_g.jpg "טלי דרעי (צילום: שרון רביבו)")
טלי דרעי היא כיום אחת הזמרות הבולטות בתוכנית "אייל גולן קורא לך", שמשודרת בערוץ 24, אבל ההיסטוריה שלה בתוכניות שירה בטלוויזיה החלה כבר לפני שמונה שנים, כשבתווך חוותה טראומה אישית גדולה ממנה הצליחה להיחלץ בעזרת המוזיקה.
את טלי דרעי הכרנו לפני שמונה שנים, כשהיתה בת 18 וחצי, כטלי מיכאלי, בחורה ברונטית עם חיוך רחב ועיניים טובות, שהתקבלה לנבחרת בעונה השלישית של "כוכב נולד", הרשימה את השופטים עם סלסוליה בשירים כמו "חלקת אלוהים", "שהשמש תעבור עלי" ו"ילדות נשכחת" וזכתה לתואר "הסלסול הגואל". היא הפסידה בשלב ה"ראש בראש" לשיר ביטון ומיכאל קירקילן, שהמשיכו עד הגמר.
מי שעוד הכיר אותה אז היה אבירם דרעי, בחור צעיר משדרות, שכתב והלחין שירים, ולימים הפך לספק להיטים לאמנים כמו דודו אהרון, עומר אדם, רגב הוד, זהבה בן, מאור אדרי, פיני חדד, שריף, רובי לוי, אבי סינואני ועוד רבים. "אבירם התקשר אלי", נזכרת טלי, "אחרי שהודחתי מ'כוכב נולד' והציע לכתוב לי שיר. קבענו להיפגש, הוא כתב לי שיר שלא יצא אף פעם, אבל אחרי כמה ימים כבר היינו מאוהבים. זו היתה אהבה ממבט ראשון, משהו שמעולם לא קרה לי קודם. תוך חודשיים אבירם הציע לי נישואין ואחרי פחות מחצי שנה כבר התחתנו ועברנו לגור ביחד בשדרות, ביחידת דיור אצל ההורים של אבירם".
ומה קרה אז?
"נכנסתי להלם. הגעתי לשדרות מאשדוד, בימים שבהם אשדוד עוד לא היתה בטווח הטילים מעזה, אבל שדרות היתה. אבל לא היה לי מושג שזה המצב. גדלתי בבועה, המוח שלי היה מלא רק במוזיקה, נדיר שראיתי חדשות, לא ידעתי כלל שיש דבר כזה טילים שנופלים על שדרות, הייתי מנותקת ממה שקורה. עברתי לשדרות ולא ידעתי שיש שם טילים. פתאום התחלתי לשמוע אזעקות 'צבע אדום' ולראות אנשים בורחים. היו טילים בכמויות אדירות. הייתי לחוצה מאוד מאוד, נופלת על הרצפה ובוכה, מפחד שיקרה לי משהו. הייתי כמו תינוקת. לקח לי המון זמן להבין מה זה הפיצוצים האלה בשמיים. גם הייתי בהריון באות תקופה, עבדתי בחנות בגדים, ואנשים אמרו לי 'תברחי, כנסי לממ"ד בבית שלך ואל תצאי משם'".
"הרגשתי שאני מתה"
למרות הלחץ והחששות שליוו את היומיום, דרעי נכנסה להריון. עם הולדתה של ליאן ביתה הייתה בטוחה שתקופה חדשה ורגועה מתחילה, אלא שאז המציאות הכתבה בפניה. "הכל היה בסדר, עד שהגיעה התקפת קסאמים ממש חזקה בפתח הבית שלנו. שלוש פעמים נפלו שלושה קסאמים מול הבית או אצלנו בחצר, בזמן שהייתי בבית, ואחד נוסף בזמן שנסעתי באוטו. הרחוב שלנו, רחוב חומה ומגדל, היה שיאן הנפילות בשדרות בשנים האלה. פתאום התחלתי לראות חדשות והבנתי שאני גרה בתוך מלחמה. הרעש של הטילים היה כל כך מפחיד, שלא יכולתי יותר.כבר היה עדיף שהייתי נפצעת ושזה היה נופל עליי כי ככה הייתי מאבדת את ההכרה ולא שומעת את הרעש הנורא הזה".
מה זה עשה לך?
"נכנסתי לטראומה קשה. נכנסתי לממ"ד של היחידת דיור שבה אנחנו גרים, ולא יצאתי ממנו יותר משנה, אולי שנה וחצי. זה חדר סגור, בלי חלונות, חשוך, ושמה הייתי. אבירם קרא לו 'חדר החושך'. לא יכולתי לצאת ממנו כי הרגשתי שהשמיים מעליי וכל רגע יבוא קסאם משם ואני לא אצליח לברוח, כי אין לי לאן לברוח, ואם הקסאם פוגע בי אז איך איפגע ממנו הכי מעט. זה לא נורמלי. אז פשוט נשארתי בממ"ד. לא יצאתי מהבית, בכלל בכלל, לא לקנות בגדים, לא לקנות אוכל. לא יצאתי, לא נסעתי, לא ביקרתי את ההורים החגים ושבתות. אבירם וההורים שלו עשו בשבילי הכל. הקסאמים גרמו לי לחרדה. הרגשתי שאני בן אדם מת, הייתי חיה-מתה".
והילדה?
"לא טיפלתי בה. טיפלתי בה עד גיל שנתיים בערך והשקעתי בה ונתתי לה ופתאום לא יכולתי לתפקד בתור אמא. פתאום בבת אחת הרגשתי אפס. אז אבירם והמשפחה שלו עזרו לי. אבירם היה לוקח אותה לגן במקומי. אחר כך גם ההורים שלי, מכרו את הבית באשדוד ועברו לגור בבית לידי בשדרות, כדי לדאוג לי ולילדה. לא עשיתי כלום בבית, הייתי פשוט בן-אדם מת. למזלי יש לי משפחה תומכת. הייתי קמה בבוקר ולא היה אכפת לי מכלום, הייתי נשארת במיטה. אפילו טלוויזיה לא היה בא לי לראות. שנה וחצי הייתי מהמקרר למיטה. הייתי עם הילדה, אבל רציתי שקט כל הזמן, שיתרחקו ממני".
איך אבירם הגיב?
"עברנו תקופה לא ק בכלל בכלל, תקופה קשה. כמעט ולא היינו יחד. זה לא קל בכלל. בעלי הוא אדם מאוד שמח, ממש לא דכאוני וזה היה לו מאוד מוזר שזה בא לי פתאום. הוא וכל המשפחה שלי הכי תמכו בי, למזלי. כי הייתי במצב שלא יכולתי לדבר עם בן אדם, לא הייתי מסוגלת להרים טלפון. הדבר הכי מינימלי לא הייתי עושה. לגבי הילדה, אני בטוחה שהיא הרגישה, אבל ילד לא אומר לך. אולי היו ימים שהייתה אומרת לי 'למה עצובה ובוכה', אבל ברוב הפעמים שידרתי לה שהכל בסדר. היא לא יודעת מזה, לא כל כך הרגישה את זה. המשפחה מסביב דאגה לה ופינקה אותה".
_c.jpg "טלי דרעי (צילום: שרון רביבו)")
התחושות שלה באותם ימים, היא נזכרת, היו קשות מנשוא. "באמת הרגשתי כאילו אני חולה פיזית", היא אומרת. "היו לי דפיקות בלב, כאב לי הלב, גירודים ברגליים, טשטוש בראייה, דפיקות בראש. עשיתי את כל הבדיקות הרפואיות האפשריות ועל הכל אמרו לי 'תקין, תקין, תקין'. כאילו הכל נורמלי, את בסדר. עד שרופא אחד אמר לי שזה כנראה לא פיזי, וזה בגלל שאני משדרות. הרופאים שם כבר יודעים שהרבה אנשים לא מרגישים טוב. ואני בן אדם מאוד רגיש, אני לוקחת דברים מאוד ללב. ובכלל לא ידעתי שמה שפגע בי זה הנפילה של הקסאם. בדיעבד פתאום מצאתי את עצמי לא יוצאת מהבית".
איך יצאת מזה?
"טופלתי בטיפול פסיכיאטרי. עשיתי שיחות ועוד סוגי טיפולים. הטיפול גרם לי להרגיש יותר טוב. אני זוכרת את היום שבו הרגשתי התקף חרדה, התמוטטות עצבים, ואז הבנתי שאני צריה ללכת לטיפול. הרגשתי שאני מתה ורוצה לבית חולים".
"היום בא לי לדאוג לעצמי"
למוזיקה, היא מודה, היה תפקיד חשוב בתהליך הריפוי אותו עברה בין כתלי ביתה. "הייתי מחזיקה את הטלפון ושומעת שירים, ואולי זה מה שהציל אותי", היא אומרת. "אבירם כותב ומלחין, והוא אילץ אותי להקליט סקיצות, לעשות את ה'גיידים' לזמרים האחרים, באולפן שיש לנו בבית. הוא היה דוחף אותי מה'חדר חושך' לאולפן כדי לשיר. ואז זמרים שהוא כתב להם התחילו לשמוע את הסקיצות, אייל גולן, דודו אהרון, רגב הוד, והיו אומרים לאבירם 'תן לה לשיר, אתה אל תשיר, שהיא תשיר'. זה הדבר היחידי שנתן לי הרגשה שאני שווה. הרגשתי שאני אפס בהכל וזה הדבר היחידי ש...". בשלב הזה של השיחה טלי מתקשה להמשיך, הבכי עולה לה בגרון, אבל היא מתגברת.
השירים של אבירם עודדו אותך.
"כן, והייתי מייעצת לו איך להלחין. זה מה שגרם לי לא לחשוב שאני אפס. הרגשתי שאני חיה בשבילו ובשביל השירים שלו ובשביל הילדה שלי כמובן".
מתי הרגשת יותר טוב?
"בערך חצי שנה אחרי שהתחיל הטיפול. פתאום בא לי לצאת, בא לי לקנות בגדים. הרגשתי יותר אומץ. ראיתי את שתי העונות הראשונות של 'אייל גולן קורא לך' והרגשתי שאני רוצה ללכת גם, שאני לא פחות טובה מהזמרות ששרות שם, שיש לי מה לתת מעצמי, שאני יכולה להגיע לגמר, שיכולים לראות אותי ולאהוב. אבל משהו עצר אותי. כאילו לא האמנתי בעצמי. האמנתי בעצמי כי הייתי כבר ב'כוכב נולד' וידעתי מה זה ריאליטי, ידעתי שזה דורש ממך המון, לילות בלי שינה, המון חזרות. הרגשתי שאני רוצה ומשהו עוצר אותי".
_c.jpg "טלי דרעי (צילום: שרון רביבו)")
ובסוף הגעת.
"כי עכשיו יכולתי. אני זוכרת הכל ועדיין מאוד רגישה לגבי מה שקרה לי, אבל אני מרגישה שאני רוצה, יצאתי מזה ב 90 אחוז ואני רוצה עוד את העשרה אחוז האלה, לדעת שזה מאחורי במאה אחוז, במיליון אחוז. בשביל זה אני פה. אבירם רואה אותי בתוכנית ואומר לי שהוא לא מאמין שאני במצב הזה ומחייכת, שאני בעשייה, כי לא הייתי בעשייה. מה שעשיתי זה אפסי לעומת מה שאני עושה עכשיו, זה הזוי. אני בעצמי לא מאמינה על עצמי".
בעמוד ענן, היא מספרת, הזכרונות הקשים ההם חזרו וצפו. "הדברים חזרו אלי, אבל לא ממקום רע. כי עברתי את זה כבר. וזה הגיע לאשדוד, לראשון לציון, לתל אביב, לבאר שבע, למקומות שלא חשבנו שיגיע. ובשדרות אני מרגישה היום הכי בטוחה. אני מרחמת על האנשים היום באשדוד שמתחילים לעבור את מה שאני בזמנו עברתי. אני רואה היום את הדברים שהם מאחורי. אני עדיין לחוצה. 'צבע אדום' מלחיץ כל אחד, אבל היום יש לי יותר כוחות, ואני יכולה להתמודד עם זה כמו שלא יכולתי בעבר".
מהם החלומות המקצועיים שלך כזמרת?
"אני רוצה להצליח, להיות הכי טובה, שאנשים ישמעו אותי ויבינו כמה אני טובה. יש לי גם שירים מקוריים משלי ואני אשיר שיר מקורי אחד לפחות ב'אייל גולן קורא לך'. אני רוצה לחיות דרך המוזיקה, כי זה כל החיים היה בתוכי, זה מה שהחזיק אותי ועזר לי לצאת מהמשבר, וזה הדבר היחיד שאני טובה בו, ואיתו אני רוצה להתקדם בחיים שלי. אני רואה את עצמי עם קריירה של זמרת, מופיעה בהיכל נוקיה, בקיסריה וגם בחו"ל אני רואה את עצמי, בעזרת השם".
איך "אייל גולן קורא לך" לעומת "כוכב נולד"?
"אז הייתי ילדה, לקחתי דברים לא בסבבה, אמרתי דברים שלא הייתי צריכה להגיד אחרי התוכנית בכל מיני ראיונות, שזה לא נכון ולא נורמלי שלא עברתי. היה לי כעס כלפי הכל וכולם. היום יש זמרים ענקיים כמו אישתאר שלא מצליחים בארץ, היא מצליח בחו"ל. זה מוכיח שלהיות זמר טוב זה לא מספיק. אתה צריך שאנשים יתחברו אליך, אתה צריך מזל, אתה צריך מכלול של דברים כדי להצליח. אני היום מודעת לזה שיכול להיות שלא תהיה לי הצלחה וזה בסדר, אז אני אעשה משהו אחר. אבל אני מאמינה בבורא עולם ויודעת שהוא איתי לכל אורך הדרך בכל דבר, וכל מה שקורה לי זה לטובה בעיני".
את כזמרת ואבירם כיוצר יחד, זה צוות חזק?
"זה צוות מנצח. אבירם הוא מתנה. אם הוא לא היה לידי אני הייתי היום כלום. כלום. ככה אני מרגישה. הוא המתנה שלי. אני מאמינה ששום דבר זה לא סתם. כי אם לא הייתי ב'כוכב נולד' הוא לא היה מכיר אותי, לא היה קורה כל מה שקרה, לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, את כל הסבל, ועדיין אני יודעת שהכל היה לטובה, כי אני היום הרבה יותר מבינה ובוגרת".
אתם חושבים להרחיב את המשפחה, להביא עוד ילד?
"כרגע לא. כרגע יש לי ילדה אחת. יש זמרים שנשאבים לתוך הקריירה והמוזיקה ורוצים עוד ועוד והמשפחה והחיים האישיים נעלמים. אני יודעת שכבר עשיתי את זה וזה מספיק לי. כרגע אני לא רוצה עוד ילדים. אני לא זקוקה להיות משפחה מרובת ילדים".
אבל ילד חדש מסמל חיים חדשים.
"כרגע לא. ממש לא. גם אם לא הייתי הולכת ל'אייל גולן קורא לך' לא הייתי עובדת עכשיו על הילד השני. הילדה שלי היא החיים שלי, כל העולם שלי, ואני דואגת לה. היא היום ילדה מאושרת ושמחה והלוואי ואני הייתי אז כמוה. הלוואי והייתי מצליחה להתנהג כמוה. כי היא ההפך הגמור ממני. היא לא רואה בעיניים הבת שלי. והיא כבר זמרת, היא בת 6 היום והיא שרה מדהים והיא מוזיקאית מהנשמה. ועכשיו אני רוצה לצאת מהמשבר שלי ולדאוג לעצמי. אני דאגתי לה ותמיד הייתי עוזרת ודואגת לכולם, והיום אני במקום שבא לי לדאוג לעצמי".