אתמול עלתה בקשת 12 התכנית החדשה "הזמר במסכה". סטטיק ובן אל תבורי הם חלק מצוות הפאנליסטים שפוער עיניים מול המסכות המושקעות, בניסיון להבין מי באמת שר בפניהם. קל לראות שהם נהנים מכל רגע אבל גם שכרגיל, הם באו לעבוד. הם מחזיקים רשימות מסודרות של הרמזים, כדי לנסות ולהבין מי נמצא בתוך המסכה, ועושה רושם שבהמשך הם גם ינחשו. ככה הם, תחרותיים ומצטיינים בכל מצב. "ב'הכוכב הבא' אתה שופט. אתה מביע את הדעה שלך וזהו", סטטיק מחדד את ההבדלים. "ב'הזמר במסכה' אתה נשפט בעצמך. כי כולם בבית מנסים לנחש מי זה ששר, ואם טעית כולם קלטו אותך טועה. כל עם ישראל. זה הבדל גדול".
כיף להשתעשע עם אופירה אסייג, שחר חסון וצדי צרפתי, אבל האמת היא שסטטיק ובן אל בכלל לא תכננו להיות פה. ברגעים אלה ממש הם היו אמורים חלק ממסע ההופעות הקיצי של פיטבול באמריקה. 38 הופעות באצטדיוני ענק כשהצמד פותח את המופע לבדו, במשך רבע שעה, ובשיא הערב עולה גם לביצוע הלהיט המשותף שלהם "Further Up". אלא שאז באה הקורונה.
מסע ההופעות הזה היה אמור לקדם אותם עוד צעד לעבר המטרה: להיות כוכבי הפופ הישראלים הראשונים שכובשים את ארצות הברית, ומשם את כל העולם. ההופעות נדחו בינתיים לסוף השנה. היה אפשר לקבל בהבנה מעט מרמור מצידם. אבל לא, במקום להצטער על מה שהפסידו הם ניצלו את הזמן לכתיבת שירים חדשים והקלטתם. "היינו באמריקה, הבנו שזה אפשרי", סטטיק משחזר. "זה עוד לא קרה, אבל זה עשוי לקרות. חזרנו הנה, שזה במילא המקום שלנו. אנחנו אוהבים להיות בישראל, זה הבית. נחזור לשם כשהכל יסתדר".
הוא קצת מצטנע. קבלו את החדשות הגדולות: בעוד שבועות ספורים ייצא בארצות הברית שיר חדש שלהם ביחד עם הבלאק אייד פיז. "Shake Your Boom Boom" שנכתב בארץ על ידי סטטיק וג'ורדי והדליק את וויל אי אם, שלא רק הסכים לשיתוף פעולה, אלא גם כתב שני בתים משלו. יש גם קליפ מושקע שצולם במקביל כאן ושם. אם השיר עם פיטבול הביא אותם למקום ה-40 במצעד בילבורד האמריקאי, השיר הזה כבר צריך להגיע הרבה יותר גבוה. מי ששמע אותו (למשל אני!) מאמין שהוא יעשה את העבודה. וגם אם לא, אל דאגה, מתוכננים עוד שיתופי פעולה, ויש עוד שירים בקנה. סטטיק ובן אל, המנהלים שלהם יואב גרוס ואורון כלפון, וחיים סבן שבזכותו הכל קרה, לא מתכוונים להפסיק עד שהמטרה תושג.
מי מתלבש נורמלי היום?
יום חמישי שעבר, ערב ראש השנה. אנחנו יושבים בדירה של בן אל תבורי בשכונת המגדלים בתל אביב. במטבח הפתוח לסלון יש שני מכשירים להכנת משקאות ברד, מדף שלם של אבקות צבעוניות לייצור צמר גפן מתוק ומגירות מלאות בחטיפים. בכניסה עומדים אופנים חשמליים בצבע זהב. אם זה נשמע לכם קצת ילדותי, זה בסדר. "אני בדרך כלל מרגיש זקן", מסביר תבורי, "אבל אני גם ילדותי. ככה טוב לי".
השניים חזרו בדיוק מסיבוב בכל תחנות הרדיו שם זכו בפרס הרכב השנה. חמש שנים מאז שפרצו לתודעה, הם שומרים על מקומם בשורה הראשונה. הם מכונה משומנת ומנצחת. והם גם מפוכחים. "אין לתארים האלה משמעות בשטח, אנשים לא שומעים סטטיק ובן אל כי הם הרכב השנה", אומר סטטיק, "אבל זה כמובן כיף לזכות, ולדעת שמעריכים את העבודה שלך. בכלל, כיף להיות חלק מתקופה טובה במוזיקה".
את מי אתם אוהבים מהחדשים?
"יש מלא מלא דברים חדשים וטובים. מרגי למשל".
בן אל: "עדן חסון גם טוב".
סטטיק: "נכון, אבל הוא די בגיל שלנו. אני לא יכול להשוות אותו לאלה לי".
איך אתם איתה באמת? היא לא גורמת לכם להרגיש קצת זקנים?
בן אל: "כן, אני מרגיש מאוד זקן לידה. היום ראיתי אותה והרגשתי ממש זקן, אני לא יודע אפילו למה. אולי בגלל שאני מרגיש שהתבגרתי מהר מאוד. מהר מדי".
סטטיק: "אני דווקא ממש לא. אנחנו עדיין בפריים שלנו, עוד לא הגענו לשיא. אז אני לא מרגיש שאנחנו מבוגרים".
בן אל: "נכון, אבל דיברתי על נפש, לא דיברתי על זה".
סטטיק: "אתה אומר שאתה מרגיש זקן? אז אני יכול להגיד לך שאתה לא זקן, אחי. יש לך צמר גפן מתוק בבית, אוקיי?"
ומוזיקלית, איך אתם עם נועה קירל, מרגי ואלה לי, הדור שצעיר מכם בעשור?
"מוזיקלית אני לא מרגיש איתם שום פער. אבל כשאתה בן 29 זה לא כמו בגיל 19. מרגי למשל עוד לא עבר הרבה דברים בחיים, ויש לו את הפריבילגיה עוד להשתנות קצת בצורה טבעית, לגבש את הזהות של עצמו. אנחנו מגובשים כבר. שם הפער יותר אמיתי, אבל מוזיקלית בכלל לא. הרי כתבתי לו את 'הזוג הזה', אז איזה פער יש פה?".
יש איזשהו חידוש שאתם מרגישים אצלם?
"כן, הם לא מפחדים להיות ווירדים. עד אלינו כולם פחדו. תראה איך נועה, מרגי וסטפן מתלבשים. אף אחד לא התלבש ככה עד סטטיק ובן אל. אנחנו התחלנו להתלבש קיצוני ואצלם זה כבר טבעי, אין על זה שאלות".
בן אל: "אני לא אוהב את המילה ווירד, אני חושב שזה אופנה. כל אחד והאופנה שלו. יש כאלה שיאהבו את זה ויש כאלה שלא".
סטטיק: "בכל מקרה הפופ כולו נראה היום ככה. מנטע ברזילי ועד בכלל. מי כבר מתלבש יענו 'נורמלי'? אף אחד".
הקסם של סטט
נחזור רגע למה שקרה מעבר לים. אם לסכם בקצרה, אחרי חתימת החוזה המפורסם הוציא הצמד באמריקה שני שירים, את "טודו בום" ו"סלסולים" בגרסאות באנגלית. זה לא השאיר שם הרבה רושם. אחר כך הם נסעו לסשן של הסקת מסקנות וכתיבה בלוס אנג'לס. שם נולד "Further Up". הם חשבו שיהיה נחמד להוסיף את פיטבול לעסק, חיים סבן פנה אליו ופיטבול הסכים. יחד איתו הם הגיעו להופעה בפסגת הטלוויזיה האמריקאית "גוד מורנינג אמריקה".
הדרך שבה מתאר סטטיק את המפגש הזה היא אולי המפתח להבין מיהו באמת לירז רוסו. "אני תמיד משווה את עצמי לבן אל", הוא מסביר, "הוא גדל בבית מסוים, ולכן הוא תמיד קול. לא מתרגש. אני באתי מבית רגיל, ואני רק חמש שנים ממצב של נובאדי, מצב שבו כשמישהו עובר לידך ברחוב אתה אוויר בשבילו. והילד הזה מגיע פתאום לגוד מורנינג אמריקה ופוגש את פיטבול. אני הייתי ילד בן 15 בחיפה שעושה ראפ בפסטיבלים ובעיקר בבית. הייתי שומע את פיטבול והוא היה ברמה של אלוהים, ופתאום אומרים לך בוא תפגוש אותו תגיד לו שלום, והוא בא אליך ורואה אותך כקולגה, שואל אותך איך הייתה הטיסה וזה".
בן אל: "וסטט בוי ישר תפס איתו ראש ותוך חמש דקות הוא הזמין אותנו להופיע איתו. זה הקסם של סטט".
סטטיק: "וזה מוזר, כי במפגש הזה קורים דברים בכמה רבדים. ברובד אחד אתה חושב לעצמך איך זה בכלל יתכן שזה קורה? איך הילד הזה שאמרו שלא יצא ממנו כלום, שלהיות ראפר זה בדיחה, הוא עכשיו יושב עם פיטבול ומדבר איתו שטויות? מצד שני זה פתאום מנרמל דברים. אתה מדבר איתו בגובה העיניים, וגם הוא קולט שיש עליך. כשנכנסנו לאולפן היו שם כמה ילדות ישראליות והן ישר שרו "טודו בום" והוא שאל מה זה? הוא הבין שזה שיר שלנו. ופתאום הוא הבין שאנחנו לא סתם. בינינו, הרי הגענו אליו בדלת האחורית. חיים סבן ביקש ממנו, אז הוא הסכים. הוא גם שר את זה בשיר. ופתאום שם הוא הבין שאנחנו גם שווים. ונדלק".
בן אל: "זה מה שקורה שם. אתה פוגש אנשים, וישר נוצרים קשרים. נגיד יש חנות של ישראלי אחד בשם אופיר בלוס אנג'לס. הלכתי לשם לראות שעון, וישב שם בצד 2 צ'יינז (ראפר אמריקאי ידוע). כשנכנסתי באו פתאום מלא ילדות יהודיות וביקשו תמונה, ואז הוא שאל מי אני ולמה מבקשים ממני תמונות. אופיר הסביר לו, הוא קרא לי ודיברנו והחלפנו טלפונים. לא קרה מזה כלום בינתיים, אבל נוצר קשר. הוא רואה עליך שאתה לא סתם מישהו".
אז ככה דמיינתם את זה? מה בכלל חלמתם כשהייתם צעירים?
סטטיק: "אני לא העזתי לחלום. לא חשבתי שאני מספיק טוב. החלום שלי היה להתפרנס ממוזיקה בכבוד. להיות מישהו שיש לו עבודה מתשע עד חמש עם מוזיקה. זו הייתה השאיפה, להגיע לזה, שאני לא צריך לעבוד במשהו אחר תוך כדי".
בן אל: "אני רציתי להיות אבא שלי. אבא שלי היה המודל שלי".
אבא אמר לי: תורידו את הבומים האלה, הם לא טובים
סטטיק ובן אל מתראיינים תמיד ביחד. כלומר הם יושבים יחד, סטטיק אוהב לדבר ולהסביר, תבורי עונה במשפטים קצרים, רק על מה שצריך. לכן טיפה יותר מסובך לדבר איתם על דברים אישיים. ובכל זאת, מגיע לכל אחד מהם לקבל גם את הזרקור הפרטי שלו.
בן אל, אפשר קצת זכרונות ילדות? איזה ילד היית?
"הייתי ילד מופרע. לא הייתי תלמיד טוב. אהבתי רק מדע וטכנולוגיה, ובזה יש לי גם בגרות, ואהבתי ספורט. עד גיל 13 הייתי בטוח שאני אתעסק במחשבים, אבל אז אבא שלי לקח אותי להופיע איתו באוניות, במג'יק 1. בגלל שהייתי תלמיד לא יכולתי לצאת לכל ההפלגה, אז היו מטיסים אותי לטורקיה, והייתי חוזר איתם. אבא שלי היה שר את השירים שלו ואני הייתי שר את המזרחית, כל מה שהיה צריך. 'הפרח בגני', הכל. וזהו, ככה זה התחיל".
חשבת שתהיה כמוהו? שתשיר מזרחית?
"רציתי להיות זמר מצליח כמו אבא. גדלתי על זוהר, אבל אף פעם לא עשיתי מזרחית הארד קור, וכשהגיעו האחים שלי מאמריקה בכלל נתפסתי על הפופ. אני הכרתי כבר את מייקל ג'קסון, הם הביאו את ברונו מארס. דרך אבא שלי שמעתי את אלביס. אבל אבא שלי תמיד אמר: תלך למזרחית, שם תתפרנס. מהפופ לא תתפרנס, תבוא לחפלות. וכשפגשתי את סטט הוא נתן לי את האומץ ללכת לשם".
התייעצת עם אבא על "סטטיק ובן אל"?
"כשהשיר הראשון שלנו דובי גל היה מוכן, נסענו אליו. הוא גר אז בבית דגן, והשמענו לו את זה. הוא הקשיב ושמע את כל הבומים, ואמר: 'תורידו את הבומים. הם לא טובים'. ניסינו להגיד שהבומים האלה זה חלק מהפופ, אבל הוא התעקש: 'תורידו את הבומים ואז השיר יצליח'. בסוף לא הורדנו. אני מאמין שתמיד צריך להקשיב לאנשים, אבל בסוף לעשות מה שהלב שלך אומר".
אתה מדבר בזמן האחרון עם אבא שלך?
"דיברתי איתו כמה פעמים. יוצא לנו לדבר. לא יוצא לנו להיפגש. בדרך כלל זה בהודעות. אבל מה שצריך לקרות, יקרה".
ספר קצת יותר.
"אני פחות משתף ברגשות שלי. אני חושב שאני יותר מדי חשוף. כל החיים אני חשוף בגלל המשפחה שלי. בגלל זה איפה שאני יכול לשמור, אני שומר. אני לא חושב שכל המדינה צריכה לדעת מה עובר עליי".
אבל מתעסקים בזה בתקשורת הרבה, לא בא לך שתהיה הגרסה שלך בחוץ? לא מפריע לך שלא מכירים את האמת שלך?
"זה מפריע לי. אבל אני אגיד לך דבר כזה. אני מכבד כל אחד, במיוחד את המשפחה שלי. על המשפחה שלי אני לא רוצה לדבר. זה מיותר לדעתי. מה שבפנים, בפנים. בסופו של דבר אני לא חי את הרכילות. אותי אישית זה לא מעניין מה כתוב".
אתה מתגעגע אליו?
"ברור, איזה שאלה. דיברנו גם בטלפון קצת, ובסוף גם ניפגש. הוא מוזמן תמיד. אמרתי את זה ואני עדיין אומר, הבית פתוח בשבילו. הוא שאל למה אני רוצה להיפגש רק בבית. אמרתי לו 'תשמע לא ראיתי אותך מלא זמן…' אבל שוב, לא בא לי להיכנס לזה. זה אבא שלי, עברתי איתו באמת הרבה".
ועכשיו גם אתה אבא. מה שלום הילד שלך?
"הילד גר חמש דקות מפה. ברמת גן".
אתה רואה אותו?
"רואה אותו, לא בתדירות גבוהה. לפני כמה ימים הוא היה כאן בבריכה".
זה קצת הסתבך לכם, האידיליה של אבא, אמא וילד קטן.
"זה קורה, כולם מתגרשים. דווקא אני חושב שזה יותר מגניב. זה יותר אמיתי. אני גדלתי ככה".
גדלת בשני בתים.
"כן, קורה. אנשים לא מסתדרים. אתה לא יכול להכריח בן אדם. לא הסתדרנו. כנראה שלא התאמנו. הילד היה צריך לבוא ואני לא מתחרט על כלום. למה להתחרט? הילד חמוד למות. זה שווה הכל".
אכלת סרט והאכלת את כולם בסרט הזה
בעוד שהחיים האישיים של בן אל משכו לאורך השנים לא מעט תשומת לב, סטטיק סולידי יותר. הוא וזוגתו שרית פולק מתכוננים לחתונה שלהם, שבדרך אליה היו צריכים להתמודד עם קושי לא צפוי. "כשאתה רוצה להירשם ברבנות כדי להתחתן בודקים אם אתה יהודי, צריך להראות מסמך", הוא משחזר. "צלצלנו ודיברנו איתם. הם היו אגב מאוד נחמדים. אמרתי שאני מאומץ אבל עליתי לתורה, אני מכיר את היהדות טוב, מגן דוד עליי, מזוזות בבית. הכל בסדר. הם הודיעו שהם רוצים לברר. בהתחלה פחדתי שצריך לפתוח את התיק אימוץ, זה הכניס אותי להלם. עכשיו אני צריך לפתוח את תיק האימוץ בלי לרצות את זה? נכנסתי לפאניקה, ראיתי שחור. ממש בלאקאאוט. התחלתי להתקשר למנהלים שלי לראות את מי הם מכירים ועם מי אפשר לדבר, אבל ברבנות היו סופר נחמדים. הכל היה ברוגע. הם הבינו שזה נושא רגיש, הם אפילו לא ידעו מי אני. אחרי שקצת נרגעתי התברר שיש נאמן של השירות למען הילד, והוא זה שמטפל בנושאים כאלה".
באמת כל כך נעלבת?
"לא יודע אם נעלבתי כמו שפתאום נפתחה לי תהום של מי אני ומה אני. בתור ילד מאומץ אתה מרגיש שאתה תמיד באיזה אופן לא יודע ממש מי אתה. ואז דבר כזה, מכניס אותך לתהום, לתהיות פילוסופיות. אתה פתאום שואל: כל מה שהרגשתי עד עכשיו לא היה נכון? הזיכרונות שלי מבית הכנסת והקידוש, זה הכל פייק? כל היחסים בין אדם לאלוהיו היו חארטה? זה הכל בראש שלי? זאת הרגשה רעה ומלחיצה. מביישת גם. כאילו אתה מרגיש שאכלת סרט והאכלת את כולם. זה מביך".
ואיך זה נגמר?
"הנאמן שלהם בדק, ועכשיו ברור שאני יהודי. שגם האמא הביולוגית שלי היתה יהודייה, כמו שתמיד אמרו לי. ההורים שלי רצו לאמץ ילד יהודי, וזה מה שהיה. אני לא יודע עד היום מאיזה ארץ אני. אבל אני יודע שאני יהודי".
אתה קשור לדת?
"מאוד, זה מאוד נוגע בי. הרבה דברים טובים שאני זוכר בחיים זה דווקא מקידוש. יש לי הרבה זיכרונות טובים שקשורים בדת. תבין, הטלת הספק בשייכות שלי לרגעים האלו, זה בדיוק מה שפגע בי. השאלה החשובה באמת לא הייתה אם אני כן או לא יהודי. השאלה הייתה אם אני כן או לא לירז שאני מכיר".
בן אל: "אתה יודע שלי זה לא היה משנה, מה שהיו מגלים".
סטטיק: "אני יודע. ברור. אבל לי זה היה חשוב".
איך באמת קיבלה את זה זוגתך?
"לא היה אכפת לה בכלל. היא אמרה: אני אוהבת אותך ולא משנה לי בשום צורה. היא דאגה בגללי, כי לי היה אכפת".
זה קירב אותך או הרחיק אותך מלפתוח את תיק האימוץ?
"זה קירב לדעתי. אני לא יודע אם כבר יש לי אומץ, אבל אני מריץ אבל את המחשבה הזו בראש".
אתם מתחתנים בקרוב.
"כן, היו דחיות בגלל הקורונה, אבל בקרוב בעזרת השם נתחתן. ואז ילד".
בן אל: "הגיע הזמן. אני מחכה לראות לירז קטן".
סטטיק, הילד של בן אל עשה לך חשק?
"לגמרי. אני מרגיש שהגעתי לרגע הזה של להיות אבא".
ואז שאלו אותנו אם היינו רוצים לקלל
לפני סיום בואו נחזור קצת לקריירה. רק לפני שלוש שנים הם חיממו את ג'סטין ביבר, בהופעה מעולה שלהם בפארק הירקון. אלא שביבר היה במצב רוח ובכלל לא חשב שהוא צריך לפגוש אותם מאחורי הקלעים ולהגיד שלום. נדמה לי ששניהם מחכים למפגש הבא איתו, שאם יבוא, יהיה שונה לגמרי. אני מנסה לומר, למי שעוד לא הבין, שאני משוכנע שלססטיק ובן אל תבורי הולכת להיות קריירה באמריקה. אני גם משוכנע שזה לא יהיה קל. במיוחד כשהם כבר חצי שנה תקועים בישראל, ומנהלים הכל בזום.
כשאתם מסתכלים על מה שיש בשוק באמריקה, מי נגד מי, מה אתם מבינים?
סטטיק: "זאת שיחה מאוד מעניינת. זו שיחה שאנחנו עושים עם הצוות שלנו שם. עשינו כמה כאלה כשהיינו שם ועכשיו יש לנו זום שבועי שנמצאים בו איש שיווק ואיש דיגיטל ואפילו חיים סבן בעצמו. ויש הרבה דיבור על איזה אימג', איזו תדמית אתה רוצה שיהיה לך. בארץ זה לא כל כך קיים או שזה קיים בקטנה. שם זה מאוד נוכח. כל הזמן שואלים מה כן או לא בסדר. מה לא פוליטי קורקט. איך מותר לך להתבטא. זה עולם שלם".
ספר לי קצת.
"נגיד, אם אתה לא לטיני ואתה שר בספרדית זה נראה להם מוזר. זה נראה פייק. אם אתה לא כהה עור, אתה לא יכול להשתמש במילים מסוימות. כי זה נראה מזויף".
בן אל: "או למשל יש את השאלה האם אתה רוצה לקלל".
באמת?
סטטיק: "כן, היה שיר שהיו בו קללות. את ה-F Word, מה שנקרא. העלו את זה לדיון. אמרו, אתם רוצים להיות מזוהים עם קללות? כן, לא? אם כן, אולי כדאי שתמיד נקלל. אם לא, אז עדיף שלא נקלל בכלל. שיחה מאוד מוזרה. אני עניתי, בואו ננסה שזה יהיה טבעי. בן אדם נורמטיבי, אם הוא מרגיש שהוא רוצה לקלל הוא מקלל. חשבנו שזה בסדר לקלל במידה. והם הסבירו שאין דבר כזה או או. זאת החלטה מראש. כל הזמן מדברים על האימג' שלך".
בן אל: "גם פה עושים את זה. בהתחלה שלנו, עשינו את זה גם פה. אבל הרבה יותר בקטן".
מדברים אתכם גם על אסטרטגיות שיווק?
סטטיק: "כן, אבל אני חייב להגיד שזה לא מעניין אותי כל כך. זה לא העבודה שלי. זאת העבודה שלהם מול המנהלים שלנו. אני מעדיף לשבת ולכתוב שירים".
אבל גם אתם שינית כיוון במוזיקה. שני השירים הראשונים באמריקה, "טודו בום" ו"סלסולים" בגרסה אמריקאית, לא השאירו הרבה רושם. לדעתי זה כי הם היו רכים מדי. השירים הבאים כבר הרבה יותר קשים, יותר לפנים.
"זה בדיוק מה שקרה. הבנו שהרכות לא נתפסת שם באותה צורה. שני שירים הראשונים היו בדיקה ומהם הפקנו לקחים. במצעדים שם זה רק שירים קשים".
בישראל זה בדיוק ההפך. אוהבים אתכם ילדים.
"זה נכון. בישראל מאוד אוהבים אותנו ילדים. זה לא היה מתוכנן ככה, אבל זה מה שיצא. אנחנו עם מאוד חם, מאוד שמח. דארק לא עובד כאן, ושם זה ההפך. כל הטקסטים זה החפצת נשים, סמים, דכאונות, זוועות, סיוטים, אלימות. בישראל זה הפוך לגמרי. רק שירי אהבה".
אז איך תסתדרו עם פיצול האישיות?
"בעיניי הוא מצוין, זה נותן במה לעוד דברים. מה שאי אפשר לעשות פה אפשר לעשות שם ולהפך מה שאי אפשר לעשות שם אפשר לעשות פה. זה מוריד מחסומים. אבל אני לא אשיר שם על דכאונות וסמים קשים כי זה לא אני, אני תמיד אהיה קרוב למה שאני באמת".
עם כל הכבוד, נראה לי שיותר דחוף שתהיו עכשיו בלוס אנג'לס. לא?
בן אל: "בסוף כנראה נצטרך לעבור לשם. לפחות לחצי מהזמן. זה לא יהיה לי קל בגלל הילד".
סטטיק: "אנחנו לא משם. אנחנו ישראלים. כרגע העשייה שלנו פה מאוד חשובה לנו. אנחנו לא מרגישים שמיצינו פה, אבל גם מדברים כל הזמן על זה שבשביל באמת להצליח שם צריך לעבור לשם. זאת הצעה שעלתה על הפרק. זה היה לדעתי קורה אם לא הייתה קורונה. וזה עוד יקרה".
צילום: תום סיימון | סטיילינג: איתי בצלאלי ומעוז דהאן | איפור: ערן ישראלי | שיער: אסי שדה | ע' סטיילינג: רותם כהן ושני לסרי