מארינה מקסימיליאן מחכה לי בנחת בבית הקפה שבו קבענו, גם אחרי שאני מאחרת בשעה שלמה בגלל הגשם של תחילת השבוע. "בזכות האיחור שלך אני מספיקה לעשות הרבה דברים, קחי את הזמן, הכל טוב", היא מרגיעה אותי בקולה הרך. את הסבלנות הנון-שלנטית היא מייחסת לטיול הרומנטי בפריז לצד בעלה גיא מנטש, שממנו שבו זה עתה. "זו הייתה נסיעה ראשונה מאז שנולדו לנו הבנות (ליצ'י לוסיה בת ה-6 ודומיניק טנא בת ה-3 – א"ו) שבע שנים שזה לא היה לנו. זה לא מובן מאליו להיפגש אחרי שבע שנים ולראות שיש עדיין קסם בחיבור".
אבל הרוגע האבסולוטי הזה לא היה שם תמיד. "אני כל הזמן גנבתי מעצמי, הייתי נותנת עוד פוש, הייתי צעירה ולא העסיקה אותי המחשבה מה הגוף שלי צריך. בגדתי בגוף שלי, הוא ספג וספג עד שהוא לא הצליח יותר. זה התחיל מבעיות במיתרי הקול והמשיך לעליות וירידות שחווים במקצוע. כשמופיעים כל יום הגרף של מערכת העצבים נהיה היסטרי. אני שרה מאז שאני ילדה קטנה, מופיעה מגיל 14 במועדוני ג'אז, מי חשב שצריך לדעת מה לאכול, שצריך לדעת לנוח, מי חשב על זה? ופתאום החיים אמרו לי, 'היי, זה לא יעבוד ככה בלי להתחשב'".
את זוכרת את הפעם הראשונה שחווית התקף זעם?
"זה משהו שהופיע אצלי בשלב מאוחר, אחרי האלבום הראשון שהיה הצלחה גדולה והכל לכאורה נורא חיובי. אני זוכרת את עצמי חובטת בדברים וטורקת את הדלת ובוכה וזורקת בגדים, ושוברת דברים, כי אני פשוט לא מצליחה להחזיק את זה בפנים, ואני לא מבינה מה קרה אבל זה הגיע למקום שאני לא יכולה לתקן את זה. זה קרה גם בחיים המשותפים שלי עם גיא, שהוא הבן אדם שהכי מגיע לו לקבל ממני רק טוב".
התקפי זעם יכולים לקרות גם כשטוב.
"אני הייתי מכורה לריגושים, שנאתי את הצבע האפור, כל מה שהיה קשור באיזון ושלווה הגעיל אותי ממש, חיפשתי את הדבר המסעיר הבא שאני הולכת לעשות, הייתי מכורה. אני לא בן אדם שיכול לשבת על הספה, זה לא מרגיע אותי, להפך, וזה מגיע מחוסר שקט פנימי. היום אני מבינה שגם חשוב להשתעמם, הרעיונות הכי גדולים קורים משם. היום אם יש לי רעש בראש, אז אני ממש כופה על עצמי ללכת לאט, לחשוב לאט ולהגיד לעצמי מחשבה לאט מתחילתה ועד סופה, אני עושה מדיטציה לבנות לפני השינה, להרגיע את ההיפר בראש".
איך פסקו ההתקפים?
"הגעתי לפסיכיאטר, כולי עצב חשוף, והוא קלט עד כמה אני רגישה, הוא הציע שאנסה כדורים ואראה איך זה משפיע עליי. ניסיתי חצי כדור והבנתי שזה לא בשבילי, שאני צריכה לקחת אחריות על עצמי ולשנות את כל אורח החיים שלי. וגם אחרי שלא הופעתי בגלל הקול, הבנתי שאני מוכנה להקריב כל דבר בשם השירה. להקריב בילויים, לא לצאת למקומות שמעשנים בהם, לא לצאת למקומות שאני צריכה לדבר בקול רם, לא לצאת שלושה ימים לפני הופעה. כל היום-יום שלי הוקדש להופעות, היום אני עושה שנ"צ ביום של הופעה, אני מתחממת, כל מה שנדרש, כי אני לא מוכנה לוותר על זה. ויש לי כמובן מטפלים".
זה משהו שהלחיץ אותך במעבר לאימהות וחוסר איזון הורמונלי?
"אצלי היה מהלך הפוך, כל הסאגה קרתה לפני האימהות. נפלתי לדיכאון עמוק שלקחו לי את הדבר הזה שעליו נשענתי כל חיי, אין לי שום מהות קיום לולא זה. ברמה שלא ידעתי אם חברים שלי ירצו להמשיך להיות חברים שלי או ההורים שלי ירצו להמשיך להיות המשפחה שלי בלי השירה, לא היה לי ביטחון במקום שלי בעולם בלי המיתרים. לא הייתי בטוחה שאני ראויה לחיות ללא זה, הגעתי לנקודה שאמרתי לגיא, ככה אני לא מעוניינת לחיות יותר. זה או שאני לא רוצה לחיות יותר, או שאני צריכה להפוך לאמא. זה או היריון או מוות".
לידה זה גם מוות של האני הקודם ולידה של אני חדש.
"הרגשתי שככה אין לי מה להמשיך יותר, שחקתי את עצמי, הרגשתי זקנה, זה היה נטול טעם, בשביל מה הגוף הזה? בשביל ללבוש טרנד שידרגו אותי עליו אחר כך? למה אני חיה פה אם אני לא יכולה לשיר? ואז נכנסתי להיריון ושם הסתיימו התקפי הזעם שלי. זו המשמעות של ליצ'י, השם של הבת הבכורה שלי, 'ליצ'יט' ברוסית זה 'תרפא'. כמובן שפחדתי להיות אמא עצובה, אבל ליצ'י ריפאה אותי".
והיום את תומכת בריפוי של אחרים, ומתנדבת בעמותה לילדים ונוער מתמודדי נפש.
"כן. הדבר החשוב הוא שאנשים בכלל יידעו שיש לאן לפנות, כי עד לא מזמן זה היה בושה ו'מי שהולך לפסיכולוג הוא משוגע', ואנחנו כבר לא שם כי חוסר איזון יכול לקרות לכל אחד, לפעמים העולם הזה הוא יותר מדי. פגשתי אמא שסיפרה לי שהבת שלה הייתה במחלקה האונקולוגית, והמחלקה הייתה שוקקת חיים, עמוסה בליצנים ומפורסמים ופעילויות ועמותות, וכשהילדה האחרת שלה נכנסה למחלקה הפסיכיאטרית, הייתה דממה ואין אף אחד שעוזר לילדים האלה לעבור את התקופה הזו. זה קורע את הלב ממש. אז מי שזקוק שיידע שאפשר לפנות לעמותת 'זה בנפשי', ומי שיכול לתרום, שיתרום".
ובחזרה אלייך, איך את היום?
"אני טיפוס נורא אינטנסיבי, זה לא שאני מרגישה בפחות עוצמות את החיים. פעם הכל היה הרבה הרבה הרבה, בין אם זה היה לאכול הרבה או לשתות הרבה או לבלות הרבה, להתלבש חזק, לשיר חזק. זה משהו שנורא ברור על אמנים מתחילים, כי כשרק מתחילים אתה רוצה לתת את כל המנעד שלך, ולקרוע את כל הגרון, כי עד שתהיה פעם הבאה. ואז כשאתה מתחיל לעשות את זה הרבה, אתה זוכר שיש גם את מחר ויש את הבנות ויש את הזוגיות, והג'אגלינג הזה, זה לגמרי האמנות של החיים, נהיה מקום להכל. זה לא שאני מצמצמת את עצמי או שאני מוותרת, אלא הדברים נופלים למקומם".
בשביל מי אני שרה
מקסימיליאן (35) נולדה באוקראינה ועלתה לארץ בגיל 3. "גדלתי במשפחה ססגונית וצבעונית", היא מספרת. "יש משפחות שלא מרשים ללכת למוזיקה, זה לא היה המקרה אצלנו. הם אף פעם לא היו בתוך הקופסה, זה היה בית עם הרבה מוזיקה, מאוד שמח ומאוד אינטליגנטי. הדבר הסובייטי לא היה גלוי, המצוינות הגיעה מתוך התמסרות וברגע שאתה גדל עם תשוקה למה שאתה עושה, יש לך רצון לעשות אותו".
את הקריירה היא התחילה כבר בתור ילדה בקונסרבטוריון ומשם המשיכה להופעות במועדוני ג'אז, אבל את לב הציבור קנתה בעונה החמישית של "כוכב נולד", שם מותגה מיד על תקן המוזיקאית האיכותית, שיש לה משבצת משל עצמה. "אני חושבת שזה היתרונות של להיות אאוטסיידרית מגיל צעיר, את לא מחפשת את האישור של החברה. באמת לאחרונה חשבתי על החרם שעברתי בילדות. לא הייתי מובנת אצל הילדים, כי הייתי שמנה ורוסייה ושרתי אופרה, ובכיתה ד' התחילה התססה. בתקופה הזאת הייתי המון אצל היועצת, וביום רביעי, 26 בחודש, אני עד היום זוכרת את התאריך, היועצת מלווה אותי הביתה ואז אני אומרת לה 'זהו, הגענו, מעבר לגינה זה הבית שלי', ואנחנו נפרדות לשלום, ואני מגיעה לגינה, ושם מחכה לי חבורה של ילדים שחלקם היו איתי בכיתה וחלקם אני בכלל לא מכירה, והם מתחילים לצעוק עליי ולקלל ולירוק ולהרביץ לי ומין התקף כזה.
"אחרי זה כשאני לא הולכת לביה"ס כמה ימים, אמא שלי המדהימה מחליטה להגיע לביה"ס ולדבר אל ליבם, היא מספרת להם מה זה לעבור מדינה ובמה זה כרוך", היא ממשיכה וקולה משתנק קלות. "וואו, כמה זמן זה לא הציף אותי", היא מופתעת מהדמעות שממלאות את עיניה וממשיכה, "ואז קם ילד אחד ומבקש סליחה, ואחרי זה עוד ילד, ואז הגיעו אלינו הביתה ילדים עם ההורים שלהם לבקש סליחה והעניין של הטיפול של אחרי הפך ליותר עניין מאשר מה שקרה".
ואיך זה לדעתך קשור לחוסר השתייכות למשבצת?
"חלק מהילדים שעמדו ותקפו אותי לא הכירו אותי בכלל. הם לא באמת שאלו את עצמם למה ומה הם עושים. אז אני חושבת שככל שנבין יותר מוקדם שאנחנו יחידה עצמאית, שצריכה לדאוג לעצמנו ולזולת, ככה העולם יהיה יותר טוב. ואני מספרת את זה לבנות שלי, 'צחקו עליי בגלל ששרתי, האם בגלל זה הפסקתי לשיר? לא'. באותה תקופה גם למדתי בקונסרבטוריון ושם על אותם דברים הייתי מוערכת וזה גם עזר לי להגיד, 'רגע, בשביל מי אני שרה?' אני שרה כדי שיגידו לי שזה יפה או כי זה עושה לי טוב לשיר?".
לפני כעשור, כשמקסימיליאן נאלצה לקחת הפסקה יזומה ולא קצרה מהדבר שעושה לה הכי טוב, בשל בעיות קשות במיתרי הקול, נדרש חשבון נפש מעמיק. "לא הופעתי שנה וחצי ולא דיברתי חודש שלם, הייתי מתקשרת בעזרת בריסטולים וזה היה מטורף לעבוד בלי לדבר. התקופה של השתיקה הייתה מאוד מיוחדת בחיים שלי, התקרבתי למשפחה שלי אבל זה גם היה לי משפיל ומבלבל, הבנתי שהחיים אומרים לי פה משהו, שאולי אני לא צריכה לשיר, שזה אולי לא הייעוד שלי בחיים, ושקלתי את זה והבנתי שזאת לא אפשרות בשבילי. הבנתי שאם זה הדבר שאני חייבת לעשות בחיים אז אני צריכה להבין איך אני שומרת את הכוחות שלי, והייתי צריכה להבין מה לא מדויק ברמת הכמה סנטימטרים עקב אני נועלת וברמת הכמה ברכות יום הולדת אני מצלמת. כי מה אכפת לי לעשות עוד ברכה קטנה? זה יעשה לילד טוב. אבל לא, כי לפעמים אם אני אעשה עוד ברכה אחת זה לוקח את האנרגיה מעצמי. וזה קשה להגיד לא, כי תמיד מגיע לאנשים שיהיה להם טוב".
מפה לשם התחתנו בחצר
יחד עם הורדת הווליום, מקסימיליאן ומשפחתה עזבו את המרכז לטובת מושב יגל, והשכנים החדשים שלהם הם הפרטנר המקצועי והפרטנר לחיים של מנטש, יהל דורון ומשפחתו. "הקשר ביני לבין גיא התחיל כעבודה משותפת, ואז היה ערב אחד שנפתחה לי תשומת הלב. זה כל הזמן היה ברור שהוא בחור קסם, אבל אני הייתי יותר בראש של להעביר את הזמן, ואז היה לי רגע שרציתי להירגע מכל הבלגן, לנוח, הרגשתי שבא לי ערב איכותי עם מישהו שיכול להבין אותי. זה היה אחרי ההשקה של האלבום הראשון שלי, יצא שהעברנו את כל הערב בשיחות, ערב כל כך איכותי, ולא נפרדנו מאותו הרגע".
איך מצליחים לשמר את האהבה והזוגיות לאורך הזמן?
"מערכת היחסים הזו מבוססת על ערכים מאוד ברורים של תמיכה, לא לנסות לעצב זה את זו בראי האחר. כשהוא משמיע לי שיר, אני לא שואלת את עצמי מה טעמי האישי, אלא אני מסתכלת על הגרף ההתפתחותי שלו, מה זה עבורו, איפה הוא מצא משהו שעושה לו טוב. עכשיו יש לו פרויקט חדש, מוזיקה אלקטרונית שהוא עושה בתשוקה אדירה, אז אנחנו פתאום יוצאים לרקוד, והוא מנגן ובונה את עצמו וזה עולם של חיי לילה. חברים אומרים לי, 'זה עולם של אלכוהול, של מלא פיתויים'. אני מוכנה לאתגר. לתת לגבר שלי להרגיש מספיק נחשק מבית, שהדבר הזה יחמיא לו אבל לדאוג שלא יהיו סדקים. אלו מקומות של קנאה, שיכולים לגייס אותנו ולא לייצר בינינו עוינות, התמיכה וההפריה ההדדית חשובות. בדיוק אתמול מישהי אמרה לי 'איזה כיף לך שאת רואה נשים מריירות על בעלך', אמרתי לה 'יפה שאת רואה את זה ככה', כי לא כל אחת רואה את זה ככה, וזה כיף וזה ברור וזה מגיע לו, וגם אני מריירת עליו, ואני מתכננת לעשות את זה עד יומי האחרון. תרתי משמע", היא צוחקת.
אחרי שתי בנות, בשנה שעברה התחתנתם. איך זה קרה?
"שאלה טובה. זה היה התגלגלות של שיחות סלון שהפכו למשהו שעושים וזורמים לרבנות ונרשמים במועצה המקומית, והדרכת כלה ופגישות אצל הרב ופשוט זרמנו עם ההרפתקה, בתחילת ינואר אנחנו חוגגים שנה, מפה לשם בקורונה עשינו חתונה בחצר של הבית, זה היה נורא נורא חמוד".
לצד הקריירה המוזיקלית וקריירת המשחק, יופיה הייחודי של מקסימיליאן מיצב אותה כאחת הפרזנטוריות הנחשקות. מתחילת הדרך דיגמנה לחברות שונות, והיום, חוץ מלהקליל את האווירה בפרסומת לפטריות מרינה, ולשחק אותה ג'יימס בונד לצד אביב אלוש, בפרסומת ל-FLY CARD, ("היינו בזום והוא קם בבוקר וכולו לוחש עם הסקס אפיל שלו, אומר לנו סליחה רגע, מסתובב וחוזר עם הקפה שחור שלו, אין, הוא פשוט פרזנטור של עצמו"), היא חלק מנבחרת הפרזנטורים של מותג ההלבשה One Project, לצד אנה ארונוב, טליה עובדיה ועוד.
בעבר דגמנת לחברת מידות גדולות, בהמשך ירדת במשקל ודיברת על כך בפתיחות. איפה את היום בדיאלוג עם הגוף שלך?
"זה מאוד הביך אותי שרואים כמה אני דינמית עם המשקל. היה בי רצון לשמור על יציבות, שלא יראו כמה אני עולה וכמה אני יורדת. תמיד הייתי בקטע של בריאות, אבל אני בן אדם שמתנחם באוכל, ושמח באוכל ואוכל הוא הרבה דברים עבורי, אז אני יכולה להיות בימים של מלא תיאבון ושמחה ויכול להיות ימים שאני עסוקה מאוד. היום אני במקום שהצוות שלי יודע שתמיד ליום צילום מביאים לי שלוש מידות, כי גם אם עשינו מדידות לפני ארבעה ימים אני יכולה להגיע במידה יותר או במידה פחות, וזה הגוף שלי, ולמדתי להכיל את זה ולא להציק לעצמי. ולא לצפות, וזה השלב הכי מתקדם עבורי בקבלה שלי את הגוף".
כשמפורסמות משילות ממשקל גופן לאחר הפרסום, אנשים נוטים לפקפק בקבלה העצמית הקודמת שלהם ולראות באקט הירידה במשקל כסממן לכך שהן לא באמת היו שלמות עם עצמן.
"אותי מגיל נורא צעיר לימדו להדגיש את מה שיפה, אז גם כשהייתי שמנה וגדולה, תמיד היה לי גוף נשי, ותמיד החמיאו לי כשהייתי מתלבשת צמוד, זה משהו שמאוד אוהבים אצלנו בתרבות הרוסית, גדול זה יפהפה בעיניי, וזה עוד משהו שאני לומדת, חוץ מהתנודתיות, זה הגודל שאני תופסת. כי לא משנה אם אני אשקול 15 ק"ג ואם אשקול 115 ק"ג, כשאני נכנסת לחדר שמים לב אליי ורואים אותי ושומעים אותי ואני תופסת מקום ולא משנה כמה אני ארזה וכמה אני אשחק אותה 'נורמלית' וכמה אני אוציא שיר ילדת פופ מיינסטרים, זה לא משנה, אני ניכרת. לפעמים זה יותר לפעמים פחות לפעמים משתפל, לפעמים נשפך, וואטאבר, את פה, חמודה ואת לא תיעלמי עד יומך האחרון. תעבדי עם זה, ולא עם הכמה גרם יותר או כמה גרם פחות, כשזה יותר צפוף במכנסיים, או כשזה עוד יותר צפוף במכנסיים. תזרמי".
יחד עם השינויים שעברת, גם המוזיקה שלך עשתה דרך – מהילדה בקונסרבטוריון והשפעות הג'אז ועד להיט אלקטרוני כמו "עולה על שולחנות" שהוצאת השנה עם די.ג'יי איתי גאלו.
"המוזיקה הקלאסית והג'אז עובדות על פיתוחים והמיינסטרים עובד על אוטוסטרדה, ככל שאני מתבגרת אני מבינה יותר ברור מה אני רוצה להגיד ואיך. אני לא אומרת את זה בצורה הכי יום-יומית, כי הדיבור היום-יומי שלי הוא לא סלנגי, זה כמו שיסמין תשיר 'זה בדם שלי'. זה שלה וזה הכי מגניב כי זה אמיתי לה. אני לא מדברת ככה, אבל המוזיקה שלי משלבת בין דימוי שיזרוק אותנו לאיזה רגע וגם משהו עם הומור וקריצה. באלבום האחרון בעברית אני חושבת שמצאתי את הקול שלי, את השפה שחיפשתי כל השנים".
בעבר היה נדמה שפנייך לחו"ל. את עדיין בכיוון?
"אני מתנסה בזה, אני עובדת על זה כבר כמה שנים עם חומרים מסוג אחר. אני אוהבת את זה שזה הולך לאט ושהאגו צריך לרדת ולשאול את עצמי שאלות מחדש, ויש לי עוד המון לשאת עיניים. זה בעבודה אבל הדרך עוד ארוכה".
היום אני אוהבת להגיד כמה אני עולה
הדרך לשם אולי ארוכה, אבל הדלת לחו"ל בעולם המשחק נפתחה, ובשנה שעברה מקסימיליאן הצטלמה לסדרה בינלאומית בשם Devils, לצידו של פטריק דמפסי ("האנטומיה של גריי"). "אחרי 'פאודה' נפתח לי התיאבון. בכל הקורונה עשיתי הרבה אודישנים, וקיבלתי מלא 'לא'. ובאודישן הזה קיבלתי 'כן' כי למזלי הבמאי המדהים הזה אוהב 'פאודה' וראה אותי שם, ועשיתי אודישן ואז כשהתקבלתי, הייתי צריכה לבטל הופעות וזה לא היה נעים בכלל, גם לא יכולתי להגיד למה אני צריכה לבטל, 'סליחה, אבל פטריק דמפסי מחכה לי'".
ארזת את גיא והבנות לחודשיים צילומים באיטליה בעיצומה של הקורונה.
"היינו חודשיים קסומים באיטליה, ולקחנו ייעוץ הורי כל שבוע, כי אנחנו בדירה קטנטנה, ארבעה אנשים והבייביסיטר ובחוץ סגר ואי אפשר לצאת. אבל מה שכן, ימי העבודה שלי היו קצרים, זו הייתה הזדמנות טובה להטמיע שיטות חדשות, כשאני וגיא ביחד".
רגע, פטריק דמפסי. הוא באמת מקדרימי?
"הוא היה מקסימי. אני צפלון קטן אני יודעת את מקומי, פטריק לגמרי ג'נטלמן, והוא מדבר ומתעניין, ובואי, אני לא בטוחה כמה אני באמת מעניינת אותו, אבל הוא לא שוכח להיות בן אדם".
זה פתח את התיאבון?
"האמת היא שעכשיו הורדתי הילוך מהאודישנים בחו"ל. כי אני מופיעה הרבה וזה גם נורא קשה כל הזמן הסירובים, ואני רוצה לתת יותר אנרגיה לפיצוח של המוזיקה מחוץ לגבולות ישראל. ככה גם הגעתי למצב שאני מנהלת את עצמי, נוהלתי הרבה שנים בידיים נפלאות, אבל כשהגיעה האימהות הבנתי שאני צריכה לבחור איך לחלק את הזמן שלי. והיום אני גם אוהבת להגיד כמה אני עולה, לא כי אני חיה בסרט אלא כי אלה הנסיבות שהובילו לזה שזה התמחור שלי כרגע בשוק, או שאני אוהבת את זה שאין לי צורך לשחק בשוטר טוב-שוטר רע. אין לי שום בעיה להגיד 'לא'".
כלומר, את לא צריכה לשלוח את הסוכנת לסרב בשמך.
"בדיוק. אין יותר, 'וואי, אני מה זה רוצה, אבל היא לא מרשה לי', לא, אני ילדה גדולה, אני יכולה להגיד בדרך שלי מה כן ומה לא, ואני מתחזקת מזה, אני מרגישה שאני הרבה יותר זקופה מאז שאני עושה את זה".
הניהול העצמי הוליד את פסטיבל מקסימיליאן?
"כן, הבנתי שזה הפאשן שלי, ליצור לאנשים חוויה שהיא יותר גדולה מ'איזה שווה מארינה, איך היא שרה יפה'. הרי כבר סגרת בייביסיטר, כבר התגנדרת, כבר יצאתם מהבית, בא לי לתפור לכם ערב מא' ועד ת', משהו להגניב ולהעשיר ולהביא תרבות בקטע כיפי. עשיתי את זה בפעם הראשונה אונליין בקורונה, כשהרגשתי שאני חוטאת לצידוק הקיומי שלי, לעזור לאנשים לשכוח מהצרות שלהם, הרגשתי שאני צריכה לעשות את הדבר הכי מופרע שאני יכולה לעשות, ואפילו שהוצאתי על זה כסף שלא הרווחתי בכלל, איזה 250 אלף שקל, לא הזיז לי. ידעתי שהחיים יחזירו לי על זה שאני עושה משהו טוב לאנשים בתקופה שהם כל כך זקוקים לה".
הפעם זה כבר יהיה לגמרי פיזי. רגע לפני 2023, מה את מאחלת לעצמך לקראת השנה האזרחית החדשה?
"באחד מחשבונות הנפש שעשיתי לעצמי, פתחתי בקלפים, של ציורים אינטואיטיביים, ויצא לי קלף של צב שמדבר על 'להאט', ומדבר על זה שדברים שריגשו אותנו פעם נהיים פחות אטרקטיביים, אז לתת להם, כי זה אומר שדברים אחרים רלוונטיים יותר מתהווים, ואני חוזרת על זה כמו מנטרה. המפתח שלי להצלחה, בריאות ושמחה, זה הקצב שלי שמתאים בדיוק לי. אני מאחלת לעצמי לעשות את כל מה שאני עושה, פשוט ממש בנחת. לא קרה כלום אם אני אעשה פרויקט אחד פחות".
פסטיבל מקסימיליאן Powered by CUPRA יתקיים ב-26.1 וב-28.1 בהאנגר 11 בתל אביב.
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תומר אלמוזנינו | ע. סטיילינג: שחר הראל | שיער: אבישי מסטי | איפור: ערן פאל