תום יורק הפתיע את כולם בסוף השבוע שעבר כשהודיע שאלבום חדש שלו זמין להורדה מהרשת תמורת שישה דולרים, דרך ענקית הטורנטים "ביטורנט". הסולן של רדיוהד, שזה אלבום הסולו השני שלו, בחר לוותר על הבילד אפ היחצני שהפך לחלק מובנה בתהליך השיווק ויצירת ההייפ סביב אלבום חדש, ופשוט הניח אותו על המדף הדיגיטלי בלי הקדמות מיותרות.
להכרזה על צאת האלבום צורף מניפסט צנוע בו כתב יורק שאם הניסוי הקטן שלו יצלח, אמנים יוכלו לשווק את מרכולתם דרך פלטפורמות הורדה פיראטיות באופן עצמאי לחלוטין, מבלי להזדקק לתיווכן של חברות התקליטים. משהו בסגנון "אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". רעיון נחמד, אבל כזה שכנראה לא יחזיק מים. סביר להניח שהרוב הגדול של המאזינים עדיין יעדיפו להוריד את האלבום החדש של יורק באופן לא חוקי, ולא ברור איך פלטפורמה כמו ביטורנט אמורה להתחרות בשירות הורדות מבוסס כמו אייטיונז. אבל היי, זה לא היה אלבום של תום יורק אם הוא לא היה מגיע עם קונספט שיווקי יומרני שילך יד ביד עם הקונספט המוזיקלי היומרני לא פחות.
אין אזעקות ואין הפתעות
אז מה בעצם קורה באלבום החדש של יורק? אם לצטט שיר ישן של רדיוהד, אין אזעקות ואין הפתעות. נדמה שיורק, ללא ספק אחד החדשנים המוזיקליים הגדולים של שנות התשעים, ממחזר כבר שנים את אותה הנוסחה המוכרת, עם אותם באסים מאיימים שמבעבעים מתחת לפני השטח, מקצבים שבורים שמורכבים בעיקר מנקישות ומקליקים, ומעל הכל שירת הפלצט המיוסרת של הזמר האנגלי, שגם אם הוא היה שר את "יונתן הקטן", היתה גורם לאדם הסביר לרצות להתאבד.
Thom Yorke - A Brain In A Bottle from Scott Alexander on Vimeo.
כש"Kid A", אלבום המופת של רדיוהד, יצא בשלהי העשור הקודם, זה היה זעזוע אדמה בקנה מידה כל כך עצום, עד שאיים לחצות את מוזיקת הפופ לשניים – לפני "Kid A" ואחרי "Kid A". בהשוואה אליו, האלבום החדש של יורק הוא לא יותר מרעד קל בכנף. בזמן שחלף בין שני האלבומים הספקנו לראות את יורק הופך מבחור ג'ינג'י חביב ליצור תמהוני שרוקד כמו חולה פרקינסון אפילפטי ונראה בעיקר כמו גולום מ"שר הטבעות". אבל בניגוד לחזות שלו, המוזיקה שהוא עושה לא באמת השתנתה, וכשאתה עושה את אותה מוזיקה ניסיונית במשך יותר מעשור שנים, פתאום היא כבר לא נשמעת ניסיונית כל כך אלא סתם קצת משעממת.
ניואנסים מעניינים שלא מתחברים לשלם
אז נכון, יש קסם מסוים בשירים כמו "Brain in a bottle", עם הבאסים שמקפצים בין הרמקולים, אווירת הלו-פיי הפרנואידית, והטקסטורות המורכבות שמצליחות להיות סבוכות ומינימליסטיות בעת ובעונה אחת; או בקטע כמו "The mother Lode" שמהדהד את המוזיקה רדופת הרוחות של מפיק הטו-סטפ בוריאל, איתו יורק שיתף פעולה בעבר.
ובכלל, האלבום הזה מלא בניואנסים מעניינים, אבל בסופו של יום הם לא מתחברים לכדי תוצר שלם מושך מספיק. כמו אלפי ברגים במכונה שלא עובדת, האלבום של יורק לא מצליח להרקיד, לא לרגש ולא להצית את הדמיון. לפעמים, בקטעים כמו "There Is No Ice (For My Drink", טרק מינימל טכנו עייף בן שבע דקות, זה נשמע כאילו אפילו המוזיקה משתעממת מעצמה.
אם אתם מעריצים שרופים של רדיוהד, כאלה שמחפשים עוד מאותו הדבר, האלבום הזה יתן לכם את ליטרת הבשר שלכם, אבל אם מקוריות, חדשנות ולקיחת סיכונים זה מה שעושה לכם את זה, עדיף שתחפשו במקום אחר. בסופו של יום, ב-"Tomorrow's Modern Boxes" תום יורק לא מצליח לחשוב מחוץ לקופסה המודרנית, ועושה מוזיקה שנשמעת יותר כמו אתמול מאשר מחר.
Thom Yorke - Tomorrow's Modern Boxes, ** שני כוכבים
פעם אפקס טווין נחשב לגאון. פעם
אפקס טווין, המוכר ביותר מבין הכינויים הרבים של ריצ'רד די ג'יימס, הוא סוג של אל במונחים של מוזיקה אלקטרונית. אף אחד לא יודע עליו הרבה, אבל כולם סוגדים לו. קשה לחשוב על מפיק אלקטרוני יותר משפיע ואקסצנטרי, עקבי אבל ורסטילי מהיוצר הבריטי, שבמהלך יותר מעשרים שנות פעילות הגדיר מחדש ז'אנרים כמו אסיד האוס, אמביינט טכנו, דראם אנ' בייס, גליץ' ו-IDM (ראשי תיבות של מוזיקת ריקודים אינטליגנטית), ובעיקר הפיח רוח חיים במוזיקה של מכונות דוממות.
הווירטואוזיות המוזיקלית שלו עוררה המון קנאה והשראה, והרבה מהאלבומים שלו הפכו לקלאסיקות על-זמניות, סימפוניות של מוזרות אנלוגית שמצליחות להפעים בכל פעם מחדש. את השירים שלו אפשר להנחית בשיא המסיבה, לבסס עליהם תזות אקדמיות או להשמיע אותם במוזיאון. הם ירגישו בבית בכל מקום.
לאורך השנים היו הרבה שניסו להישמע כמו אפקס טווין, אבל אף אחד לא הצליח. ההשפעה העצומה שלו חלחלה עד לאמנים כמו קנייה ווסט שסימפל אותו בשיר "Blame Game" וסקרילקס שציין את אחד הקטעים שלו, "Flim", כאהוב עליו בכל הזמנים. אם כבר דיברנו על "Kid A", תום יורק אמר בעצמו שהאלקטרוניקה המעוותת של אפקס טווין היה ההשפעה הכי גדולה על האלבום ההוא. "אפקס פתח בפניי עולם אחר שלא כלל את הגיטרה החשמלית המזוינת שלי ופשוט כל כך קינאתי", הוא התוודה בראיון בשנה שעברה, וזאת לאחר שאפקס טווין כבר אמר בראיון אחר שהוא רחוק מלהיות מעריץ של רדיוהד.
כמה נקודות אור ותחושת אכזבה
שלוש עשרה שנה חלפו מאז האלבום הקודם שלו, וכולם כבר היו בטוחים שהוא נעלם לתמיד. בתקופה הזאת, כך סיפר לאחרונה בראיון למגזין "רולינג סטון", הוא התבודד עם אשתו ושני ילדיו בעיירה קטנה שמונה 300 נפשות בסקוטלנד והשתדל לנתק כל קשר עם העולם החיצון. ואז, באוגוסט האחרון, ספינת אוויר ענקית עם הלוגו המזוהה של אפקס טווין הופיעה מעל שמי לונדון, והשמועה על אלבום חדש החלה להתפשט. חודש אחר כך יצא "Syro", האלבום השישי של אפקס, ועולם המוזיקה זקף את אזניו.
האלבום החדש "Syro" במלואו
על איכות האלבום אפשר להתווכח. מצד אחד, נדמה שאף מנה שאפקס טווין היה בוחר להגיש לא היתה משביעה את הרעב שהתעצם במהלך יותר מעשר שנות צום. מצד שני, אחרי כל כך הרבה זמן, אפשר היה לצפות ממנו ליותר. בניגוד לאלבומים קלאסיים כמו "The Richard D. James Album" ו-"Selected Ambient Works" האלבום הזה רחוק מלהיות מאסטרפיס, ואין בו אפילו שיר אחד שמצליח לרתך בין פופ לאוואנגארד באותה שלמות צורנית שבה "Window Licker", לדוגמה, הצליח לעשות זאת.
יש פה כמה נקודות אור, כמו "Xmas_Evet10" (שם טיפוסי לטרק של אפקס), שמונה וחצי דקות של בייסליינים חומצתיים, סינתיסייזרים מהפנטים ומקצב שכל הזמן משנה צורה ומסרב להתקבע, או כמו קטע הסיום "Marchromt30A" שמורכב אך ורק מנגינת פסנתר רפטטיבית בנוסח בריאן אינו ומציוצי ציפורים מרוחקים. אבל רוב האלבום סתם מרגיש כמו פלאשבק נוסטלגי לרייב של אסיד טכנו משנות התשעים, וההאזנה אליו מלווה בתחושת האכזבה ששמורה לגיבורים מוזיקליים מהניינטיז שלא מצליחים לשחזר את ימי התהילה שלהם (מישהו אמר תום יורק?). החדשות הטובות הן שאפקס טווין כבר הכריז שזה רק האלבום הראשון מני רבים, ככה שיש עוד למה לצפות.
Aphex Twin - Syro, *** שלושה כוכבים
קאריבו ממשיך דרכם של תום יורק ואפקס טווין
אם למוזיקת האוס באמת היתה אומה, קאריבו היה הנפתלי הרץ אימבר שלה. האמן הקנדי, שעונה לשם ד"ר דן סניית' (יש לו דוקטורט במתמטיקה), פשוט יודע לייצר המנוני האוס סוחפים ומלודיים שמטיילים בנינוחות על קו הגבול שבין פופ, אינדי ומוזיקת דאנס. מהרבה בחינות, קאריבו הוא ממשיך דרכם של תום יורק ואפקס טווין. כיליד סוף שנות השבעים, אין ספק שהוא גדל על המוזיקה החלוצית של השניים. האופן שבו הוא מצליח לתרגם בקלות רעיונות מוזיקליים מורכבים לתוך תבניות מרובעות של מוזיקת מועדונים לא היה מתאפשר אילולא המחקרים המוקדמים של אפקס טווין בתחום, והשירה האנדרוגנית שלו מהדהדת את יורק באותה מידה כמו שהיא מעלה באוב את רוחו של המפיק האקספרימנטלי והזמר המנוח ארתור ראסל.
אלא שאיפה שיורק ואפקס טווין נכשלו, קאריבו עובר בהצטיינות. אלבומו החדש, השביעי בסך הכל והרביעי תחת השם קאריבו, אמנם לא מסמן תפנית סגנונית חדה לעומת האלבום הקודם, "Swim", אבל הוא כן מוכיח שהאמן הקנדי רק משתכלל עם הזמן. "Silver" היא פנינת פופ מועדונית שעשויה ללא רבב, איך שמוזיקת רדיו היתה נשמעת אם גלגלצ היו פותחים סניף על מאדים; שיר הנושא "Our Love" נשמע כמו קטע רייב אולדסקולי אבל מעודכן; "Second "Chance זורק פנימה גם קצת אר אנ' בי נשי, ו-"Mars", עם ליין הסינת' שנשמע כמו חליל חללי, הוא קטע כל כך טוב שזה מגוחך. יש גם כמה שירים חלשים יותר באלבום, כמו קטע הפתיחה למשל, ולעתים נדמה שהאופוריה שקאריבו מתמחה בה כמעט גולשת לסכריניות רגשנית, אבל בסך הכל "Our Love" הוא תצוגת תכלית של פופ אלקטרוני במיטבו, נטול יומרות, נוסטלגי ועתידני במידה הרצויה ובעיקר אפקטיבי להחריד.
Caribou – Our Love, **** ארבעה כוכבים