זה התחיל בתחושה שהוא לא בקו הבריאות. שום דבר ממש מלחיץ, אבל מספיק בשביל נסיעה לחדר המיון. "הייתי אצל חברים בצפון, הרגשתי לא טוב והם לקחו אותי לבית החולים לגליל בנהריה", מספר ירון אילן על הימים הקשים שעברו עליו לפני כשנה. "לשמחתי עשו לי בדיקות, כי גילו שאם הייתי מגיע כמה ימים מאוחר יותר, אולי כבר לא הייתי מגיע. הייתה לי דלקת ריאות במצב מאוד קשה".
ולא הרגשת?
"הרגשתי, אבל התעלמתי. ואז, תוך כדי בדיקות, גילו שיש לי בעיה בלב. עברתי שם צנתור, אבל הוא לא הצליח, ואמרו לי שאני צריך לעבור ניתוח מעקפים".
איך קיבלת את זה?
"הבנתי שהבאתי את עצמי למקום הזה. הזנחתי, לא טיפלתי בעצמי כמו שצריך, לא בדקתי. אלכוהול אף פעם לא שתיתי, סמים לא עשיתי, אבל אני סוכרתי, עובד מסביב לשעון ולא מטפל בעצמי".
איך עבר הניתוח? מעקפים זה לא בקטנה.
"אני זוכר את היום שבין הניתוח להתעוררות ממנו, יום שלם שפשוט לא הייתי. נכנסתי בשבע, התעוררתי בשמונה, הסתכלתי בשעון ואמרתי, 'זה לא הגיוני, איך זה שהניתוח לקח רק שעה?'. ואז האחות אומרת לי, 'איזה שעה, אתה כבר 24 שעות מורדם'. המנתח שהציל לי את החיים, ד"ר אהוד רענני, אמר לי: 'עשיתי לך ארבעה מעקפים, עכשיו אתה צריך לנוח בערך שנה'".
ותן לי לנחש...
"אחרי חודש כבר חזרתי לטלוויזיה. הרופא לא עף על זה, אבל אמרתי לו שאני לא יכול אחרת. צר לי שאני מזלזל בעצמי קצת בדברים האלה, אבל במיוחד בתקופה הזאת הרגשתי שאני לא שייך רק לעצמי. שאני חייב להיות עם המפונים, עם החיילים. הרגשתי שזה גדול ממני".
ונפשית? זה לא הכניס בך איזה פחד, חרדות?
"אם אני אחיה עם החרדה הזאת, אני אהיה בסיוט הכי גדול שאפשר. מה שכן, זה הכניס בי הודיה לשם יתברך. ברגע שהתעוררתי מהניתוח אמרתי, 'אלוהים, תודה רבה שאתה נותן לי להתעורר עוד פעם'. זה אולי נשמע מוזר, אבל רק אז נכנס לי לתודעה הדבר הכי הזוי בעולם: שאם אתה הולך, אתה כבר לא שם לב שאתה לא פה. אז כשבכל זאת התעוררתי עשיתי מסיבת הודיה לשם, ממש הרגשתי צורך".
איך באמת נראית מערכת היחסים שלך עם הדת?
"היא תמיד הייתה קרובה, ועכשיו עוד יותר. אני מתחבט, אבל היום אני מאוד מאוד מאמין".
אנחנו מדברים על הלב שלך, והשבוע התבשרנו על מותו של ליאור פרחי מדום לב בגיל 53. ההופעה הטלוויזיונית האחרונה שלו הייתה בתוכנית שלך בערוץ 24, איך קיבלת את הבשורה?
"היה לי קשה לעכל את הידיעה. היו בינינו שנים ארוכות של היכרות, מהימים הראשונים של הקריירות שלנו, כשליאור התחיל להופיע כזמר ואני כשדרן ומנחה טלוויזיה. הוא היה אחד מהיוצרים הכי מוכשרים שגדלו כאן, בכתיבה לעצמו וגם לאחרים. ליאור, אחי היקר, אני נפרד ממך אבל לעולם לא אשכח אותך. המוזיקה שלך תמשיך לחיות איתנו לנצח".
אני פריק של מילים
לא ברור איך תעשיית המוזיקה הייתה מסתדרת אם אילן היה מקשיב לרופאיו ולוקח שנת שבתון. מאז פרץ לתודעה ב-1997 בתוכנית הטלוויזיה "ריח מנטה", הוא חלק בלתי נפרד מהנוף המוזיקלי שלנו; כיום, עם "שישי שמח" השבועית בערוץ 24 ותוכנית הרדיו היומית שלו ברדיו ירושלים, הוא עדיין מכיר את כולם, רואה את כולם ושומע את כולם – ובכל זאת, הוא הראשון שמודה שמשהו בסיסי השתנה.
"כשהתחלתי, זמרים חלמו שנשמיע אותם ברדיו או נארח אותם בטלוויזיה. השמות הכי גדולים – שרית חדד, אייל גולן, מושיק עפיה, דודו אהרון – ראו מסך טלוויזיה בפעם הראשונה ב'ריח מנטה'. היום אתה יושב בבית, מקליט שיר, עושה סרטון לטיקטוק, ויכול להיות שאתה מתפוצץ בשנייה", מתאר אילן את השינוי. "מצד אחד זה מאוד כיף, ומצד שני זה קצת הרס את האיכות של המוזיקה, כי יוצרים הרבה יותר ולפעמים קצת מתפשרים על האיכות עם להיטי פלסטיק כאלה של רגע. אבל דווקא בתקופה הזאת התחילו לשים דגש על מילים, משהו שבתקופה מסוימת לא היה קיים. ואני פריק של מילים".
רגע, אז אתה מעריך את הדור החדש של הזמרים?
"מאוד. הייתה תקופה שלא מצאתי שום דבר, אבל היום פתאום יש יוצרים. נגיד, ששון שאולוב הוא תופעה".
איך אתה מסביר את זה?
"מטורף. הכרתי אותו דרך הטיקטוקים ודרך הילדה שלי, ולפני שבועיים הוא הגיע אליי לרדיו והבנתי שמדובר בבחור מאוד מוכשר – וקודם כל עם מילים. אני מאוד מאמין בו, אני חושב שישמעו עליו. ואם כבר מדברים, אז אושר כהן בעיניי זה הכותב הכי מושלם בחמש–שש השנים האחרונות".
איך לדעתך משפיעות עליו הדרמות סביב החיים האישיים שלו?
"אני לא חושב שזה יכול לפגוע בו. עובדה שהוא פתח עכשיו מופעים ב'מנורה', והוא מוכר אותם כמו גרעינים. מי שמכיר את אושר - ואני מכיר אותו - יודע שהוא ילד טוב ושהכישרון שלו זה באמת אחד הגדולים. השיר שהוא כתב עכשיו, 'קווים לדמותו', הוא אחת היצירות הגדולות ששמעתי בעשור האחרון. באמת יש בדור הצעיר הזה הרבה תקווה, אבל קצת עצוב לי על המבוגרים. אף פעם לא ידעו אצלנו להעריך ולכבד אותם. נגיד, חיים משה עושה סולד-אאוט אחד אחרי השני, אבל זה לא בא לידי ביטוי בתקשורת. הוא לא שם. בארה"ב יש היכלי תהילה לרוק, ואיפה האנשים האלה כאן? לכן אחד הדברים שאני הכי גאה בהם הוא שבימי חמישי אני משדר ארבע שעות של נוסטלגיה. צריך לשמור על האנשים האלה, זה חלק מהתרבות שלנו".
והמעמד שלך? הוא השתנה בגלל כל התמורות בתעשיית המוזיקה?
"לא מרגיש שהוא השתנה".
כשהזמנת לרדיו את ששון שאולוב הרגשת שמבחינתו זה מה שהיה פעם עבור אייל גולן או דודו אהרון?
"אותו דבר".
איך אתה מסביר את זה?
"אני לא עיוור לקהל שלי. זה לא בני 14–15, זה בני 30 פלוס. זה אמא שלי, שאין לה טיקטוק. אנשים שלא חיים ביוטיוב ושבשבילם רדיו זה עדיין כמו פעם".
והם יקנו כרטיס להיכל מנורה?
"לא יודע אם הם יקנו כרטיס, אבל ששון שאולוב לא יגיע אליהם אם הוא לא יבוא אליי. הדור המבוגר לא יכיר אותו, וכל בן אדם במקצוע הזה רוצה שברחוב יכירו אותו כולם, מקטן ועד גדול. אהבת הקהל לא יכולה להיגמר במסכים, אתה רוצה אותם פיזית".
איך אתה מחליט מה להשמיע? מעורב בזה גם עניין רגשי, זמרים שאתה אוהב יותר ברמה האישית מקבלים יותר?
"אני אגיד לך מה למדתי אחרי 30 שנה: אני לא מתנצל על החברים שלי ועל אלה שאני אוהב. יש לי מהמקצוע הזה חברים של דרך, כמו אייל גולן. הוא ואני 30 שנה ביחד, אז שכל העולם ידבר. אחד הסינגלים הראשונים ששידרתי ברדיו היה של אייל, ולאורך כל השנים הוא נשאר הפייבוריט שלי בזכות ולא בחסד. זה זמר של פעם בדור, לדעתי לא יקום עוד אחד כזה במדינה ב-50–60 השנה הקרובות. למי עוד יש רפרטואר כמו שלו, למעט שלמה ארצי או יהורם גאון? אייל לדעתי זה הקונצנזוס הישראלי".
אתה יודע, נאמרו ונכתבו עליו גם דברים אחרים.
"ממרום גילי אני אומר שבסופו של דבר הכל עובר. ברור שסיפורים והדהודים ודברים כאלה לא תמיד עושים לך טוב, אבל אייל, עם כל הסיפורים וכל הדברים שמסביב – ידעתי שבסוף יימאס מזה בבתי המשפט. והנה, ניסו לפתוח את זה שוב וזה הלך לים. תראי רק מה הבן אדם עשה עכשיו במלחמה: קנה ציוד לחיילים, הופיע בלי הפסקה, הלך למשפחות. אז עם כל הסיפורים והפיקנטריה, אנשים גם צריכים לדעת לשחרר. אגב, אני גם לא חושב שזה הזיק לקריירה שלו. מי עוד עשה פה ארבעה בלומפילד רצוף? מי עושה דברים כאלה בכלל?".
היינו דור של בושה
הקריירה של אילן בן ה-54, יליד שכונת קריית היובל בירושלים, התחילה לגמרי במקרה: הוא היה בן 16 כשחבר הזמין אותו להשתתף במיזם רדיו פיראטי ("שידרתי בחדר קטן ומעופש עם מים שזלגו לי על הראש, אבל כמו כל דבר בתולי זה היה מאוד יפה וקסום, רומנטי כזה", סיפר פעם בריאיון ל"זמן ירושלים").
גם לז'אנר הים-תיכוני הוא הגיע במקרה: "כשהתחלתי לשדר ברשת ג' ניהל את התחנה יוסי סיאס, והוא הביא אותי לשדר תוכנית בתשע בבוקר עם שירים ישראליים של פעם. אחרי תוכנית אחת אמרתי לו, 'שמע, אני לא מתחבר לזה, לא כיף לי'. אז יוסי אמר לי, 'תבוא מחר בעשר, תשדר שעתיים של מוזיקה מזרחית'. התחלתי לשדר, ופתאום הרגשתי וייב טוב. היו אז מלא תחנות פיראטיות עם שדרנים שהיה נורא חשוב להם לצעוק באמצע השיר 'יאללה! כפיים! שכונה!', אבל אני באתי לשדר אחרת. אני חצי אשכנזי, רציתי להגיש את זה קצת יותר מכובד, להגיד את השמות של הכותבים, להגיד את השם של השיר. זה התחיל לרוץ והבנתי שאני בתוך הז'אנר, למרות שהוא נחשב אז בתקשורת להכי נחות".
מתי התחיל השינוי?
"כשנפתחו תחנות הרדיו האזוריות. נגיד, שדרנים שבאו כמוני מירושלים ידעו פתאום מה אוהבים בשוק מחנה יהודה, בקטמון. אחרי כך בא 'ריח מנטה', והבנתי שיש פה עולם תרבותי שלם".
מתי אמרת או-קיי, זה במיינסטרים?
"מאייל ואתניקס וצפונה. פתאום השוק לא התבייש, וזה היה שינוי עצום כי אנחנו גדלנו כדור של בושה. אצלי בבית היו שמים בווליום את חיים משה, ותמיד היה איזה שכן שעיקם את האף. מבחינת הדור של היום – עומר אדם, עידן עמדי ועידן רייכל זה אותו דבר. אבל זה היה תהליך קשה וארוך. ראיתי עכשיו את גמר 'הכוכב הבא לאירוויזיון', נזכרתי איך הצלתי את דור שמעון בגלגל הצלה ב'אייל גולן קורא לך', ותראי לאן הוא הגיע. כבר אין גבולות".
אפרופו "הכוכב הבא", מה אתה אומר על הבחירה של אריק סיני להופיע שם?
"כל הכבוד. הוא זמר ענק שלא הייתה לו פלטפורמה, ועכשיו פתאום הוא עושה סולד-אאוטים, אז זה עשה לו שירות. לצערי אין היום תוכנית מוזיקה כמו 'ריח מנטה' או 'בטברנה', אבל גם אם הייתה ואריק סיני היה בא לפעם–פעמיים, זה לא היה עושה לו באז כמו 'הכוכב הבא'".
אם כבר מדברים על באז, כשאתה מראיין זמרים – אתה נצמד למוזיקה או משחק את המשחק ומבין שהרייטינג בא מהכותרות?
"אני משתדל לגעת ולא לגעת, להשאיר את המוזיקה כשם המשחק. אני לא מחטט במקומות, כי אני תמיד שואל את עצמי אם הייתי רוצה שישאלו אותי שאלות כאלה. ואני לא מגלומן של לייקים. כלומר, אני אוהב לייקים כמו כולם, אבל אני לא משתעבד לזה בכל מחיר. אני לא אאבד קשר עם חבר בשביל זה".
אתה עצמך לא בשערוריות, לא בדרמות, לא בסכסוכים.
"לא, אני נורא משעמם. אני פשוט לא אוהב דרמות, למרות שאני מאוד דרמה קווין, אני יכול לראות מישהי עוברת עם עגלה ברחוב ולבכות. אני מאוד רגיש, ב'אייל גולן קורא לך' תמיד קראו לי 'הבכיין'".
הייתה לך ביקורת על השיר בקולו של זוהר ארגוב שנוצר באמצעות AI.
"בעיניי זה מחליא, כל השימוש הזה בבינה מלאכותית. זה חילול הקודש – הבן אדם נפטר, תניחו לו למות. כאילו, לאן אתם הולכים? אני מאוד אוהב טכנולוגיה, אני פריק של גאדג'טים, אבל יש נקודה בחיים שאסור לעבור".
תגיד, יש מישהו שאתה יכול להגיד שאתה חתום על הקריירה שלו? שבזכותך הוא מי שהוא היום?
"אם אי-פעם היה שדרן רדיו או טלוויזיה שהעז לחשוב שבזכותו יש למישהו קריירה, אז הוא מגלומן בצורה מטורפת. אני יכול להגיד רק שעזרתי לאנשים בקריירה – כיוונתי, נתתי במה. אבל להגיד שאני חתום על קריירות? אוי ואבוי לי אם אגיד דבר כזה".
לא תמיד הייתי אבא קרוב
אילן, גרוש ואב לאריאל (21) ואורי (19), היה בשבע השנים האחרונות בזוגיות עם אתי כהן – מי שזכורה מהופעתה ב"משחקי השף", שם סיפרה על ההתמודדות שלה כאם לשלושה ילדים שאובחן אצלם אוטיזם בתפקוד נמוך. בארבע השנים האחרונות היו אילן וכהן מאורסים, עד שלפני כחמישה חודשים החליטו להיפרד. "הייתה לנו תקופה מדהימה ביחד, אתי היא אחת הנשים הנדירות שהכרתי", אומר אילן. "היא אמא למופת, כל כולה נתינה ואהבה, היא טיפלה בי במסירות נפש כשהייתי בבית החולים. אבל באיזשהו שלב היה איזה ואקום והחלטנו שכל אחד ילך לדרכו כרגע".
פרידה ואז מלחמה. הבדידות לא יצרה רצון להיות ביחד?
"אני חושב שהתקופה דווקא סחבה אותי מזה, כי אני כל כך עסוק בעשייה. בכלל, אני מרגיש שצמחתי. די מדהים שאדם בגילי יכול להשתנות, אבל עובדה, זה קרה. הניתוח גרם לי להבין שהחיים הם מאוד זמניים, והמלחמה חידדה לי עוד יותר את הפרספקטיבה. מי חשב שבן אדם הולך לישון במיטה שלו ופתאום ושולפים אותו, לוקחים אותו בשבי או רוצחים אותו? הדברים האלה גורמים לי לחשוב שצריך לחיות וליהנות מכל רגע".
אחד הדברים שהשתנו לאחרונה במשפחת אילן הוא המעבר של הבן אורי מהבית של אמא בפתח תקווה לבית של אבא במזכרת בתיה. "אורי קרוב למה שאני עושה, הוא די-ג'יי", מספר אילן. "לא תמיד הייתי אבא קרוב, הקריירה לקחה אותי לצערי להרבה מקומות שבהם הייתי קצת פחות נוכח. אבל אלוהים שולח תיקונים, גם כאלה שלא האמנתי שיכולים להיות. המתנה הכי גדולה שיכולה להיות זה שהבן שלי גר איתי ואנחנו מבלים יחד ואפילו עובדים יחד".
אתה שמח שהוא בחר במקצוע הזה?
"אני שמח כי אני יודע שזה מה שממלא אותו, אני לא מהאבות הפולניים. אמא שלי הייתה הרבה יותר מאושרת אם הייתי רופא, אבל אני חושב היום שהחיים הם סיבוב אחד וצריך לטרוף אותם. תעשה מה שעושה לך טוב, תנסה, תתנסה, הכל כמובן במסגרת הנורמה".
אתה ואורי הייתם בבית ב-7 באוקטובר. איך זה תפס אתכם?
"קמנו כמו כולם ליום הזוי. בילינו שעות בממ"ד, ולאט-לאט התחלתי להבין את כל התמונה".
ומאותו רגע?
"בשבוע הראשון הייתה לי תחושה שהמוזיקה נגמרה, שאנחנו לא רלוונטיים. בטח אני, עם תוכנית טלוויזיה בשם 'שישי שמח'. היינו בשפיים אצל המפונים, עשינו ראיונות ושירים עם אנשים שניצלו מהטבח, שמעתי סיפורים שהם בדרגת יום השואה – ופתאום הרגשתי שאני לא מסוגל, שזה מעל לכוחות שלי. אז התוכנית שלי יצאה למין חופשה כפויה, וגם ברדיו שידרו רק חדשות, אבל לאט-לאט התחיל להתעורר העניין של הופעות לחיילים ולמפונים, והתחלתי למצוא את עצמי יותר עסוק ממה שאני בתקופה רגילה. שינינו את השם של התוכנית בשישי ל'ביחד איתכם', הבנו שהיא יכולה לקבל צבע אחר".
נראה לך שהשם "שישי שמח" יחזור?
"אני כל הזמן חושב על זה, אבל המילה 'שמח' ממש לא נקשרת לי בתקופה הזאת. איפה אתה יכול להשחיל פה שמחה? בשבוע שעבר הייתה לי תוכנית בבית מלון בירושלים ועלו איתי במעלית ארבע מפונות מקריית שמונה. אחת מהן הסתכלה עליי, חיבקה אותי, התחילה לבכות ואמרה לי, 'אני רואה אותך ונזכרת ביום שישי בבית שלי'. זה ברגע מנחית אותך".
כמה אתה מביע כרגע עמדות פוליטיות?
"לא מביע. בסופו של דבר מעניינת אותי אחדות, ואני שוב מתחיל לראות את הקרעים. עידן עמדי, שהוא חבר טוב שלי, אמר את זה מצוין: אין לכם מה להגיד? סתמו את הפה".
ובכל זאת, לא סתם אומרים שהכל פוליטי.
"קודם כל צריך לתת לדור הצעיר לדבר פה. אנשים כמו רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, או אביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה. אנשים שגילו מנהיגות אזרחית. ב-8 באוקטובר התחלת להרגיש את העוצמות של העם הזה כשהוא מאוחד, והנה, ארבעה חודשים ולא למדנו לקח. האויבים מסביבנו ראו אותנו קרועים, חלשים, מדברים על סרבנות, על זה שלא יבואו למילואים. מה שהתרחש פה קרה בגלל שהם ראו מה קורה אצלנו. זה מה שאנשים לא מבינים, שאנחנו מביאים את זה על עצמנו. מעבר לזה – אין שום מחלוקת שהחטופים צריכים לחזור הביתה, נקודה. אנחנו צריכים לחבק אותם, לאהוב אותם, ואותו דבר לגבי חיילי צה"ל. איך חייל שנלחם בעזה – בבוץ, בחרא – יוצא החוצה ומתחיל לראות את כל הפילוג והביקורת? זה עצוב".
אפרופו עמדי, ספר לי איך שמעת על מה שקרה לו.
"כמו כולם, אגרוף בבטן. את עידן אני מכיר המון שנים, והבחור הזה הוא מלח הארץ. אפילו מעל מלח הארץ. הייתי מת שהוא ילך לפוליטיקה, אפרופו השאלה הקודמת שלך. זה בחור שאני מסתכל עליו בהערצה גלויה – על היכולת הוורבלית שלו, על ההתנסחות שלו. ויש למילים שלו כיסוי. הלוואי שבן אדם כזה יהיה מהכוחות שיובילו אותנו ואת העם הזה באיזושהי תקופה. זאת בעיניי מנהיגות שחסרה".
מדברים הרבה על "היום שאחרי". מה החלום שלך לימים שאחרי?
"אני רוצה לחשוב שלא יהיו כאן יותר מקרים כמו זה של התינוק כפיר ביבס, שמישהו העז לשלוף אותו מהמיטה ולהעלים אותו. בכלל, אני מקווה שיהיה לכולנו הרבה יותר טוב. אם את מדברת איתי על חרדות קיומיות, אז אני חרד למדינה הזאת. אין לנו מקום אחר, זה לא שמחר נעלה למטוס ותהיה מדינה בעולם שתחבק אותנו באהבה ותקבל אותנו. זה הבית, ואנחנו צריכים להבין את זה".