מקריאה מטוויטר: "כששמעתי לראשונה את השיר הייתי בטוחה שמדובר בתפילת 'אל מלא רחמים' שמשמיעים ביום הזיכרון".
"אם בנאדם מצא לנכון להשוות שיר אופטימי ומלא תקווה לניגון עצוב של ימי זיכרון, אני מוצאת לנכון לא להגיב".

יש לך מושג איך זה שבאירופה מתרגשים מהשיר עד דמעות ובארץ הביקורות כל כך שליליות?
"אנשים כאן לא חושבים. בעולם שמעו את השיר, הקשיבו למילים שלו, ללחן ולמסר שהוא רוצה להעביר. בגלל זה התלהבו ממנו. בישראל כלום לא עובד ככה, אנשים הקשיבו פעם אחת וישר קטלו אותו, בלי לחשוב. לדעתי זה מצביע על חוסר אינטליגנציה של הקהל".

הייתי מקיאה ואז בוכה במיטה ומרביצה לעצמי עד כאב

אם העליהום סביב HOME פוגע בה, היא לגמרי מצליחה להסתיר את זה. ואולי, עם סיפור חיים כמו שהספיקה לחוות ב-27 שנותיה, כמה מילים שמישהו צייץ זה פשוט לא כזה סיפור. אפילו בפעם הראשונה שהגיעה קרוב לתהילה – לפני חמש שנים, כשזכתה עם חברותיה בריאליטי "ישנן בנות" עם דנה אינטרנשיונל – זה כמעט הרג אותה במקום להרים אותה. "נחשפתי לראשונה לבולימיה דרך אחת הבנות ששרה איתי בלהקה", היא מספרת. "עד אז לא היה לי מושג מה זה בולימיה, מה זה הפרעות אכילה. אחרי שראיתי אותה מקיאה החלטתי שזה מגניב לאכול בלי להשמין ומאז שלוש שנים ברציפות הייתי מקיאה כל דבר שהכנסתי לפה. מקיאה ואז בוכה במיטה ומרביצה לעצמי עד כאב".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

יותר מפעם אחת במהלך הראיון היא אומרת שיש לה זיכרון של עצמה כשקופה, בלתי נראית. "כילדה בפתח תקווה הייתי פרא אדם, מופרעת קטנה שעושה שטויות רק כדי שמישהו יראה אותי וישים לב אליי".

איפה היו ההורים?
"הם חיו ביחד עד שהייתי בערך בת 12. מה שאני זוכרת מהתקופה ההיא זה צרחות, ריבים והזנחה".

ילדה ביסודי יודעת בכלל לזהות הזנחה?
"לא היה קשה לשים לב לזה. ההורים שלי רק חיפשו על מה לריב ביניהם, היו תקופות שלא צחצחתי שיניים ואף אחד לא שם לב. בכיתה ב' כבר הייתי בורחת בכל הזדמנות מהבית כדי לשחק כדורגל עם הבנים בשכונה".

היא הבת השנייה מבין ארבעה ילדים, עם אחות בכורה ושני אחים קטנים (לא כולל אחות למחצה מצד אמא). לאחר גירושי ההורים עברו כל הילדים לגור עם האב, קבלן בניין. עם אמה, שעובדת עד היום כגננת, ניתק הקשר. "מצחיק", היא אומרת, "עם ילדים של אחרים היא דווקא מסתדרת".

אז הפכת להיות ילדה של אבא.
"לא, הקשר שלי עם אבא היה רק כשהוא היה כועס עליי שלא הכנסתי את הנעליים והתיק לחדר כשחזרתי מבית ספר".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

זהו? חייתם ביחד כמו זרים?
"ניסיתי כל הזמן, אבל הוא לא היה שם. הצלחתי באמת לדבר איתו רק אחרי שנה, כשהייתי בת 13".

מה קרה אחרי שנה?
"ירו בו".

סליחה?
"ירו באבא שלי בחצר של הבית שלנו בזמן שישנתי. התעוררתי מרעש הסירנות של המשטרה. אני חושבת שהדחקתי את רוב מה שקרה באותו הלילה, הדבר היחיד שאני זוכרת זה שדודה שלי הגיעה לחדר שלי בליווי שוטרת והן אמרו לי שאבא שלי שיחק עם חברים בחצר שלנו, הייתה תאונה קטנה במשחק ועדיף שאשאר בחדר".

לא האמנת לזה?
"ממש לא. הייתי ילדה מאוד בוגרת".

את יודעת למה ירו בו?
"הוא אומר שזה סיפור אישי ואני לא מעוניינת להיכנס אליו".

לא ניסית לשאול, גם לא בילדות?
"כילדה ראיתי אותו הולך מכות, אז הירייה עצמה לא ממש הפתיעה אותי. באותה תקופה הוא היה יוצא הרבה למועדונים בלילות. הנחתי שזה קשור לאיזה ריב שהיה לו במועדון עם אחד הבליינים".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

וכשגדלת לא ניסית לברר איתו מה היה שם?
"כשהתבגרתי זה הפך להיות הדבר האחרון שאני רוצה לדעת. אני בטוחה שאבא שלי לא תמים, הוא בישל את הדייסה של עצמו ולכן אני לא מעוניינת לדעת במה מדובר".

אביה נורה בפלג הגוף התחתון. לאחר סדרת ניתוחים הוחלט לכרות את הרגל שנפגעה. "כשאמא שלי שמעה שאבא פצוע היא ניצלה את ההזדמנות ולקחה אותנו אליה. עד היום אני לא יודעת למה היא עשתה את זה והלוואי שזה לא היה קורה".

למה, מה קרה לך עם אמא?
"מאוד כעסתי עליה, כמעט ולא החלפנו מילה באותה תקופה. חוץ מזה לא היה לה כסף כדי לגדל אותנו. הקירות בדירה שלה היו שבורים, ככה שכולנו חיינו ביחד בחלל אחד. אפילו מטבח לא היה שם, במשך ארבעה חודשים אכלתי רק לחם. ובסוף ברחתי. בכיתה ח' הפסקתי ללכת לבית ספר ועברתי לגור ברחוב. הייתי לוקחת אוטובוס לתל אביב, ישנה בפארקים ציבוריים עם אנשים זרים וכמעט לא אוכלת כלום. הייתי חוזרת הביתה פעם בשבוע רק כדי לסמן שאני חיה ולקוות שאמא שלי תיזכר בי, אבל זה לא קרה. ההורים לא אמרו כלום. הם לא דאגו לשום דבר חוץ מלעצמם".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

ילדה בת 13 לבד ברחוב. מסוכן, לא?
"זו אחת התקופות היותר קשות שעברתי. מבחוץ נראיתי מאוד חזקה, ילד מופרע בגוף של ילדה. אבל בכל זאת הייתי ילדה קטנה, לא הבנתי כלום מהחיים שלי והייתי קלה להשגה עבור כל מי שהסכים לתת לי חיבוק. הייתי נותנת הרבה ומסתפקת במעט. בגיל 14 כבר הכרתי את החבר הראשון שלי, ילד רחוב כמוני. הוא היה בן 18 והבטיח לי שכשאהיה בת 16 וזה יהיה חוקי, נספר שאנחנו ביחד. אחרי שנתיים שלא סיפרנו לאף אחד הוא נעלם לי. יום אחרי כבר שכבתי עם גברים אחרים".

וזה עבד?
"בתקופה ההיא קיבלתי המון יחס מגברים. היה לי שם של שרמוטה ואף אחד לא רצה להיות איתי בקשר רציני, למרות שמאוד רציתי בזה. נחשפתי למיניות בגיל מאוד צעיר ופירשתי מיניות כחום ואהבה. שנים שפטתי את עצמי על הדברים שעשיתי בשנים ההן, אבל היום אני גאה בדרך ההתמודדות שלי. זו הייתה הדרך שלי לקבל אהבה".

אבא שתה, נהג, פגע וברח

עד גיל 18, היא אומרת, פשוט לא היה לה עם מי לדבר. "אמא הייתה בעניין של למצוא קשר חדש בחיים. אבא נהיה אלים, היה זורק דברים ומקלל בלי הפסקה. פעם אחת הוא העיף לי סטירה ענקית שגרמה לי לנתק איתו את הקשר לשנה שלמה".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

הגיוס לצבא דרך מילוט. ויצמן שובצה לתפקיד של תומכת לחימה וביקשה לשרת הכי רחוק מהבית שאפשר. בצה"ל זרמו והיא העבירה שירות מלא בבסיס הנדסה קרבית בדרום הארץ. "רציתי ניתוק מוחלט מהמשפחה שלי", היא אומרת, "וסופסוף הייתה לי הזדמנות לקבל את זה".

לאחר השחרור שכרה דירת מרתף קטנה עם שותפות, עבדה בחיי הלילה והתחילה ללמוד ברצינות את תחום היין ("למדתי הכל, מרמת האקלים, עד הגידול והשיווק") עד שהחליטה לעצור ולהשקיע הכל במוזיקה, עולם שגילתה בזמן השירות ונהפך מהר מאוד מתחביב להתמכרות חיובית ("גנבתי לאמא שלי את הגיטרה, קניתי לעצמי ספר תווים והתחלתי ללמד את עצמי לנגן. ככה, בלי שאף אחד יעזור לי"). החיים נראו טוב עד לרגע שאביה נכנס לכלא. "הוא שתה, נהג, פגע וברח. כל הדברים הכי מטומטמים שאפשר לעשות", היא מספרת. "במזל הוא לא הרג אף אחד אלא פצע שתי בחורות. הוא קיבל שלוש שנים בכלא, אבל בגלל שלא היו לו עבירות קודמות החליטו לקצר את העונש לשנתיים".

היית לצדו בתקופה הזאת?
"לא היה לי איך לברוח מזה. הוא ביקש שאגיע איתו לדיונים ואתמוך בו כדי שייראה טוב מהצד. זה לא היה פשוט לאבא שלי להגיע לבית משפט בלי רגל, בלי כבוד ובלי אף אחד. הרגשתי שהוא צריך שאהיה איתו שם".

ענבר ויצמן -ליד (צילום: ערן אלסטר)
צילום: ערן אלסטר

איך הקשר שלך עם ההורים היום?
"עכשיו הכל טוב, גם ביניהם לבין האחים שלי. אחרי כל מה שעברתי איתם כבר אין לי ציפיות מוגזמות מהם, אני חושבת שזו הסיבה שאני מצליחה לשמור איתם על קשר בריא הרבה יותר מבעבר. ברגע שהבנתי שהם לא רק הורים אלא גם בני אדם, החלטתי לסלוח להם ואני מנסה להיות נוכחת בחיים שלהם כמה שיותר. עם אבא זה קצת קשה, אבל את אמא אני רואה פעם בשבועיים, בארוחות שישי משותפות".

אמה הייתה גם זו שרשמה אותה ל"ישנן בנות". ויצמן ניגשה לאודישן למה שהוגדר כתחרות לאיתור להקת הבנות הבאה של ישראל בהנחה שאין לה מה להפסיד, התקבלה - וניצחה כחלק מלהקת מפתח סול.

איך הייתה לך חוויית הריאליטי?
"לא ראו את זה כלפי חוץ, אבל בתוך הלהקה סבלתי. אחת הבנות התעללה בי, היא הייתה מין בריון שקט כזה, לא הפסיקה לרדת עליי ולהגיד כמה אני לא טובה. היא ניסתה להעיף אותי מהלהקה".

אנשים תהו למה הלהקה התפרקה מיד אחרי שהתכנית ירדה, בלי לעשות הרבה עם הזכייה.
"זה היה הסיפור. כשגיליתי שההיא מנסה להפטר ממני, הלהקה התפרקה".

ובנוסף לכל יצאת מזה עם הפרעות אכילה.
"זה לא התחיל בתור ממש בולימיה, הייתי מקיאה פעם בשבוע. אחר כך זה נהיה פעם ביום ואז ההרגל הפך לאובססיה. הייתי מקיאה אחרי כל דבר שהכנסתי לפה. פעם אחת הלכתי ברגל מדיזינגוף לרוטשילד, נכנסתי לכל מסעדה או סופר שראיתי, קניתי טונות של אוכל והקאתי ישר אחרי בכל פח שפגשתי".

עם הזמן החלו לצוץ נזקים של ממש. "הייתי חלשה, היו לי פצעים על הפנים ולא הצלחתי לתפקד, אבל במקום לחזור להרגלי אכילה נורמליים, פשוט הפסקתי לאכול. היו לי תקופות שרק שתיתי מיץ לימון. רק כשהגעתי למצב שהרגשתי שאני עומדת למות, אכלתי משהו".

_OBJ

אנורקסיה.
"אנורקסיה".

אנחנו חייבים להיפגש פעם בחמישה שבועות, אם לא, נצטרך להיפרד

בגיל 25, כשעבדה כברמנית במסעדת יוקרה בתל אביב, הכירה תייר מפלורידה שהגיע לכמה ימים בישראל כדי לקיים פגישות מטעם מקום העבודה שלו. מאז הם ביחד, מנהלים מערכת יחסים בשלט רחוק מאוד. "אני חושבת שהוא הנס שלי", אומרת ויצמן. "איתו אני מרגישה שהשארתי מאחור את האנורקסיה, האובדנות, חוסר המוטיבציה, הכל. זה סיפור סינדרלה, רק שהנסיך קצת יותר מבוגר".

כמה מבוגר?
"הנה, תראי תמונה שלו. בן כמה הוא נראה לך?".

הממ, 45?
"בואי נגיד שאת די קרובה".

בטח יש כאלה שמרימים גבה.
"שירימו, לא מעניין אותי מה אנשים אחרים חושבים על הזוגיות שלנו. אני אוהבת אותו והוא הבנאדם הראשון שהאמין בי בחיים. בגלל זה הוא גם תומך בי, גם נפשית וגם כלכלית".

איך אתם מתנהלים כשהוא באמריקה ואת כאן?
"יש לנו חוק, אנחנו חייבים להיפגש פעם בחמישה שבועות, אם לא, נצטרך להיפרד"._OBJ

אז הוא לא חי בארץ, אתם בקושי מתראים והוא תומך בך כלכלית.
"אני מבינה לאן את מכוונת, אבל זו הזוגיות הכי מדהימה והכי מכבדת שהייתה לשנינו בחיים. אין פה ניצול. אנחנו מנהלים שתי מערכות יחסים במקביל, זוגית בנפרד ועבודה בנפרד. הוא עוזר לי בכל מה שקשור לקידום הקריירה שלי כי הוא יודע שכל הכסף שהוא משקיע בי יחזור אליו, כמו סטארט אפ".

כמו שזה נראה כרגע, ההשקעה עשויה להשתלם. בשנה שעברה שחררה ויצמן, תחת שם הבמה שלה "לוּקה" ("ענבר זה לא שם של זמרת בינלאומית"), סינגל ראשון בשם "Roller Coaster". בחודש שעבר הגיע הסינגל השני, Scared Boy"", ועכשיו כל האוזניים כבר נשואות אל "HOME".

יצא לך להכיר קצת את קובי מרימי?
"כן, במסגרת ההקלטות. הוא איש מקסים".

את מרוצה מהתוצאה הסופית?
ויצמן שותקת. "אני מרוצה מההצמדה של השיר לקובי, אני חושבת שהשיר מתאים לו והוא מתאים לשיר. אבל אני פשוט מצפה שהשיר יהיה יותר חזק על הבמה ממה ששומעים בהקלטה".

_OBJ

מה בדיוק חסר לך בהקלטה?
"לא יודעת, אני חושבת שאיזו הגשה מסוימת".

את מדברת על רגש?
"לא, רגש יש המון. אבל ההגשה הספציפית של קובי שנבחרה היא לא טעמי האישי, זה הכל".

איך זה קרה?
"כשיש כמה אנשים שעובדים יחד על שיר, אי אפשר שכולם יהיו לגמרי מרוצים".

את חושבת שיש לו סיכוי לנצח?
"אני בטוחה שהוא יגיע לחמשת המקומות הראשונים".

ומה איתך? מה את מצפה שיקרה אחרי האירוויזיון?
"למדתי בחיים לא לצפות לשום דבר. אני מאוד שמחה שפתחו לי דלת כזו גדולה, אבל מבחינתי זה לא אומר כלום. אני אמשיך לתת בראש ולעשות מוזיקה כמו שאני יודעת ואוהבת, ואם הקהל יאהב את מה שאני עושה, אז אני לגמרי אמשיך עם זה. אה, ומשפחה. בא לי כבר ילדים".

חצאי גמר האירוויזיון ייערכו ב-14.5 וב-16.5, והגמר ב-18.5. האירועים ישודרו ב"כאן" 

תגובות: "גם כאמא אלו היו שנים של הישרדות"

אביה של ענבר ויצמן מסר בתגובה: "אני יודע שאני לא אבא קונבנציונלי והילדות של ענבר הייתה לא קלה גם בגללי ובגלל כל מה שעברתי. אבל לא משנה מה, תמיד אהבתי אותה ואני תמיד אוהב אותה. חשוב לי להגיד שגם אני וגם אמא שלה תמיד היינו שם בשבילה כשהייתה צריכה אותנו באמת. היום אני רק רוצה שהיא תצליח, מגיע לה".

אמה מסרה בתגובה: "ענבר בחורה חזקה, חכמה ומקסימה. כילדה היא חוותה גירושים מאוד מאוד מכוערים. ממקום של לחיות בעושר ופאר למקום שאין אפילו מקרר ומיקרו בדירה זה לא פשוט, בעיקר לא בשביל ילד שעדיין לא מבין את העולם. גם כאמא אלו היו שנים של הישרדות וזה ברור לי שהיא שילמה בתקופה ההיא מחיר כבד. לשמחתי, כנגד כל הסיכויים היא ניתבה את סיפור החיים שלה להצלחה ואני גאה בה מאוד על הדרך. מגיע לה שאפו ענק. אני מרגישה שהיום היא מגשימה גם לי את החלום שלי שהוא המוזיקה. ואני מאושרת בשבילה".

צילום: ערן אלסטר | סטיילינג: פיני זומר ל"סולו" | איפור ושיער: שי בן יקר ל"סולו" | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: חצאית - שיר אופיר, טופ - זארה, עגילים - עדיים מכל הלב, גרביים - Baboo Studio , נעליים - אוסף פרטי | לוק 2: שמלה כסופה - mother of all, טבעות - Kamery.co.il | לוק 3: שמלה לבנה - Baboo Studio, שרשרת + עגילים - עדיים מכל הלב, נעליים - פול אנד בר | לוק 4: שמלה - Mother of all, מחוך - שיר אופיר, עגיל - Kamery.co.il | לוק 5: בגד ים - זארה, קעקועים - תעתועים, נעליים - אוסף פרטי