ב-1997 ערן צור העלה מופע מחווה מוזיקלי ליונה וולך. השתתפו בו רונה קינן בת ה-17, דנה אינטרנשיונל עוד לפני ימיה החשובים כדיווה, והשותפה של צור לעשייה מוזיקלית קורין אלאל. המופע הוקלט והפך לאלבום שבעיני רבים נחשב אלבום קאלט. ב-14 במרץ (מוצ"ש), במועדון הבארבי בתל אביב, יעלה המופע פעם נוספת. האיחוד המצופה של החבורה שהתגבשה לפני כמעט שני עשורים, הוא אירוע שאין בו כוונות חתרניות כמו שהוא ממלא צורך נוסטלגי - לחזור לרגע בו צור שמע לראשונה את קינן, לתקופה שבה "סקס אחר" אמנם נאמר אך ורק בקליקות מסוימות, אך גם הכיל בתוכו משמעויות עמוקות, התפזר והכין את הקרקע לימים שעוד יגיעו.
חלפו 18 שנים שבהן מילים כמו אלו של "שיר קדמשנתי" ("סקס אחר") מתקבלות אחרת. מה עברנו מאז מבחינת התפיסה?
רונה: "סוף שנות התשעים היה זמן מאוד משמעותי. בהקשר הקווירי אני חושבת שעברנו הרבה, אבל דווקא מבחינת שמרנות נדמה שמהרבה בחינות אחרות אנחנו בסוג של ריאקציה".
ערן: "אפילו הביטוי הזה, 'סקס אחר', יונה וולך באמת חתומה עליו. רואים אותו בתרבות בהמון צורות. אפשר לראות אותו על מכוניות, ברחבי העיר. זה ביטוי שנהיה שמיש מאוד בשפה, ויונה היא זו שטבעה אותו שם".
רונה: "זה נכון. לפני כמה ימים הגעתי לסדנת כתיבה לנוער של איגי (ארגון נוער גאה) במקום חדש בעיר. מגיעים לשם נערים של הארגון, הומואים, לסביות וטרנסים צעירים, ועוברים סדנאות כתיבה. כל הקירות מלאים ביונה וולך, והדבר הראשון שבלט לי בעין זה הפתגם הזה, 'סקס אחר'".
ערן: "גם האלבום נקרא 'אתה חברה שלי' והוא מכיל בתוכו את כל האמירה הזאת של 'סקס אחר'. במשפט אחד כל המחיצות של השפה מנותצות בעצם. בשיר הזה יש את השורה 'היא לסבית שמעדיפה בחורים, אתה הומו שמעדיף בחורות', וגם 'ביצים מדומות המסתירות כוס תאוותני או כוס המסתיר ביצים' - זה לא שלא ידענו שיש הרבה אנשים שחיים בחוסר נוחות עם המין שהם נולדו איתו, אלא שאף אחד אחר לא הגדיר את זה קודם בצורה הזאת, בשיר, בעברית. יונה עשתה שינוי מאוד גדול דרך השפה. כבר לא צריך להיחבט בין הזכר והנקבה".
רונה: "אם לקחת את זה צעד אחד קדימה, אני חושבת שהמוזיקה מתווכת ומביאה טקסטים מורכבים לקהל רחב יותר, לתודעה רחבה יותר והופכת אותם ממשהו שיכול היה להיות סוד שמור לקהילה ספרותית, לדבר אחר. גם 'בציר טוב' משנות ה-70 (של אילן וירצברג) וגם 'אתה חברה שלי' משנות ה-90 היוו קטליזטורים, והעבירו את זה שלב. ממשהו שהוגבל למסדרונות האפלים של השירה - ליצירה שנשמעת על במות של המצעד בקיץ".
אתם חושבים שהפרויקט הזה ספציפית תרם לכך שהיום נוכל לראות "סקס אחר" על קירות, כמו שקורה באיגי?
רונה: "אין ספק. אני הייתי מאוד צעירה, לא הבנתי את ההקשר בצורה מלאה. יש משהו בדבר הזה, שהיה מן אירוע גדול, שהשילוב של התכנים שלו והאנשים שלקחו בו חלק, והזמן, ותל אביב – הפך למשמעותי. מהבחינה הזאת, יש לזה חלק גדול. ערן הצטרף למסורת, הוא לא בא ואמר 'אני לוקח את יונה וולך וממציא אותה מחדש', אלא לקח חלק במשהו קיים, פירש אותה מחדש, הוסיף קצת משלו, התחבר לסאונד שהיה מאוד חם בתקופה הזאת, לא היו הרבה שילובים של רוק ואלקטרוניקה".
איך הקרוסאובר של הסאונד התקבל? פתאום נשמעו צלילים ושילובים אגרסיביים של רונקרול ואלקטרוניקה.
ערן: "זה התחיל מאלי אברמוב, גיטריסט להקת הקליק, שגמר עם הגיטרה לתקופה והחליט להתעסק רק עם מכשירים, סמפלרים וסינתיסייזרים. הוא עשה שינוי מאוד קיצוני. היתה את ההרגשה הזאת ממנו, שצריך ללכת לסאונד מעודכן לגמרי – ולנו, בגלל שההקשר של וולך הוא גם חדשני באיזושהי צורה, זה הרגיש מתאים. זה היה שדה ניסיוני של מוזיקה".
רונה: "הרבה אנשים חיפשו את זה, המפה המוזיקלית היתה שונה מהיום. אני זוכרת שהיה נורא מקובל להגיד על דברים שהם 'נשמעים כמו חו"ל'. היום יש טשטוש באינדי הישראלי, כבר אי אפשר לזהות 'רוק ישראלי' באקורד בודד. כבר אין את הדבר הזה. יש חיבור יותר טבעי ונראה לי שאנחנו קצת פחות בדיליי מהמגמות המוזיקליות בעולם. הרגע ההוא, החיבור עם העולם בזמן אמת, היה מאוד לא אופייני – וזה עבד כי זה גם היה מלודי מאוד, ולא מן פרויקט אלקטרוני מתנשא ליודעי דבר".
מה בנוגע לקיצוניות של דנה אינטרנשיונל על הבמה? הרי היו שם כל מני דברים לא בדיוק שגרתיים, כמו החלק הזה בו היא מעבירה את המיקרופון בין הרגליים.
ערן: "כשזה קרה, אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאם גבר היה עושה את זה, זה היה יוצא פרובוקטיבי ברמות דאנג'ניות – ואם אישה היתה עושה את זה, היו אומרים שהיא זונה. היחידה שהיתה יכולה לעשות את זה ולא לגרור אחריה תגובות כאלו, היתה דנה אינטרנשיונל. זה היה הסקס האחר. זה היה טבעי ולא היה מוזר או פרובוקטיבי בצורה גסה. זה היה אינטגרלי. אני קינאתי בזה באופן אישי, ביכולת הזאת ובחירות הזאת. איך זה היה עובר היום? אני לא בטוח".
רונה: "זה ללא ספק היה מפגן מאוד מעניין של זהויות. אתה, קורין, דנה ואני. קרקס".
תכננתם כבר אז להוציא את המופע כאלבום?
ערן: "בהופעה עדיין לא ידענו את זה. אבל השקענו כל כך הרבה , והרגשנו עם זה כל כך טוב – שהתבקש להמשיך. היו שתי הופעות סך הכל. בגלל זה אנחנו חוזרים לזה היום, הרבה אנשים שאוהבים את הפרויקט לא היו שם, למרות שרצו להיות שם. זאת ההזדמנות ללא מעט אנשים שאוהבים את האלבום לבוא ולראות אותו לייב".
רונה: "היה את האינסטינקט הנכון להקליט את זה".
ערן: "כן, וזה מאוד כיף לשמוע את זה שוב".
רונה: "לא שמעתי את האלבום הזה שנים".
כשאת שומעת שירים שביצעת, למשל "קסיוס", איך את מרגישה איתם?
רונה: "קסיוס זה סיפור אחר".
ערן: (צוחקים) "זה תמיד סיפור אחר כשמדובר בשירים שלך".
רונה: "יש משהו כל כך גולמי בביצועים שלי שם. לא באופן מטאפורי, זה היה ממש הרגע הראשון שעליתי על במה אמיתית".
ערן: "זה מתעד אצל רונה רגע גולמי לחלוטין. אני זוכר אותה בת 17, מגיעה אליי הביתה ושרה איתי את 'כשבאתי לקחת אותה מהעננים'. מצד אחד היא היתה נורא צעירה, מצד שני היא היתה אישיות ללא גיל. הרגשתי שזאת אישיות אמנותית שעומדת בפני עצמה, שיש לה את היכולות שלה, את הרצונות שלה".
לא היה חשש לשים כובד כזה על כתפיה של ילדה בת 17?
ערן: "לא היה חשש. היינו שלישייה כזאת, אלי אברמוב, רונה ואני – והמשקל נחלק. אני זוכר את ההרגשה שלי, כשרונה שרה. לאנשים יש סוגי אינטליגנציות, והיא ביצעה את 'כשבאתי לקחת אותה מהעננים' בצורה כזאת שלא הכרתי קודם. לא צפיתי את זה. זה שיר מוכר – עם מילים ומנגינה מוכרות. ובניואנס הזה של המוכר והלא מוכר, הצלחתי להרגיש שיש לצדי מישהי שיש לה כוח ועצמאות משלה. אין לזה גיל. איך גבירול אומר? 'אני בן 16 אבל הגוף שלי הוא בן 80' – אצל אמנים הגיל הכרונולוגי לא תמיד תואם את הגיל האמנותי. אנשים היו המומים מרונה".
רונה: "הייתי בהלם. אולי בגלל זה אני לא זוכרת הרבה".
ערן: "אבא שלך היה שם".
רונה: "באמת? אני לא זוכרת כלום".
אין בארץ שירים פוליטיים, כמעט אין חתרנות אמנותית, בקושי עיסוק במיניות, בטח לא כזו שנושאת אג'נדה – ולמען האמת, גם אתם כבר לא עושים את זה. זאת התברגנות? זה פחד? יש חשש להתנדף מהפלייליסט?
רונה: "יש פה עניין של המשוררת הזאת והחומרים שלה. זה סוג של כדור רותח שאתה מקבל ליד ואתה מחליט לעסוק בו, ובתוכו יש המון רבדים – של חתרנות, של ביקורת, של אנטי ממסדיות, של איכות, של פואטיקה. אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו ניגש לדבר הזה מתוך איזו אג'נדה קווירית, אלא רק מתוך הסקרנות להניע את הדבר. לא היה עניין של נשיאת דגל להט"בי. בעצם למדתי לאהוב את יונה וולך מתוך העיסוק, מתוך הפרויקט עצמו".
ערן: "גם יונה לא כתבה את זה מתוך צורך להרים דגל של קהילה מסוימת. קיבלנו את הפרויקט הזה אחרי שכבר היה את 'בציר טוב'. אלבום שגדלתי עליו ובגיל 16 הסתובב אצלי נון-סטופ. ידענו שצריך לקחת אותו חשבון אבל גם להביא משהו אחר, משהו חדש".
רונה: "אני חושבת שאחת הסיבות שלא מספיק עוסקים בפוליטיקה, בחתרנות מהסוג הזה, זה כי הרבה פעמים זאת מלכודת ואפשר לצאת מאוד פתטיים מכתיבה כזאת".
ואתם לא חושבים שהמוזיקה ברדיו הישראלי היא בהמון מובנים מאוד "סטרייטית"?
רונה: "זה נכון, אבל מצד שני יש נניח את 'תל אביב' של עומר אדם, שהפך ללהיט של הקהילה. הוא קורץ אליהם והם קורצים חזרה. וזה מגלה את עצמו במקומות פחות צפויים, בפופ שלנו – המזרחי".
אתם יכולים לחשוב על אמנים צעירים שהייתם מסמנים – אתה, ערן, להגיד "זאת היתה יכולה להיות רונה שלי"?
ערן: כן, שעלת נפוצה. יש עשייה צעירה חתרנית, זה נכון שקשה לה יותר להתקרב לתודעה הרחבה של אנשים כמו בשלבים מסוימים של שנות התשעים, אולי בגלל הפיזור במדיה".
רונה: "כן, פעם אייטם בעיתון היה איוונט וכולם היו קוראים".
אתם זוכרים מה כתבו על המופע אחרי שהוא עלה לראשונה?
רונה: "אני זוכרת שהיו ביקורות טובות. לי זה היה המפגש הראשון עם עיתונות, מפגש ראשון עם הכל. לצערי כל מונח ה'הבטחה' השתרש בהקשר שלי בתקופה הזאת, ולא עזב אותי אחר כך שנים. זה מחיר שכל אחד בגיל הזה משלם, אם הוא עושה איזה פרויקט בפרופיל גבוה".
יש סיכוי שיהיה "אתה חברה שלי 2", אולי של יוצרים אחרים?
ערן: "אני מאוד מקווה שיעשו את זה. רונה ואני עברנו כמעט שני עשורים מאז, אנחנו נמצאים במקום אחר בחיים. כשאתה מגיע לסוף השלושים שלך, אתה מגיע לסוף הנעורים – לסוף היותך איש צעיר. והשלב של אחרי זה הוא שלב אחר. הכל שונה. הצורה בה אתה מתייחס ותופס את החיים, המערכת סביבך. המשימה שאת מדברת עליה היא משימה שמיועדת לבני עשרים, לא במובן של הגיל כמו שזה קשור למקום של האמן עם היצירה שלו. לבוא ולקבוע גבולות חדשים ולפרוץ קיימים, אלו דברים שהנעורים הכרחיים להם, ברוקנרול כמו גם בשירה".
רונה: "אני חושבת שיהיה מסקרן לראות פרויקט חדש שיעסוק בשירה של משורר צעיר וחי. הרי מה שקרה לוולך עם וירצברג וגרבץ קרה בין אנשים שפעלו וחיו בסצנות מקבילות באותה תקופה. ויש איזו נטייה במוזיקה הישראלית, בהלחנת שירי משוררים, ללכת אחורה - כשהכי קדימה שהולכים זאת יונה וולך. יש פה ושם שיתופי פעולה בין משוררים צעירים ומוזיקאים צעירים, אבל זה עוד לא תפס באותה רמה. בטוח שיבוא משהו כזה. כבר הגענו לתקופה שהעיסוק בוולך הגיע לרוויה".
את מתכוונת ל"מיצוי"?
רונה: לא הייתי קוראת לזה מיצוי, אבל בהחלט רוויה. יצאו ספרים, נעשו סרטים ומוזיקה – ועכשיו יש סקרנות לראות מי הבא".
ערן: "כשאתה מסתכל על כמות העיסוק בוולך, אתה מבין למה היא משמשת בתרבות. ואני זוכרת את עצמי בתור נער, המשמעות שלה בשבילי, המוניטין שלה, היא אמרה דברים שהיו כמו סוג של מדריך לאיש צעיר. הדמות שלה בחיים הציבוריים בישראל היתה בשבילי כנער מאוד חשובה. אני מבין את הצימאון לזה. בגלל זה בשבילי זה בזיכרון שאני שומר וחוזר אליו".
למה לצפות ביום המופע?
ערן: "קודם כל האלבום ינוגן במלואו. אלא שבניגוד ל-97', הפעם אילן וירצברג יהיה איתנו על הבמה. באמצע המופע יהיה מקום בשבילו, לכמה שירים מ'בציר טוב', ואז יתחילו השירים שיחממו את זה לסוף. דנה תעלה כמו דנה, ורונה תהיה על הבמה רוב הזמן. אנחנו להקה, זה שקוראים לזה על השם שלי – זה קצת מוזר".
רונה: "כיף מאוד לחזור לזה. להיכנס לעור שלי בגיל ההוא, לחדרי החזרות האלו. זה מדהים כמה זיכרון יש בגוף לחומרים מלפני 18 שנה, זה זיכרון חושים".