"יש דברים טובים, ויש דברים פחות טובים. אני מקבלת הכל באהבה. הכל לטובה", אומרת זהבה בן. אנחנו יושבים על מרפסת רחבת ידיים בפנטהאוז של היחצן שלה בראש העין. זהבה מביטה אליי. מיד אחר כך המבט שלה נודד אל האופק המשתרע עד חופי תל אביב. היא ממשיכה בנימה סטואית: "מה שקרה בעבר היה צריך לקרות, וזהו. היום אני לא אחזור על אותם דברים. היום אני במקום אחר, אני במעמד אחר. אני מרגישה שנולדתי מחדש".
המילים שלה פשוטות, אבל ברורות וצלולות. והיא צודקת. זהבה בן (52) אכן נולדה מחדש. הסיבוב ב"האח הגדול", שם לקחה את המיליון וזכתה לאהבה עצומה, לא רק הזניק שוב את הקריירה שלה - אלא ארגן מחדש את הסיפור שלה והבהיר את מעמדה הרם בפסגת הזמר העברי. אחרי 32 שנות קריירה היא לא סתם זהבה בן, היא "זהבה בן", האישה והאגדה. וכדי לנעול הכל, היא הופיעה באוגוסט שלוש הופעות בקיסריה, מול אמפי מלא וגדוש, עם אורחים נחשבים, ובהם אייל גולן, שממעט מאוד להתארח אצל אחרים.
אחרי שנים של הרבה הצלחות והרבה אכזבות, היא סוף סוף מרגישה שמגיע לה. "אני מאוד גאה בעצמי, עם כל מה שעברתי בחיים. אני חושבת שזה הכי מגיע לי. עבדתי מאוד קשה בשביל זה. אני בן אדם מאוד אמביציוזי, אני מאוד מעזה. תן לי את הבמה הכי גדולה בעולם, אני לא אפחד לעמוד עליה. במה זה הדבר היחידי שמנתק אותי מהכל. לא משנה מה היה חמש דקות קודם. שם אני מרגישה הכי טוב".
ובכל זאת, כשלוחצים עליה, היא מגלה קצת מה מבאס אותה. "בתכנית הבנתי פתאום שאף פעם לא זכיתי בכלום. משהו קטן אפילו, משהו. אני, שהופעתי חצי חיים בהתנדבות לכל דבר, לעמותות, לחיילים. אני, שהופעתי בכל העולם. אין במה בישראל שלא הייתי עליה, וכלום. משהו, הוקרה, הערכה. זה כואב, זה קצת עצוב לי. כי תמיד אומרים 'זמרת מעולה', 'זמרת טובה'. בסדר, אבל...".
זהבה עוצרת את שטף הדיבור. היא לא רוצה לצאת בכיינית או משהו. "אני לא מרגישה שקופחתי אף פעם", היא מיד מדגישה. כזאת היא, זהבה בן. מתחמקת ממהמורות, שומרת על שלווה וקור רוח. הולכת בדרך שלה. ובכל זאת, יש קצת שינוי. נדמה כאילו היא ניצלה את השהות הארוכה בריאליטי לסוג של טיפול פסיכולוגי אינסטנט. וכמו שקורה לרבים בטיפול פסיכולוגי ראשון, היא הבינה שלהגיד את הדברים, לחלוק את המחשבות, שפעם האמינה שעדיף לשמור לעצמה - לא הורג אותך. להפך, זה דווקא נעים וגם מקרב אליך את הקהל. בכל זאת, היא זכתה לפני שבוע בתואר זמרת השנה של רדיו דרום. ויהיו עוד פרסים, בטוח.
ילדות יפה
זה לא אומר שהיא הפכה לאיזו אחת שמתערטלת בראיון. בדרכה האלגנטית, היא עדיין עוקפת כל מה שבא לה, משאירה לא מעט בין השורות. וככה היה תמיד. "הדבר הראשון שאני זוכרת, בתור ילדה קטנה", היא מספרת, "זה את אבא שלי שר ומנגן. הייתי מתחבאת מתחת למיטה, ואז הייתי שומעת אותו שר והייתי נורא מתרגשת ובוכה. תמיד הייתה לי צמרמורת, לשמוע אותו שר ומנגן. הייתי גם יושבת ורואה אותו בונה את כלי הנגינה".
יושבת בשקט.
"מאוד. לא מדברת. לא אומרת כלום. הייתי ילדה מאוד טובה. עדינה. אמא שלי, זכרונה לברכה, כשהייתי שואלת אותה איזו ילדה הייתי היא הייתי אומרת לי 'הלוואי שהיו לי עוד מאה בנות כמוך. שקטות'. הייתי תלמידה טובה. עם מחברות מסודרות. לא היה לי תיק, כי לא היה כסף, אז הייתי הולכת עם שקית ניילון. אבל המחברות עצמן היו מסודרות והמורות אהבו אותי".
זוכרת את הילדות כטובה?
"כן, ילדות יפה. בבית אמנם לא היה כסף, לא היה בו הרבה, אבל הייתה אהבה. היה חום, זה משהו שמרגישים. אתה מרגיש את האהבה. אתה מרגיש את הבישולים של אמא. אתה מרגיש את השבת. אתה מרגיש הכל".
ואז בגיל 13 עברת לפנימייה. למה בעצם?
"רציתי. לא הייתה לי סיבה רצינית. רציתי לנסות. הלכתי לבד, אחר כך אתי הצטרפה. בהתחלה זה היה פנימיות חרדיות. בבני ברק, ואחר כך בירושלים".
אז היית דוסית, כאילו?
"כן, ממש, חרדית. אני כל החיים האמנתי. אני באתי מבית כזה. אבא שלי היה דתי. ועד היום אני שומרת שבת. אבל מתישהו זה נהיה לי יותר מדי חרדי. חזרתי הביתה ואז הלכתי לפנימייה בחיפה. שם כבר היה לי כיף, נשארתי עד גיל 18".
והבנת כבר שם שאת רוצה להיות זמרת?
"בפנימייה בחיפה הבנתי שאני ממש אוהבת לשיר, אבל תמיד שרתי. גם בפנימיות החרדיות הייתי שרה, שירים דתיים. 'אבינו אב הרחמן', 'נר לרגלי' שהקלטתי באלבום הראשון שלי. התעקשתי להכניס אותו כי הוא הזכיר לי את הילדות".
ואז כשסיימת את הפנימייה מה עשית?
"זהו, חזרתי הביתה. הייתי צריכה להתגייס לצבא אבל לא התגייסתי. הייתי נורא שמרנית כזאת. פחדתי. לא הלכתי. אתי דווקא התגייסה. אני מצטערת על זה מאוד. זה סוג של חוויה שרציתי לעבור. ואני גם חושבת שזה חשוב, זה חובה של כל אחד. ואז איזה זמר גילה שאני יודעת לשיר, אז הוא בא לאמא שלי הביתה, ביקש ממנה רשות, ולקח אותי לאיזה פאב בשדרות. זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי. עליתי לשלושה שירים. שיר אחד בטורקית, שניים בעברית וזהו".
איזה שירים שרת שם? את זוכרת?
"'אמינה' בטורקית, שעד היום, מתים על השיר הזה. בתקופה ההיא שרתי מרגול, איציק קלה. הייתי שרה שירים מוכרים. ואז אלי בנאי בא לשם ערב אחד עם ילד הפלא אג'אר. שם הוא גילה אותי".
ככה זה עכשיו
המפגש עם אלי בנאי היה מפגש משנה חיים. הוא הפך לאמרגן שלה וליווה אותה שנים ארוכות. כבר באלבום הראשון "טיפת מזל" זהבה הפכה לכוכבת קסטות בתחנה המרכזית. אבל השנה הייתה כבר 1989, וגם הקהל הרחב מיהר לאמץ אותה. "נסעתי לטורקיה לטיול, קניתי כל מיני קלטות של זמרים. כשהגעתי הביתה שמעתי את כל הקלטות, אחת אחרי השנייה. פתאום שמעתי שיר שהתאהבתי בו, בלחן שלו, בתזמורת. השיר הזה הפך ל'טיפת מזל'. מצאתי שם עוד שירים ואמרתי, למה שלא נעשה לזה מילים בעברית? לקחנו את השירים לדני שושן, הוא כתב לי את 'טיפת מזל' ואת כל האלבום. הקלטתי אותו במקלטים בתל אביב, לא ממש אולפנים. הייתי עוד ממש ילדה. כשזה יצא והתחיל להיכנס קצת כסף, הלכתי לקנות את השמלה הראשונה שלי והתחלתי לבכות".
איזו שמלה קנית?
"שמלה אדומה, אבל סתם שמלה, באיזו חנות באלנבי. נורא התרגשתי, פתאום יש לי קצת כסף, זה היה בשבילי משהו גדול, כאילו יש לי משהו שלי! וישר התחלנו להופיע המון. גם בחו"ל".
ראית את הסדרה "היורשת"? זה מזכיר קצת מה שקורה שם את המקומות שבהם הופעת?
"כן, זה מזכיר לי את מועדון הקרוואן, וכל מיני. תראה, בזמנו היו מלא מועדונים. זה מה שהיה אז. בשבילנו הפלאקה זה היה כמו קיסריה. הייתי עולה מאוחר, לפעמים שתיים, שלוש. אבל לא פחדתי".
לא התחילו איתך? נגעו בך?
"תמיד תמיד כיבדו. אף פעם לא היה לי קטע של מישהו שהציק או משהו. אולי זה משהו שאני משדרת. שיש קווים אדומים. יש גבול. ואם היו באים לשים טיפים, הייתי מזיזה ככה את היד, שיהיה ברור שלא שמים עלי, אפשר לזרוק על הבמה. גם התלבשתי צנוע. בכוונה לא חשוף. אני תמיד תמיד שמרתי על עצמי. אף פעם לא שתיתי מכוסות, תמיד מבקבוק סגור שהוא שלי. וגם לא שתיתי אלכוהול. כלום. אף פעם. מסיימת הופעה, ויאללה הביתה. עד היום. אני אנטי שתייה, ממש אבל, אנטי אנטי. אני לא אוהבת את זה. אני חושבת שזה לא צנוע".
הבעיה הייתה שלפני 30 שנה, לא הייתה מודעות כמו היום לכלכלה, לתנאים הוגנים. זהבה הצעירה הסתפקה בזה שמשלמים לה יפה בסוף הערב, וזהו. מה זה מאסטרים, זכויות יוצרים, זכויות מבצעים ואקו"ם, לא היה לה מושג. ועדיין, היא שמרה לעצמה כסף בצד. מה בדיוק קרה איתו, היא מעדיפה לא לפרט. את השורות התחתונות כולנו מכירים. עד היום אין לה דירה משל עצמה. רק עכשיו היא קרובה סוף סוף לקנות לעצמה את הדירה הנחשקת.
גם הקריירה ידעה עליות ומורדות. היו תקופות ארוכות שלא היו הופעות. היו מהלכים עם מנהלים מוצלחים פחות, לפעמים גם הגונים פחות. אבל אין לה רצון ללכלך. "כשאלי בנאי נפצע לא מזמן, הלכתי לבקר אותו. הוא מאוד שמח. הייתה לנו שיחה טובה", היא אומרת. יש לה דרך משלה לדבר על השנים הקשות. "ישנתי ברחוב כבר בתחילת הדרך. כל מה שבא אחר כך, לא באמת הבהיל אותי".
מה זאת אומרת?
"ממש, ממש בהתחלה שלי, כשהייתי נגיד הייתי מופיעה במועדון בצפון, הייתי חוזרת לתל אביב, ואז הייתי לוקחת אוטובוס חזרה לבאר שבע. אבל לפעמים היה מאוחר, ולא רציתי להגיד לאף אחד, אז הייתי יושבת ומחכה עד הבוקר. לפעמים הייתי הולכת לים. פעם ישנתי על ספסל בים כל הלילה".
אבל למה? למה מישהו לא הסיע אותך? אני לא מבין.
"כי לא רציתי. אמרתי שאני אסע באוטובוס. לא היה לי אוטו ולא היה לי רישיון. לא היה לי בית בתל אביב. אפילו עוד לא היה לי כסף לשכירות. בתקופות יותר מאוחרות, נגיד אחרי שבן נולד, והיה קשה, אז שכרתי דירה קטנה. בן גר אצל אבא שלו, ואני לבד. רציתי רק שבן יהיה מוגן. לא היה אכפת לי מעצמי. כשהילד היה שואל, אמרתי לו, ככה זה עכשיו, ויהיה בסדר".
הוא ידע בתור ילד שאת במצב קשה?
"הוא ידע. בטח שהוא ידע. והוא היה אומר לי 'אין אמא חזקה כמוך, אין'. היו לי גם בדרך שלוש שנים שניהלתי את עצמי לבד, שזה היה מאוד קשה. לא הייתה הרבה עבודה. אבל גם כשלא הייתה עבודה וגם כשהשנים היו טובות פחות, תמיד הסתכלתי קדימה. אף פעם לא הסתכלתי אחורה. רק בתכנית היה לי פתאום זמן להסתכל ולחשוב".
מעדיפה לשמח
למרות שעברו חודשים ארוכים, זהבה עדיין נהנית לדבר על בית "האח הגדול". היא בקשר עם הרבה מהחברים לבית, וכשהיא נזכרת באירועים, העיניים שלה מתעוררות. "אף אחד לא יבין את זה עד שהוא לא יהיה במקום הזה. קודם כל, השעמום שם הורג. זה קורע את הנשמה. השעמום והגעגועים. ואז אתה נכנס לחדר ומתחיל לדבר. היו לנו שיחות שלא עשיתי בחיים. כשאתה במקום הזה, כל החיים שלך עוברים לפניך כמו סרט. ואתה מתחיל להיזכר. אבל אני לומדת מהטעויות שלי. אני מחבקת אותן. אני מתחזקת מהן. למרות שתראה, לא הכל סיפרתי. יש לי גבולות, אמרתי לך".
את באמת בן אדם מאוד פרטי. אף אחד לא יודע עלייך כמעט כלום. נגיד יש לך בן זוג?
"לא".
מתי היה הבן זוג האחרון?
"לפני חמש עשרה שנה".
למה?
"למה אין לי? זה בסדר שאין לי. זה לא משהו שהוא לא בסדר. אני לא מחפשת. גם ללבד מתרגלים. אני לא שוללת, אם זה יבוא אז זה יבוא. אבל כרגע אין".
מי החברות שלך?
"האחיות שלי. נשארנו שש אחיות ושני אחים, שתי אחיות נפטרו. ההורים שלנו אינם, אז התלכדנו. גם עם אתי, אחותי התאומה, כבר הרבה שנים זה בסדר. זאת אחותי. זה דם שלי".
איך את מסתכלת על זמרות צעירות? מה יש לך ללמד אותן?
"וואו. אני חושבת שהיום זה תקופה אחרת. הצעירות הן יותר ערניות. הן יותר מודעות. זה לא כמו אז. הם כולם מבינים בכסף מגיל צעיר. בגילן לא התעניינתי. לא הבנתי. הייתי ילדה. הייתי תמימה. אבל אל תדאג, היום זהו. היום אף אחד לא יכול לעבוד עליי".
מה בכל זאת תגידי לזמרת צעירה?
"שתהיה חזקה, שתהיה ערנית. שתדע מה היא מקבלת, שמישהו יהיה איתה בחוזה כשהיא חותמת חוזה".
איזה מוזיקה חדשה את אוהבת?
"אני אוהבת הרבה. מהחדשים את עדן חסון, עדן בן זקן, רביב כנר. חוץ מזה אני מאוד אוהבת את דקלה, שלומי שבת, עברי, וכמובן את שרית שהופעתי איתה לא מזמן, ואת מרגול שהיה לי איתה סיבוב הופעות שלם. אבל רק תציין שאני לא עושה תחרות עם אף אחד. אני לא כזו. אני לא בתחרות, ולא מסתכלת לצלחת של אחר. את המילה 'תחרות' אני באמת לא אוהבת. אדרבה, אני חושבת שצריך בעולם התרבות במיוחד להיות כולם מאוחדים. לתת, לעזור אם אפשר, לפרגן כמה שיותר. ככה, ככה אני חונכתי".
אבל את לא מפחדת להשתנות. נגיד, בחודשים האחרונים הצטלמת לפרסומות מצחיקות.
"למה לא? למה כל הזמן חושבים שאני עצובה? אני פשוט סגורה וביישנית, אבל לעשות את הפרסומות היה ממש קל. גם אחת הסיבות שנכנסתי לתכנית הייתה לנפץ קצת סטיגמות".
למשל שאת שרה רק שירים עצובים?
"כן. אני הרבה יותר אוהבת לשיר שירים שמחים. לשמח. באמת!".
וכעת לשאלות החשובות באמת. כמה שעות ביום את באינסטגרם?
"האמת היא שאני לא באינסטגרם. ואני לא בפייסבוק. יש חברה דיגיטלית שמנהלת לי את האינסטגרם. אין לי זמן וכח לזה. אני בקושי מסתכלת. בכלל, אני לא אוהבת טלפון משוכלל, לא מתחברת. זה סתם כאב ראש וזה סתם לוקח לך זמן".
אז בלי טלפון משוכלל, מה את עושה עם הזמן? באיזו שעה את קמה בבוקר?
"מתי שצריך לקום אני קמה. מתי שלא צריך אני קמה בתשע, עשר".
וכשאת לבד בבית מה, את מבשלת, את מנקה?
"אני מבשלת ומנקה. אני מנקה כמו משוגעת, כמו מרוקאית משוגעת. בן סובל ממני. כי אני אוהבת לנקות".
מה את מבשלת?
"אני מבשלת הכל. דגים, קוסקוס, אני עושה קוסקוס מרוקאי טוב".
אני מהמר שאין לך עוזרת בית.
"ברור. אני לא אוהבת. גם אם מישהו מנקה לי, אני מנקה אחריו. זה מחלה".
זה החיים שלי
בסוף, אי אפשר שלא, אנחנו מגיעים לדבר על בן. הבן של זהבה בן. ראיתי אותו בהופעה שלה בקיסריה, יושב באמצע השורה הראשונה ומביט בה בהערצה. ילד יפה, בן 23, ששינה לגמרי את מהלך החיים שלה. "מהרגע שהוא נולד", היא נזכרת, "החיים שלי השתנו לגמרי. פתאום אני לא לבד, יש לי אחריות. נהייתי כמו לביאה. אבל מצד שני הוא גם נתן לי ביטחון. למזלי הוא היה ילד מקסים, ילד שכיף לגדל אותו. הוא היה ילד שקט, ילד טוב. עד היום הוא ילד מקסים. באמת, לא בגלל שהוא הבן שלי. הוא צנוע. הוא מכבד. יש לו את כל הערכים שניסיתי להעביר לו. היום הוא החבר הכי טוב שלי. הוא פשוט מאהב שלי".
זה לא טוב שאמא אומרת על הבן שלה שהוא מאהב.
"אבל הוא מאהב. הוא באמת החבר הכי טוב שלי. אני מספרת לו הכל. זה גם לא אני המצאתי. דרור (קונטנטו) אמר יום אחד: הוא לא הבן שלך, הוא מאהב".
כשיש לו חברות, איך את מסתדרת?
"אני לא מתערבת לו. עד פה. הוא ילד גדול. הוא יודע מה הוא עושה, יש לו ראש על הכתפיים. אני סומכת עליו. אם יש לו משהו לבוא ולהגיד לי, אם הוא רוצה להתייעץ איתי, אני אייעץ לו. אבל אני לא יכולה לקבוע לו".
ואיך את עם המשפחה של הגרוש? הרי יש שם עוד ילדים.
"כן, יש לו שתי אחיות. מתוקות. אחותו הגדולה בת שבע עשרה והקטנה בת תשע. הן חברות שלו. הוא הולך אליהן, הן באות אליו. הן היו אצלי בבית. אני כמו דודה בשבילן. גם כשהם נוסעים לסבא, הם נוסעים כולם ביחד. לגרוש שלי יש הורים מקסימים".
את מתגעגעת להורים שלך?
"מאוד. כל שנייה וכל דקה. הם בנשמה שלי. הם חסרים לי. זה מה שאמרתי בקיסריה, שאני מדמיינת אותם יושבים מולי. זה היה חלום שלי, שיישבו מולי שם. אבל אני בטוחה שהם היו איתי, שהם גאים בי".
הגשמת הרבה חלומות השנה. מה הדבר הבא?
"קודם כל בית. ואחרי הבית, בעזרת השם, אני רוצה לעשות ספר תורה להורים שלי. להכניס אותו לבית כנסת בראשון לציון. וכמובן שנמשיך להופיע אינשאללה כל יום. שיהיו הופעות. שתיגמר הקורונה, ושנמשיך לשיר".
ומתי באמת יוצא שיר חדש?
"אחרי החגים, עכשיו הכל במין פגרה כזאת. ואז נצא בשיר חדש. זאת העבודה, להקליט שירים חדשים ולהופיע. זה החיים שלי".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור: אליאב ממן | שיער: אדיר אמרגי | הפקה: רותם פנחס