"פתאום שמענו יריות, חבר שלי הצביע על השיחים ואמר לי, 'יש פה מחבלים'. ואני עוד נהגתי בקיה פיקנטו, גם ככה רכב פחית שימורים. דפקתי פרסה ותוך כדי מרססים לנו את כל הרכב. אני קולט שהרגל של חבר שלי מחוררת. נכנסתי לחרדה, רוצים לרצוח אותנו, אנחנו בשטח פתוח, אין לאן לברוח".
בעולם מתוקן זה היה תסריט לא אמין של סרט מתח או אימה. בעולם הזה, זו רק תחילת הסיפור של נעם כהן, שהפך בעל כורחו לפנים של "מיגונית המוות". הוא תיעד רגעים מתוכה, ובהמשך שחרר את 'השיר של נעם 2', שיצר יחד עם מאור אשכנזי. השיר, שיצא השבוע, מלווה בקליפ שמשחזר את כל רגעי האימה. "היה רגע אחד שממש הייתי צריך לשחזר שאני שם, נשמתי מאוד בכבדות, ראיתי דם בכל מקום ופתאום נכנסתי לאסטרל פרוג'קשן (חוויה חוץ-גופית – א"ו). הרגעתי את הרוחות וחזרתי למציאות. תכלס אחרי שעברתי את זה בחיים האמיתיים, כשזה מזויף זה צ'יפס".
קיבלתי את זה שאני לא אצא בחיים
לפסטיבל "נובה" ברעים הגיע כהן (19) כצלם. "הבאתי צלמים, שכרתי ציוד, תכננו להתחיל לצלם בשש וחצי בבוקר, כשיש זריחה יפה", הוא משחזר. "ב-6:25, איך שאנחנו באים לצאת לכיוון האוטו, היו מלא טילים. היה ברור שזה משהו לא רגיל והבנו שאו-קיי, כנראה המסיבה תיגמר. חמש דקות אחרי זה כבר כיבו את המוזיקה ואמרו לכל האנשים להתפנות. נכנסתי לאוטו עם חבר, והתחלנו לנסוע לכיוון הבית".
וכשהמחבלים התחילו לירות והחבר נפצע, מה עשיתם?
"הבנו שזה לא סרט ושאנחנו צריכים לנוס על נפשנו, כי אם נקפא וניכנס לחרדה אנחנו נמות. אין זמן לחשוב על שום דבר, בכל האירוע הזה פעלתי מאינסטינקטים והיגיון. הסתובבנו חזרה, חשבנו שבמסיבה לפחות יש משטרה, לחצתי על הדוושה של הגז עד הסוף, ותוך כדי שאנחנו נוסעים אנחנו רואים רכבים נוסעים לכיוון המחבלים ואנחנו צועקים להם וצופרים, "תסתובבו!". בדרך ראינו מיגונית, היה שם שוטר עם אקדח שלוף, זה נתן לנו תחושת ביטחון. עצרנו, ואז היו יריות, ואני פשוט דילגתי לתוך המיגונית. תוך שלושה צעדים כבר הייתי בעומק שלה, דפקתי שפגטים פנימה, כאילו אלוהים דחף אותי. ואז התקשרתי לאבא שלי".
הוא הבין מה קורה לך?
"הוא חשב שאכלתי טריפ רע במסיבה. ברגע שהוא שמע ברקע יריות הוא אמר, 'נעם, תתחבא, תתחבא מתחת לאדמה, תחפור בור, לא יודע מה תעשה, תיעלם, אתה לא שם'. לא היה לו יותר מדי מה לעשות, הוא בעיקר הרגיש חסר אונים שאין לו איך לעזור לי".
מה עבר לך בראש ברגעים האלה?
"מתי צה"ל מגיע? מתי גולני? מתי גבעתי? כל הנח"ל? מתי הם מורידים את כל המחבלים באזור? היינו שם 25–30 איש, ועוד הרבה אנשים בחוץ שלא הצליחו להיכנס כי היה כל כך צפוף, ופתאום שמענו בום מטורף. חשבתי, 'או-קיי, זה בטח צה"ל נלחם, הכל טוב, הם לא ייתנו למחבלים להיכנס פנימה ולשחוט אותנו'".
וכמו בשיר, "ואז הגיעו מחבלים על טנדר"?
"כן, והם הורידו את השוטר שהיה שם ואת כל מי שהיה בחוץ. אחרי חילופי אש של שתיים–שלוש דקות זרקו פנימה רימון, פיצוץ מטורף, כל החדר התמלא בעשן שחור, אי אפשר לנשום, ואז עוד אחד, ועוד אחד. בכל פיצוץ מתפוצצים עליי אנשים".
ואתה?
"אני מסתכל על הידיים שלי וקולט שכולי דם, לא ידעתי אם שלי או של אחרים, מהאדרנלין לא הרגשתי כלום. אני מסתכל מתחתיי, רואה בן אדם בלי רגל. חמש דקות אחר כך נכנס מחבל וריסס את כולם, ושם באמת נוריתי ברגליים. ואני אומר לעצמי בראש, מה, ככה זה נגמר? זהו? כל התוכניות שלי, כל מה שעשיתי, הכל נגמר ברגע?".
ומה הגיע עם המחשבה הזאת?
"קיבלתי את זה שאני לא אצא מזה בחיים. דיברתי עם אבא שלי בטלפון, אמרתי לו, 'אבא, אני אוהב אותך, תמסור לכולם שאני אוהב אותם', ממש עברו לי כל החיים בכמה שניות בראש. חשבתי שוואלה, לפחות ראיתי עולם, נהניתי, חוויתי המון, הגשמתי את עצמי, עשיתי מה שאני אוהב, תמיד הייתי בווייב של חיים פעם אחת וצריך לנצל את זה. השלמתי עם הסוף. אמרתי, 'יאללה, סבבה, מקבל את זה'. בתוך כל התמונות שרצו נזכרתי שראיתי פעם סרט שאמרו בו, 'אם אני אמות, אני אמות עם חיוך על הפנים'. אמרתי, אני חייב למות עם חיוך על הפנים".
לשמחתנו החיוך כרגע על הפנים ואתה חי ובריא. איך קרה הנס הזה, אחרי שלושה רימונים ומחבל שמוודא הריגה?
"היה רגע של שקט ושמעתי רק דיבורים בערבית, ואז אני קולט שאני עדיין חי. כולי דם אבל אני חי".
אבל שיחקת אותה מת?
"כן, וגם היו עליי ערימות של גופות. אני רואה בן אדם מת שוכב לי על הרגליים עם עיניים פתוחות, ועוד בן אדם על הראש שלי, מרק של אנשים. היה עוד בן אדם ששכב עליי וכיסה את רוב הגוף שלי. כשהם ירו אני ממש הרגשתי את הכדורים נכנסים בגופות שעליי ולא פוגעים בי. ואז הבנתי שא-וקיי, הולכים לחטוף אותי".
איך ידעת שיש חטיפות?
"שמעתי ברקע בנות צועקות 'חוטפים אותנו! חוטפים אותנו!'. הייתי בטוח שהם יבואו לקחת גם אותי. אבל הם פשוט הלכו".
מתי החלטת לקום ולנסות לצאת מהמיגונית?
"אחרי שעה בערך התרוממתי. ראיתי שם באזור ה-20 גופות, ועל כל גופה התעמקתי, היה לי זמן, הייתה לי שעה להסתכל. עדיין יש לי פתאום פלאשבקים משם. הבנתי שאני חייב לצאת, גם הריח היה מזעזע וכל העשן השחור שהיה שם, כל שאיפה שאני לוקח זה מלא אבק".
מה קרה כשיצאת מהמיגונית?
"החבר שהיה איתי ברכב קודם יצא איתי. אנחנו רואים מכונית שמגיעה, והוא אמר לי, 'בוא נרוץ, אני עדיין שומע יריות מרחוק'. הוא דפק ריצה ונכנס לאיזה רכב, ותוך כדי אני שומע מלא יריות, טה טה טה טה טה! חזרתי מהר למיגונית, אמרתי או-קיי, ראו שיצאתי ונכנסתי, הם יבואו אליי בדוק, אני חייב לברוח. ואז ראיתי עוד רכב מתקרב מרחוק, אמרתי, 'יאללה, על החיים ועל המוות' ופשוט דפקתי את הריצה של החיים שלי לרכב הזה. הדלת הייתה נעולה, אמרתי 'פתח לי! פתח לי!', נכנסתי וצעקתי 'סע! סע! היה פה פיגוע'. הנהג ראה אותי מכוסה בדם, היה בשוק. אמרתי לו, 'סע, יא גנוב! סע!'. הוא לחץ על הגז, אחרי דקה–שתיים אנחנו מגיעים לשער צהוב, לכניסה לקיבוץ סעד".
"איך שנכנסתי לשער שמענו יריות, וישר הכניסו את כולם לממ"ד. עשר דקות אחרי שהגעתי פוצצו את השער ב-RPG, באו להיכנס מחבלים, וכיתת הכוננות הצליחה להדוף אותם. וזהו, וואלה, יצאתי בחיים גם מהמקרה הזה. הרגשתי כאילו חוויתי את כל 7 באוקטובר בפול פאוור. המסיבה, האוטו, המיגונית, הקיבוץ. ולא תגידי שרק יצאתי בחיים, יצאתי בלי שריטה. רק פה קצת חורים, אבל זהו".
מה הפציעה שלך?
"בתוך רימון יש מלא כדוריות קטנות. נשארה לי ברגל כדורית כזאת, כמו כדור אוויר, רק טיפה יותר גדול, כמו כדור של רובה אוויר. אני מרגיש אותה כל הזמן".
שיידעו מה עברנו
ובסוף היום הזה נגמר. "לקראת תשע בערב צה"ל אבטח את הציר של היציאה לכביש 6 ואז יצאנו בשיירה של שלוש מכוניות, נסיעה מפחידה שאין אוויר. אבא שלי בא לאסוף אותי מנקודת מפגש, הרים אותי לרכב שלו וישר נסענו לבית חולים, אשפזו אותי שם ליום. רצו יותר, אבל הרגשתי שאני חייב בית לנפש, לא היה אכפת לי מהמצב הבריאותי. נשבע לך שגם אם הייתי יוצא משם בלי רגל, בלי יד, בלי עין, בלי לא יודע מה, הייתי אומר תודה. יותר עניינה אותי הנפש שלי, שאני רגע רוצה את המיטה שלי, את הבית שלי".
אז בגוף ניצלת. איך הנפש מעכלת את כל מה שראית וחווית?
"בימים שאחרי זה נחשפתי להמון רגשות שלא חוויתי בעבר. פתאום אני קם באמצע הלילה ומתחיל להזיע, כל מיני רגשות של חור בלב. ישבתי עם עצמי המון, חשבתי, 'מה, נשרטתי לכל החיים?', ואז הבנתי שבכל פעם שאני נכנס לבאסה ויש לי מחשבות על המצב, זה כאילו ההצלחה של המחבלים. כי הם ניסו לרצוח אותי ולא הצליחו, אז הם ינצחו בזה שאני אשרט – ואני לא אתן להם את זה. בכל פעם שזה קרה לי הצלחתי לשנות את מצב הרוח".
איך?
"הייתי עם חברים, משפחה, אנשים שאוהבים אותי, הייתי הרבה עם מאור אשכנזי, ועשינו את השיר שעזר לי מאוד לפרוק. אני גם חושב שזה יכול לעזור להרבה אנשים שנמצאים במצב דומה לשלי. רציתי להישאר במיטה, לא היו לי כוחות, אבל הבנתי שאם יצאתי משם בחיים אני חייב לשתף את כל העולם, שיידעו מה עברנו, וגם להביא איזושהי אופטימיות. כי בחדשות כל הזמן יש רק חרא, זבל ורעל".
ויש איזשהו טיפול, חוץ מהשיחות עם החברים והמוזיקה?
"הלכתי למטפל שלי, שמתעסק בתת-מודע ובטראומות, עשיתי סשן, וזה עשה לי טוב. הוא אמר לי שהפוסט-טראומה נוצרת אם לא מעבדים את המקרה, אז מה שצריך לעשות זה להציף אותו מהתת-מודע, לשחרר ולהכניס אותו למודע בצורה מבוקרת. עברנו על כל המקרה מתחילתו ועד סופו איזה עשר פעמים, והוא אמר לי להמשיך ככה גם ביום-יום. מבחינתי הדבר הכי מטורף שעשיתי זה לכתוב את השיר עם מאור. השיר זה זה. כל פעם שאני אשמע את השיר, זה לשחזר בדיוק את האירוע".
אין זו הפעם הראשונה שכהן ואשכנזי עובדים יחד; אשכנזי יצר בעבר את "השיר של נעם", שמספר על חייו של כהן כילד שאיבד את אמו בגיל צעיר ונשאב לסמים. החיבור בין השניים נולד כשאשכנזי חיפש שחקן לשיר הראשון שלו.
"השיר הראשון שלי מדבר על לחץ חברתי, גיל 15, תקופות שאתה ילד חרא", מספר אשכנזי, שיושב לצד כהן בזמן הריאיון. "אני כבר הייתי בן 18 והייתי צריך ילד חרא, נזכרתי שאח של חבר טוב שלי הוא ילד חרא מצוין וליהקתי את נעם. הקליפ ממש הצליח, ואז גם לקליפ הבא לקחתי אותו, נהיינו חברים טובים. ומשם כתבתי עליו את השיר, כי עוד לפני המיגונית יש לו סיפור מטורף. יש בנעם משהו שכובש אותך, אתה שומע את הסיפור שהוא עבר ואתה אומר, 'מה זה, מה יש בבן אדם הזה?'. אני לא רוצה להביך אותך, אחי, אבל אלוהים נגע בו בקטע מטורף, הוא חזק נפשית, הוא מיוחד".
כהן: "כשאתה אומר את זה אני מתרגש. אני פשוט חי את החיים שלי".
היה לכם ברור שתכתבו שיר על 7 באוקטובר?
אשכנזי: "אחרי שהוא ניצל באתי לבקר אותו, והיינו עם עוד כמה חבר'ה. פתאום עלה הרעיון לכתוב שיר, ואני נדלקתי על זה, אבל זה יצא גרוע כי היינו מלא אנשים, ושחררתי. אחרי כמה ימים נעם אמר לי, 'אחי, בוא נעשה שיר'. באתי עם גיטרה וישבנו באינטימי הפעם. לקחתי את הלחן של השיר הראשון ונתתי לנעם לדבר, הוא יודע לבטא את עצמו בצורה מאוד טובה ולהעביר את הדברים שהוא מרגיש, ואני יודע לכתוב את הדברים האלו ולחרוז אותם. אני אומר לו, 'אח שלי, תתחיל לספר לי מההתחלה, תהיה ספציפי. תגיד לי מה ראית'".
כהן: "ואני עוצם עיניים ומספר לו הכל".
בקליפים הקודמים אתה היית הסיפור והשחקן, אבל מאור שר. הפעם אתה הזמר.
"בהתחלה תכננו שמאור ישיר, אבל אז הוא אמר לי, 'אחי, אתה צריך לשיר את זה'. התביישתי, בחיים שלי לא שרתי".
אשכנזי: "אני לא הייתי שם, לא ראיתי את הזוועות, הרגשתי שהוא צריך לשיר את זה, וייאמר לזכות נעם שכל מה שהוא נוגע בו, מצליח לו. תוך יומיים הוא כבר היה ראפר. היופי הוא שזה קרה בטבעיות מטורפת, בדרך כלל אני מאוד פרפקציוניסט באיך שאני כותב טקסטים. הפעם אמרתי: ביחס למצב אין לי מה להיות פרפקציוניסט. זה לא כזה טוב השיר הזה, אבל יאללה, נוציא את זה. עכשיו אני חושב שזה אולי השיר הכי טוב שכתבתי עד היום".
אילו תגובות אתם מקבלים על הקליפ?
כהן: "וואי, ראיתי תגובות ממש מרגשות, אבל עוד אין בי אפילו כוחות נפשיים לקרוא הכל. כן היה איזה מישהו שכתב לי, 'בהתחלה ממש ריגשת אותי עם השיר, אבל עכשיו אתה מנסה לעשות מזה קריירה ולרכוב על זה, אתה ממש דורך על הנרצחים'. זה מילים קשות. עניתי לו באמוג'י של אצבע משולשת".
לאנשים לא תמיד קל לפרגן על הצלחה שצומחת מתוך משבר.
"תמיד יהיו הייטרים, אין מה לייחס להם חשיבות. ככה או ככה אני בטוח שהייתי עושה דברים גדולים בעולם הזה. אני לא מחפש שכל העיניים יהיו עליי, להפך, זה קצת מביך אותי. אבל מה שצריך לקרות קורה, ואם אני אהיה איזו דמות במדינה הזאת אני זורם".
בשיר אתה מזכיר גופות של חברים, ובסופו אתה שר על חבר שלך, שנרצח באותו היום, "אולי הגוף שלי ניצל / אבל חלק שבי מת ביום שרז הפך לז"ל". יש בך רגשות אשם על זה שאתה ניצלת וחברים שלך לא?
"לא, אני יודע שפעלתי בשביל להגן על עצמי כמו כל אחד אחר שהיה שם. רז זה רז בוקובזה, הוא טייל איתי בדרום אמריקה, והיינו הולכים למסיבות ביחד. הוא היה בן אדם מטורף".
איך מתמודדים עם הסיטואציה הזאת?
"אני מרגיש שכל מה שעברתי בחיים הכין אותי להתמודד עם הסיטואציה הזאת. הרבה אנשים מרגישים שהם חייבים להיות עצובים ושאם הם לא, אז יש להם רגשות אשם, כאילו, 'בוא'נה, הם עכשיו מתחת לאדמה ואני עם חיוך על הפנים? מה הדיבור?'. אני חושב שלהפך, תגיד תודה שאתה לא מתחת לאדמה. אתה צריך להיות עם חיוך".
פתאום אני בצד הזה
כהן עבר חיים לא פשוטים. כשהיה בן 13 נפטרה אמו ממחלת הסרטן, לאחר מכן הוא הידרדר לסמים. בגיל 15 שינה כיוון והפך לעורך וידאו מצליח. כהן לא התגייס לצה"ל, וכשהיה בן 18 נסע לגואטמלה, שם שהה כתשעה חודשים, וחזר חודש לפני שחייו הפכו לגיהינום במסיבה ברעים. "כשאמא שלי נפטרה כל החיים שלי השתנו, נכנסתי לדיכאון עמוק", הוא מספר. "הייתי ילד של אמא, רציתי להתחתן איתה בתור ילד. כשהיא הלכה לא הרגשתי תחושת שייכות במשפחה ובבית. הפסקתי להגיע לבית הספר, הסתובבתי ברחוב עם חבר'ה לא טובים, עשיתי סמים, גנבתי את האוטו של אבא בלילה בגיל 14".
איך מגיעים לסמים בגיל 14?
"בשקם בראשון בחניון. הייתי עם ילדים מושפעים ואמרתי, יאללה כוסאומו, מה יש לי להפסיד?".
איך טופלת?
"לא טופלתי, התבגרתי. ראיתי מה זה להיות בתחתית ולא רציתי, ראיתי חברים שמאבדים את זה. עד אז הייתי כל היום במסיבות, סטלות, עישונים, סמים, מריבות, אגו. ואז היה רגע שניתקתי את הקשרים עם כל החברים שלי. מי שהיה בשבילי באותה תקופה זו המשפחה. כשהבנתי שהכל זה חארטה ושהאנשים שחשבתי שיהיו איתי באש ובמים סתם שרמוטות, הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. בגיל 15 בערך התחלתי להתבגר".
כשאתה אומר סמים, למה הכוונה?
"מלא עישונים, נייס גאי הייתי עושה. הגעתי לתחתית, ובשינוי של 180 מעלות עברתי מהתחתית לסביבה שונה לגמרי. פתאום הילדים שהייתי מסתלבט עליהם, 'יא אפס, יא חנון', פתאום אני בצד הזה. והייתי יוצא גם להמון מסיבות טבע, ששם זה אנשים טובים וחיוכים".
במסיבות האלה אין סמים?
"כן, אבל זה שונה. זה פתח לי המון את התודעה, הרחיב לי. לא הייתי פנאט של זה, אבל הייתי עושה פה ושם, לא אשקר. אני חושב שזה עזר לי להבין מי אני, להסתכל בחדרי החדרים של הלב והנפש שלי. הפסיכולוג הכי טוב שלי באותה תקופה זו המוזיקה. יצרתי מוזיקת טראנס, ומתוך העיסוק הזה הגעתי חזרה לאהבה הראשונה שלי, עריכת וידאו".
ממש התחלת לעבוד?
"וואלה כן, נכנסתי לחברה של עריכות וידאו בעזריאלי. הייתי הולך עם מכופתרת למשרדים, עם קופסת האוכל שלי, יושב לאכול צהריים עם אנשים בני 30, חוגג איתם ימי צוות".
איך קרה הטוויסט? מי לקח אותך ברצינות?
"אני לקחתי את עצמי ברצינות. ידעתי שיש לי יכולות, וכשאני מחליט על משהו אז יום למחרת אני קם בן אדם אחר. ראיתי הרצאות, התפתחות אישית, דברים עמוקים, ובגיל 17 החלטתי ללכת לראות עולם, טסתי לבד לגואטמלה. אחרי חודשיים שאני בטיול וכיף לי ממש הבנתי שאני צריך להשתקע ולעבוד, כי אין לי כסף. זה היה גן עדן, הייתי גר על האגם, דופק קפיצה, עושה וויקבורד, לוקח סירה, יושב על המחשב בריזורט, חי חיים שהם חלום. חזרתי לארץ לתקופה, אבל הבנתי שאני לא רוצה לחיות פה את החיים שלי, גם אם אני אצליח פה. שום דבר פה לא בא לי טוב. חזרתי לשם, עבדתי בריזורט, נכנסתי לנהל את המלון, כבר התחלנו לחשוב על פתיחת מקום נוסף ולהיכנס כשותפים. ואז אמרתי שלפני שאנחנו רצים על זה, אני רוצה לחזור רגע לארץ ולבדוק עוד כיוונים. שבועיים אחרי שחזרתי ניסו לרצוח אותי".
מה זה עשה לרצון שלך ללא לגור בארץ?
"אני עדיין לא אוהב את מזג האוויר. אבל אני מרגיש שכרגע טוב שאני אישאר פה, אני יודע שכרגע יש לי חלק מסוים במלחמה הזאת".
איך אתה מול המצב המדיני פה?
"לא מעניין אותי כרגע מה קרה שם. אני יודע שניצלתי, אני יודע שיש כאלה שלא ניצלו ועכשיו כולנו צריכים להתגבש ולנצח את האויב. רק כשנדע ב-100% שהשטח נקי – למרות שזה לא יקרה עם הממשלה שיש לנו היום – אבל ברגע שזה יקרה, וכשהחטופים יחזרו הביתה בשלום, אז נדבר. מבחינתי יש מלחמה כל עוד החטופים שם, גם אם זה חטוף אחד, לא משנה אם אין טילים. רק אחרי שייגמר הכל נוכל להתחיל לחפש מה קרה ואיך ולמה. כרגע זה לא הזמן, זה רק מוריד את המורל ואת האנרגיות".
בשיר אתה אומר, "פתאום כולם מרחמים עליי, נמאס לי / באים כדי לשמוע סיפורים אבל ברסמי / אין לי חשק לדבר על זה יותר". מה אתה יכול לייעץ לאנשים שרוצים לעזור או לשמוע, איך נכון לפנות לניצולים?
"אני מרגיש שכשאני מדבר איתך, אני מדבר לעוד מיליוני אנשים, אבל כשבן אדם סתם שואל 'מה איתך' ורוצה לחטט, אין לי כוח. אני הייתי שמח שלאו דווקא ידברו איתי על האירוע, אלא שינסו לגרום לי לשכוח מזה, לדבר על דברים אחרים, לא חסרים נושאי שיחה".
הרבה אנשים חיים מאז 7 באוקטובר בתחושת פחד וחרדה. כאחד ששרד את התופת, יש לך מסר בשבילם?
"אני יכול להגיד לך משהו על עצמי, אני חי מאוד מאוד בהווה. המון אנשים חיים במחשבות על מה היה או מה יהיה, הם נכנסים לשגרה ועובדים על אוטומט כמו רובוטים. יש לי ערכים ועקרונות, אבל אני מאוד חי את הרגע, את ההווה, וזה משהו שהייתי ממליץ לכולם לעשות".
יש לך תחושה שיש לך השגחה עליונה של אמא שלך?
"כן, חד-משמעית. אני לא בן אדם כזה מאמין, כן? אני לא שם כיפה, לא ציצית, אבל מה שקרה פה זה משהו שאין לו הסבר. זה נס".