אסף אבידן איתר זמן בלו"ז הצפוף שלו, שלוש שעות לפני תחילת באלאנס לקראת הופעה בצרפת. "אתמול היינו באמסטרדם, יום לפני זה במדריד, אנחנו זזים הרבה", הוא מנסה למקם אותי על ציר הזמן אבל אני מתקשה לעקוב.
אתה מצליח בכלל לשים לב איפה אתה נמצא?
"אני משתדל מאוד לקחת שעה-שעתיים לספוג כל מקום, זה חשוב. במיוחד אחרי הקורונה, יש לי הערכה חדשה למזל הענק שיש לי לעשות את מה שאני עושה, ואני מנסה לא רק לחשוב מה קורה על הבמה, אלא גם ליהנות מהזמן שמחוץ לבמה".
יש לך מה לא ליהנות מחוץ לבמה? אתה לא בנקודה של "חי את החלום"?
"כל אומן חייב שיהיו לו קולות של ביקורת פנימית, של 'האם אני באמת מוכשר, האם זה יישאר, האם עד עכשיו רימיתי'. זה חלק בריא מהתהליך. אם אתה לא מקשיב לכל הקולות שקיימים בך, שיש בתוכם גם קולות מגלומניים, אז אתה לא יכול להיות אומן טוב. רק על ידי חפירה אמיתית של מה זה העצמי, מה זה להיות ישות בקיום הבלתי נסבל שלנו בזמן הקצר על כדור הארץ, אתה יכול להעביר משהו הלאה".
מקטין בצורה מגדילה
אבידן (42) חי כיום בחווה בדרום-מערב צרפת. "מאוד שקט לי, אני רואה כוכבים בלילה וזה נעים לי. אני גר עם בת הזוג שלי ועם החיות שלנו, ושני האחים שלי באים לגור קרוב אליי. יש שם עץ בן 350 שנה, וזו הסיבה שבחרתי במקום הזה, כי הוא מקטין אותי בצורה הטובה בעולם. אני מרגיש לידו כל כך חסר חשיבות וזה כל כך שונה מאיך שאני על הבמה. פתאום אני מגיע לבית והכלבים שלי צריכים שאני ארוץ איתם ואאכיל אותם".
איזון טוב אחרי פסטיבל המוני, נגיד.
"אני מוקף מלא אנשים שפועלים בשבילי, וזה לא גורם לי להרגיש חשוב, זה גורם לי להרגיש מוזר. לעומת זאת, העצים האלה לא מצפים ממני לכלום. זה כמו דמות אב. הוא לא צריך אותי, הוא גדול וחזק ואני יודע שאם אני אלך ואחזור הוא עדיין יהיה שם. יש בזה משהו מאוד מקטין, אבל בצורה הכי מגדילה שיש".
בארבע השנים האחרונות חי אבידן עם בת זוגו האיטלקייה, שעליה הוא לא מעוניין להרחיב הרבה מעבר. "כל עוד זה עליי אני פתוח ומדבר, אבל לא על אנשים אחרים", הוא מסביר. בעבר שיתף כי הוא במערכת יחסים פוליאמורית, ניהל מערכת יחסים משולשת והמדורים דיווחו כי אף התחתן מעבר לים. כעת הוא מסביר את מקור הטעות.
"הייתי במערכת יחסים פוליאמורית, דיברתי על זה אין-סוף עוד לפני שפוליאמוריה הייתה מילת קוד לזיינים תל-אביביים כדי שהם יוכלו לעשות מה שהם רוצים", הוא אומר. "בחלק מהזמן היינו משולש עם פרטנרית נוספת, אבל באיזשהו שלב החלטנו לעשות מסיבה – שנגיד לעצמנו, אנחנו חשובים בתור זוג, אז עשינו איזו מסיבה באיטליה, אבל לא התחתנו ובטח שלא התגרשנו. אני לא מאמין במוסד הזה. הוא נראה לי שגוי ומגוחך ואני לא מבין אותו, בטח לא היום כשכולם מתגרשים ובוגדים ממילא. אני לא מרגיש שהמחויבות שלי לזוגיות היא פחות חזקה כי אין לי תעודה מהרבנות".
ומה דעתך היום על פוליאמוריה ומונוגמיה?
"בדור שלנו יש יותר נכונות לחקור אושר בעוד דרכים, ואני חושב שזה בריא. אני לא יודע אם פוליאמוריה זה בריא לכל אחד, זה מאוד מתיש, אתה מתעסק עם המון רגשות והמון רעש, אבל זה גם מאוד יפה. יש בזה הרבה כנות, כבוד ואמפתיה, זו אהבה במלוא מובן המילה, בלי השייכות, בלי ה'שלי'. לא 'מתוק שלי', רק מתוק. אז במובן הזה פוליאמוריה היא מהממת. אבל זה לא שאני מחפש בכוח, אני עכשיו בתוך זוגיות עם מישהי כבר שנים, והיו לנו פרטנריות נוספות ביחד, ולה גם לחוד לפעמים, כי היא ביסקסואלית. אם נכיר בן אדם שנרצה לחיות איתו לנצח לא נפסול, אבל אנחנו לא מחפשים. בספקטרום המונוגמיה, אנחנו 70% שם, ואין שקרים. אנחנו לא מוכנים להיות מונוגמיים בהגדרה, כי אני מאמין שלא היא ולא אני היינו מצליחים".
יש רצון להקים משפחה?
"זה בא והולך. לא ניסיתי להביא ילד אבל גם לא לא-ניסיתי, וזה אף פעם לא קרה. בת הזוג האיטלקייה היא צעירה, אז אקטיבית אנחנו מנסים שלא, אבל עם הקודמות לא ניסינו שלא, וזה פשוט לא קרה. בדקתי כמה פעמים אם אני בסדר – ואני בסדר, זה פשוט לא קרה משום מה. אבא צעיר אני כבר לא אהיה. אין לי חרטות, אבל זו עובדה, אני לא אהיה אבא מגניב בן 25. בזמן האחרון אני חושב על זה יותר, אולי אמצא עוד דרכים לעשות ילדים".
אמרתי "אוקיי, הקריירה שלי נגמרה"
עד שיגיעו, אם יגיעו, ילדים – אבידן מוקף באהבה הגדולה שלו, החיות. יש לו סוס בחווה, שני כלבים, והייתה גם חתולה שהלכה לעולמה לפני חודש. לפני ארבע שנים אימץ לביתו את איולוס, זאב צ'כוסלובקי, מה שנגמר באסון כששלושה שבועות אחרי האימוץ הזאב תקף אותו קשות. "זה היה מאוד גרוע. זה לא שהוא נשך לי את היד, הוא ממש פירק לי את הזרוע ותלש לי את האוזן ואת הירך והתחת. הכניסו אותי לאמבולנס, ואני מחזיק את האוזן שלי וזה כאבי פחד, וזה אדרנלין וכולי רועד ואני רואה את האחים מסתכלים בהלם ואומרים 'וואו'".
כשקלטת שאתה פצוע בידיים ובאוזן, היו מחשבות שזהו? הקריירה הלכה?
"זה כל מה שחשבתי, זאת בכלל לא הייתה שאלה מבחינתי, זה היה שבריר שנייה שהסתכלתי על עצמי ואמרתי, 'אוקיי, הקריירה המוזיקלית שלי נגמרה', וממש מאית שנייה אחר כך שאלתי 'אוקיי, סבבה, מה עכשיו?'".
ככה? בלי דרמה?
"כבר למדתי שתמיד אפשר להתחיל מחדש. בכל פעם שהייתי צריך לעזוב מקום מגורים וחברים, מתוך כל שברון לב גיליתי שהאהבה מתחדשת ושגם אם משהו נגמר זה לא סוף העולם".
והיום מה מצבך?
"באיזשהו צירוף מקרים לא ייאמן הזאב לא פגע בשום עצב ראשי. הוא כן קרע המון שרירים, וזה לא התאחה ב-100%, אבל הוא לא פגע בשום דבר חשוב. עשיתי פיזיותרפיה, ואת האוזן תפרו טוב. אני הייתי בטוח שיהיו לי צלקות על הפנים לכל החיים ושלעולם לא אוכל לשמוע מהאוזן הזאת, ולא אוכל להשתמש ביד הזאת, אבל היא חזרה לעצמה לגמרי".
בתור אדם שאוהב חיות, איך מתמודדים ומתגברים על הרגע שחיה בוגדת בך?
"זו בגידה מאוד גדולה. זה קצת כמו הסרטן, כשהגוף שלי בגד בי, הדבר הזה שאני כל כך מחובר אליו בגד בי. עבדתי עם הפסיכולוגית מאוד טוב, יש תהליכים בדוקים שצריך לעשות כדי לא להיכנס למצב של פוסט-טראומה, בת הזוג שלי והאחים שלי דאגו לי מאוד שאהיה ליד חיות, שתהיה דיפרנציאציה מהאירוע הזה שקרה עם איולוס לבין הכלבים האחרים והסוסים".
ובכל זאת, מצאת את עצמך חושש מהחיות שלך?
"מאוד פחדתי מהסוס שלי בהתחלה, ואני אוהב אותו אהבה אין-סופית, אבל אני יודע שמספיק שהוא עושה תנועה אחת לא נכונה ואני הופך להיות נכה, למדתי את השבריריות. לאח שלי יש כלבה שמעורבת ברוטוויילר, ועם כל האהבה, לפעמים אני אומר – יכול להיות שהיא תתנפל עליי פתאום. אלה מחשבות שלא היו לי בחיים, וזה לא רק החיות, אני לא יכולתי לישון בחושך, פחדתי, היה לי פחד כללי. פתאום לא בטחתי בעולם. זה לא לגמרי עבר, זה השאיר צלקות – גם פיזיות וגם נפשיות – ואת ההבנה שתמיד יש סכנה. יכולה לקרות לך תאונת דרכים, הכלב שלך יכול לטרוף אותך, בחורה יכולה לשבור לך את הלב".
אסף, אתה מבין שלאמץ זאב זה סיכון גדול מהרגיל.
"כן, זה היה טמטום, אין לי דרך להצדיק את זה חוץ מזה שרציתי מפלצת. זה בא אחרי שתי בנות זוג משותפות שחיינו ביחד, וחייתי עם הרבה נשים סביבי. וחוץ מהפוליאמוריה, אחת מהן גם הייתה בעולם ה-BDSM (כבילה, שליטה וסאדו-מאזוכיזם – א"ו). והיא הכניסה אותי לעולמות האלה, לי יש שליטה ולה אין, ואחרי שנגמרה מערכת היחסים הזאת, רציתי את ההפך מזה. רציתי גבר ענק, זכר שיכול לפרק אותי ובוחר שלא. לא באמת דמיינתי שזה יגיע לזה, אבל המחשבה שיש לי חיה שיכולה להרוג אותי בלי שום בעיה בכמה שניות, ורק בגלל האהבה והכבוד בינינו בוחרת שלא, דמיינתי שזה מאוד יחזק אותי".
להתפשט עם הנשמה שלי
הנשיכה של איולוס הייתה טראומטית עבור אבידן ודרשה החלמה במישור האישי – אבל המחשבה המיידית והמהירה על חישוב מסלול מקצועי מחדש לא הייתה דרמטית כל כך עבורו, אולי כי הוא כבר מאומן בה כל כך. לפני כ-14 שנה עזב קריירה מצליחה בתור אנימטור ומדבב מצליח ("עד היום יש לי קעקוע של מיקי מאוס על הטוסיק, זכר לגלגול ההוא"), והתחיל להופיע ולהקליט מוזיקה. מאז הפך לאחד האומנים הישראלים המצליחים בעולם, והופיע בפסטיבלי ענק ברחבי אירופה לצד אומנים כמו ניל יאנג, ארקטיק מאנקיז ורדיוהד.
נראה שזה קרה לך כאילו במקרה, מסלול חייך כמעט הוביל אותך למקום אחר לחלוטין. בתור ילד חלמת להיות מוזיקאי?
"לא. רציתי לעשות קולנוע, את המוזיקה גיליתי ממש בטעות אחרי הפרידה הדרמטית שהייתה לי מבת הזוג שבגללה עזבתי את תל אביב. חשבתי שאם אני חוזר לירושלים, למה שאשאר בעבודה בתל אביב? הבנתי שאני בכלל לא אוהב את העבודה. בלימודים התעסקתי באומנות שלי, אבל אחר כך הייתי צריך לעשות כל מיני פרסומות ותוכניות לתינוקות, והיה לי קשה עם הפער הבלתי נסבל בין הפנטזיות שלי למציאות".
זה לא דבר מובן מאליו, לעזוב קריירה מצליחה ומסלול חיים שהתחלת ולשנות אותם בגיל 28.
"נכון. במיוחד כי הצלחתי בתור אנימטור ומי יודע אם אני יכול לעשות משהו אחר, אבל כל הדברים האלה לא עולים על דעתי ברגע שאני טורף את הקלפים. אני לא בטוח שזו התכונה הטובה בעולם, אני מעריך אנשים שיכולים לעשות דברים אחרת, אני לא כזה. פתאום איבדתי את כל רשתות הביטחון שלי, את כל מה שהגדיר אותי, והייתי כל כך אבוד. כשחזרתי לירושלים, התחלתי לשיר עם גיטרה שהייתה בדירה שגרתי בה, ושם גיליתי את הקול שלי, שמעתי אותו יוצא ממני, פוגע בקירות וחוזר אליי, כמו אשרור שאני קיים. היום כשאני שר על הבמה אני מרגיש שאני עושה את זה מתוך אותו צורך של אשרור הקיום. הרגע הזה, כל כך התמכרתי אליו, שמעניין אותי אם אני אוכל לחיות חיים שלמים ללא זה. זה להתפשט עם הנשמה שלי ולקבל הד מהקהל".
מה אתה חושב על הקול שלך, במיוחד בהתחשב בזה שגילית אותו בגיל מאוחר?
"אני חושב שיש לי קול מעצבן וצעקני ומציק, אני יודע שיש לי קול ייחודי, אבל אני לא יודע אם זה אומר שזה נעים. אבל אני לא פה להנעים את זמנם של אחרים, אני משתמש בכלי הזה בתור איזה חץ חודר שריון ומנצל את ההפתעה להחדיר מסרים, רגשות ומחשבות".
גם פה, יצאת מהתבנית הכל-ישראלית של הגבר ששר בקול נמוך מסביב למדורה.
"'האם יתפסו אותי כגברי מספיק?' 'האם יזרקו אותי כי אני לא שייך', 'האם אני אצליח' אלה לא שאלות שעלו לי, והייתי רוצה להגיד שזה מאומץ, אבל לדעתי זה לא בחירה. בחיים לא חשבתי שהקול שלי מוזר עד שאנשים התחילו להגיב אליו. אולי בגלל שזזנו המון בילדות שלי, כבן של דיפלומטים, לא השתייכתי לאף קבוצה אף פעם, תמיד הייתי אאוטסיידר. אין לי יכולת לפתח שורשים עמוקים, אני לא מבכה את זה, זה פשוט נתון. אין לי בית, ולכן גם עצוב לי שאני לא שייך לסצנה ישראלית".
אתה מרגיש בודד?
"כן, אני אדם מאוד בודד. אבל אני חושב שכולנו לבד. הרגע שבו אתה מגיח לעולם וחותכים לך את חבל הטבור, זה החיבור האחרון הפיזי שלך לבן אדם אחר. אנחנו לבד. כשכאב לי, כשעברתי את הסרטן, אמא שלי הייתה שם ובת הזוג שלי והרופאים, ואני אודה להם לנצח נצחים על מה שהם עשו למעני", הוא דומע וממשיך, "אבל הם עדיין לא חוו את הכאב שלי. הם חוו את הכאב שלהם. וכשאתה מבין את זה באמת – זו תחושה של בדידות תהומית, שלעולם אף אחד לא יהיה אני. ואז הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה למצוא אנשים שאתה רוצה לעבור איתם איזושהי דרך, וזו האמת הטובה מספיק שהשלמתי איתה. בעיניי זה פי מיליון יותר רומנטי מאשר השקר האחר".
הרי בסוף יגלו שהמלך הוא עירום
הדרך של אבידן התחילה בישראל כעצמאית וקטנה. הוא הקים לייבל והפיץ את האלבומים שלו לבד, ומהר מאוד הוא ולהקת הליווי שלו לשעבר, המוג'וס, פרצו את גבולות הארץ. "היו לנו הופעות סולד אאוט בבארבי לפני שבכלל היה לנו שיר ברדיו. אנשים פשוט שמעו מפה לאוזן, ואז היינו כבר צריכים מנהל", הוא נזכר. "והמנהל שלח את המוזיקה לגרמניה, ומשם באו במיוחד לראות אותנו, ולקחו אותנו על חשבונם לגרמניה. גם כשהתחלנו להרוויח כסף השקענו אותו הלאה כדי להמשיך לגדול. עשינו כל טעות אפשרית וזה עלה לנו המון כסף, גרנו בברלין כולנו ביחד בדירה אחת מגעילה. מאוד מהר סימנו אותנו כהבטחה, ציפו ממני להמון דברים ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם הציפייה, הרגשתי שאני אהרוג את עצמי בשביל הדבר הזה כי אני מאמין שאין לי דבר יותר טוב לעשות, גם אם לא רוצים להשמיע את זה".
לא פחדת לקבל "לא".
"התכונה הכי גדולה של אנשים מצליחים בכל תחום היא היכולת לעמוד בסירוב. גם היום במצב של הקריירה שלי, שאני מבוסס, יש לי תקליטי פלטינה וזהב ואני מופיע בכל העולם, עדיין – כמות הבושה שאני מרגיש כל יום, היא אין-סופית. אנשים משתינים עליך בקשת ואם אתה לא עומד בזה זו בעיה. כשיש קריירה ארוכת טווח זו כבר לא הנסיקה של ההתחלה, זה מרתון, זו רכבת הרים. אני בן 42, וכבר עברתי איזה ארבעה דורות של שינויים טכנולוגיים, אני כרגע בפגישות הבן אדם הכי זקן בחדר, כי התעשייה כל כך בלחץ מטיקטוק ומסטרימינג שמביאים אנשים בני 27 שינהלו את השיווק".
ופתאום צריך לעשות אתגר טיקטוק לשיר שלך.
"אני מהתחלה לא הסכמתי לשחק את המשחק, אז כשהוא הופך עוד יותר גרוטסקי ופשטני? במקום סינגל של שלוש דקות וחצי לרדיו, עכשיו תקצר את זה ל-15 שניות לטיקטוק, ולא חשוב שזה באמת יהיה טוב, רק חשוב שזה יהיה ויראלי, ומה זה ויראלי? העיקר שיש לייקים, לא חשוב באמת שישמעו את המוזיקה".
איך מתמודדים עם העולם הזה? אין לחץ להיכנס למשחק?
"להפך, אותי זה מרגיע. אני לא בילי אייליש, ואני לא מדבר לילדות בנות 15, וטוב שכך, הדור הזה צריך אנשים שידברו בקול שלו. בהופעה היום (בקולמר, צרפת – א"ו) אני ההופעה הראשית של הפסטיבל, כשבצירוף מקרים פה הופעתי את ההופעה השנייה שלי אי-פעם. מצד שני הופעתי שלשום באמסטרדם, בהופעה קטנה של 1,500 איש, והיה רגע שבכיתי וזה היה הכי כיף ואמיתי. סיימתי את ההופעה וחיבקתי את המוזיקאים שלי, ואמרתי, 'אני רוצה יותר כאלה', ופתאום הבנתי שאני זה שמכוון מה יהיה לי בשנה הבאה. אני יכול להתקשר למנהל שלי ולהגיד לו, 'עזוב אותך פארק הירקון, אני רוצה היכל התרבות'".
פה בישראל זה משפט מאוד מוזר בתקופה האחרונה, עם כל הסולד אאוט של האומנים הישראלים בפארק הירקון.
"קודם כל אני לא אומן של פארק הירקון, אני לא בסדר הגודל הזה, גם אם הייתי רוצה, אני לא חושב שהייתי ממלא. יש לאומנים ישראלים איזה משחק, שאני לא מבין איך הם לא מתעייפים מעצמם, זה כל כך מיותר ומטופש. אני לא מרמה, ואני מבין שזה פוגע בי במשחק. כל שבוע אני מקבל הצעות להכפיל ולשלש את מספר העוקבים שלי, וזה נראה לי כל כך מגוחך. אם זה לא אמיתי, אז בשביל מה? זה קצת כמו בטינדר, כשגבר אומר, 'היי, יש לי ממש גדול, בואי תפגשי אותי' ואז מאכזב. אז למה צריך את השקר הזה מלכתחילה? אני עובד מלמטה. אם הקהל שלי מצטבר למאסה שמצדיקה מקום גדול יותר, אז סבבה, אני אקבע מקום גדול יותר. אבל אני לא צריך סטייטמנט מזויף, הרי בסוף יגלו שהמלך עירום. הדיוק האומנותי הרבה יותר חשוב לי מאשר ההוכחות, בטח שלא ההוכחות שקשורות לגודל. לא בא לי להרגיש שאני מתעסק בשטויות".
במה אתה כן מתעסק?
"בספטמבר יש לי הופעה באמפיתיאטרון באתונה, האודאון של הרודס אטיקוס. זה המקום מספר אחת שאני רוצה להופיע בו בעולם, יותר קשה להופיע בו מאשר בוותיקן, זה מקום ששמור לאומנים יוונים ומעט מאוד אומנים בין-לאומיים מופיעים שם, ואני ספציפית באובסס למיתולוגיה היוונית, האלבום שלי נקרא Anagnorisis. אז זה הרבה יותר חשוב לי מאשר תחרויות בולבולים, בטח בזמנים קשים וחסרי תקווה כמו היום".
איפה אתה רואה את זה?
"דברים שלקחנו כמובן מאליו נעלמים, הזכויות של חופש, היגיון, אמת, רצון אמיתי לשיתוף ואיחוד – וזה בפוליטיקה, באקולוגיה, בכלכלה. בתפקיד שלי בתור אומן, המקום שלי הוא לדבר תרבות. תרבות זאת ראייה יותר רחבה של חינוך, וזה מה שמחנך אותנו להיות אזרחים טובים יותר, אנשים טובים יותר, מה הערכים שאנחנו רוצים לגדול לתוכם".
והתרבות של היום?
"מהיום הראשון הייתי נגד תוכניות ריאליטי מוזיקליות ונגד התחרויות של אנשים אחד נגד השני כמו איזה קרב גלדיאטורים. זה עולם שמוביל לאנשים שלא מתעסקים באמת, שמחפשים תשובות מהירות ופשוטות לדברים מורכבים, והתפקיד שלי בתור אומן הוא לנסות לחפש את המורכבות הזאת בעצמי קודם כל, ולדברר אותה החוצה לקהל. אני הדבר הכי פחות חשוב בכל ההופעה, אני כלי בשבילם לראות את עצמם, אם הם רואים אותי ואומרים, 'אוי, כמה הוא שר יפה', אז אני לא עשיתי את העבודה שלי. לאומנים יש תפקיד בחברה והוא לא רק להאדיר את עצמנו. זה מה שכל כך מפחיד אותי בתרבות של האינסטגרם והריאליטי והטיקטוק".
אבל אולי אתה מדבר ממקום נוח בפסגה? אולי אתה מעל התחרות שהאחרים צריכים להילחם בה?
"כן, אני מודה – אני אומר את זה ממגדל שן של נוחות. התמזל מזלי בקריירה שלי".
אז לא נראה אותך שופט בתוכנית ריאליטי?
"לא. הציעו לי המון כסף כבר המון פעמים, אבל זה לא יקרה. אני באמת יודע שלא אומרים לעולם לא, אבל אמרתי כבר מספיק פעמים לא, והסכומים באמת היו כאלה שאפשר להתבלבל מהם. אבל אני יודע שאם אני אגיד כן אני לא אצליח לישון בלילה".
להרגיש קשור
בעוד כשבועיים יופיע אבידן בפסטיבל "סנטרל פארק מגידו", שבליין-אפ שלו נמצאים בין היתר גם חנן בן ארי, מרגי, רביד פלוטניק, יסמין מועלם, נונו, טונה ועוד רבים. לצד ההצלחה הבין-לאומית המשמעותית שלו לאורך שנים, גם אבידן יודע שאחרים מהאומנים שמופיעים לצידו הם שמות מוכרים יותר בישראל. "אם את מסתכלת בספוטיפיי על האומנים הישראלים הכי מושמעים, אז יש לי פי חמישה השמעות מהאומן הישראלי הכי גדול הבא אחריי. ואז אומרים לי, 'כן, אבל אנחנו הישראלים מסתכלים רק על ההצלחה בארץ, לא מעניין אותנו כמה שומעים אותך מעבר לים'".
זה מפריע? אתה מרגיש חוסר הערכה בארץ?
"זה קצת לא פייר. כי אף אחד לא אומר לגל גדות, 'היי, אבל כמה כרטיסים מכרת בארץ'. היא כוכבת. אבל מה שהפתיע אותי לגלות זה שאם סופרים רק בישראל, אז אני מקום רביעי אחרי עומר אדם ונועה קירל, ואני נגיד מעל סטטיק ובן אל ואביב גפן – אנשים שבתפיסה הציבורית הם הרבה יותר גדולים ומושמעים. אז כשאתה מסתכל על הנתונים, גם אם אתה מסתכל רק על הארץ – זה מאוד מאוד גדול. בסוף אני הולך לקיסריה ורואה שההיכל מלא ואני מבין שיש הרבה אנשים ששומעים את המוזיקה שלי. לאגו שלי לא אכפת, אני מרוכז בדברים יותר חשובים. אבל אני מבין שכדי לנהל קריירה זה מתסכל".
והנה אתה מגיע להופעה בפסטיבל בארץ, זו בחירה להתערבב בקהילה?
"זה פסטיבל ראשון שאני עושה בארץ אחרי הרבה מאוד שנים שלא עשיתי פסטיבל, וזה מאוד מרגש אותי. באתי לסגור קיסריה, ואז אמרתי, 'לא, אני מבין שאני מפספס משהו בחוויה של הקהל הישראלי, משהו יותר מחובר לקרקע'. התחשק לי משהו שיותר קשור לסצנה, לא לבוא בתור אומן בין-לאומי שמגיע מחו"ל, אלא להיות אחד מהאומנים הישראלים, להרגיש קשור".
אתה מרגיש קשור לארץ?
"מטבע הדברים ככל שאני יותר זמן לא חי בארץ, כך יש לי פחות חברים שם. אבל כל הלהקה שלי מורכבת מישראלים וזו בחירה שלי, למרות שזה עולה לי יותר, והמון מהם לא מספיק מנוסים בטורים. אבל זה הבית, אני יכול לדבר איתם ולצחוק איתם, יש לנו רפרנסים דומים, יש לנו שפה מטאפורית, ההומור, וניסיתי לעבוד עם נגנים מחו"ל וזה פשוט לא כיף לי".
יש מצב שתחזור לארץ?
"לא יודע, תלוי. כרגע יש לי המון קשיים, פוליטיים, חברתיים. הרגשתי שאני מאוד שונה בערכים שאני מאמין בהם בהשוואה לערכים שהחברה מסביבי משדרת ומאדירה. רציתי להקטין את הפער בין הפנטזיה למציאות, אז חיפשתי מקום שהפער יהיה בו קטן יותר. אבל אני כן יכול להגיד לך שאם מישהו שואל אותי, אז אני מישראל. כששואלים אותי מה אני, אני עדיין מרגיש ישראלי יותר מכל דבר אחר".
אסף אבידן יופיע ב-19.8 בפסטיבל סנטרל פארק מגידו, וב-20-21.8 בקו רקיע פארק אריאל שרון.