כשאנשים שלא מכירים את ואלרי חמאתי שומעים אותה מדברת בערבית הם מופתעים. "אני לא הערבייה שמדמיינים", אומרת חמאתי, "אני נראית כמו אשכנזייה צפונית. אני יודעת שככה יותר קל לחברה להכיל אותי. מראה חיצוני זה משהו שעוזר לכולם. זה מצחיק, יש אנשים שאני אומרת להם שאני ערבייה והם שואלים 'את יודעת לדבר ערבית?', וכשהם שומעים אותי הם בהלם, 'וואו, את ממש מדברת שוטף'. הם לא קולטים".
אבל חמאתי – שהפכה מאז השתתפה ב"הכוכב הבא" לאחת מהתגליות המוזיקליות הבולטות של השנה האחרונה – לא מנסה להסתיר את הערביות שלה מאחורי השיער הבלונדיני החלק והעיניים הירוקות הגדולות. "אני ישר אומרת שאני ערבייה, אף פעם לא חשבתי שצריך להסתיר. הרי למה שזה יפריע? גדלתי במסר של 'תהיי בן אדם טוב וכולם יאהבו אותך'".
כשחמאתי ניגשה לאודישנים ל"הכוכב הבא" – מסלול שהסתיים בהשתתפות בגמר ובזכייה במקום השני – היא ידעה שזה התיוג שלה. לדבריה, אין לה בעיה עם זה. "אני תמיד אהיה על תקן הערבייה", היא אומרת. "זה ריאליטי, אני יודעת את זה, ואני גם יודעת שזה משחק לטובתי. אני ערבייה, אין לי מה לעשות עם זה, זאת אני. אבל אני הרבה מעבר".
לא פחדת להיות על תקן הגימיק, התבלין הערבי לעונה?
"פנו אליי שלוש פעמים מההפקה ותמיד אמרתי 'לא' כי לא הייתי שלמה עם עצמי, לא גיבשתי לעצמי דעות וזהות. במדינה שבה את המיעוט, יש רצון להיטמע ברוב ולא להבין שזו הייחודיות שלך. למה אני צריכה לבלוט בכל מקום? אבל כשאת מגיעה לגיל מסוים ועוברת דברים, את מבינה שזו את, ושזו עובדה, אז אין לי ברירה אלא לתעל את זה לטובתי, וזה יתרון. ככה באתי ל'הכוכב הבא'".
את חושבת שנשים ערביות שהתפרסמו לפנייך סללו את הדרך עבור הרגע הזה?
"בטח. עצם זה שלנסרין יש להיטים עם משפטים שלמים בערבית שאנשים צורחים ברחובות זה ניצחון. זה להכניס את הערבית. אנחנו כאן, זה נוכח, זה קיים, אנשים שומעים את זה, מתעניינים במשמעות המילים".
אבל את שומעת גם ביקורת, בטח כשאת בפריים-טיים.
"אני באתי הכי מוכנה, כי אני חיה את הביקורת ביומיום. אני לא מישהי שמתהלכת ברחוב והכל רגיל. כשאני מדברת באוטובוס, המבטים מגיעים, זה מעניין אותם. אני רגילה לבלוט ולהיות בספוט, ואני חיה לצד איזושהי ביקורת. להגיד לך שטוקבקים לא חודרים? זה לא נכון. כמה חזקה שלא תהיי, זה משפיע. רוב התגובות הן מדהימות, לא הייתה תגובה של 'היא זמרת גרועה'. היו תגובות על מי שאני, כמו 'לא מגיע לה להיות פה', אבל לא האמנתי לזה. אם הגעתי למקום הזה וסובבים אותי אנשים ברמה כזאת מדהימה, אז כנראה שמגיע לי".
כשמישהו מגיב בשנאה אני לא כועסת
חמאתי, בת 22, נולדה ביפו למשפחה ערבית-נוצרית, בת בכורה מבין שלושה ילדים לאם יועצת מס ולאב יועץ הגירה ומאמן כדורסל. "גדלתי על תרבות ערבית, ואני חוגגת חגים נוצריים: פסחא, חג המולד, סילבסטר", היא אומרת. "אני חילונית, אבל אני מאמינה שיש כוח עליון – תקראי לו אלוהים, תקראי לו איך שאת רוצה. אני מאמינה שיש משהו גדול מכולנו".
ביה"ס הצרפתי ביפו שבו למדה משלב את שלוש הדתות. "ההורים שלי לימדו אותנו לא לשפוט מישהו על רקע של צבע או דת, זה אוי ואבוי, אין דבר כזה. הם היו אומרים לי 'את ילדה חכמה, אנחנו סומכים עלייך שאת תמצאי את האנשים הנכונים שיהיו סביבך. את אוהבת אותם? הם טובים אלייך? הם מכבדים? הם חברים טובים?'. מה זה משנה מה הדת שלהם?".
כל זה היה טוב ויפה עד שהגזענות החלה להרים את ראשה בבית הספר – ודווקא מהצד המוסלמי. "השייח' שלימד את התלמידים המוסלמים היה אומר שהנוצרים כופרים, 'אל תהיו חברים שלהם'. עשה להם שטיפת מוח. הם התרחקו, התאגדו ביניהם. בתור אחת שתופסת מעצמה אדם מאוד חברותי, פתאום הייתי לבד וזה היה לא נעים. אז פניתי להורים שלי, הצפתי את זה בבית ספר. אני לא סותמת את הפה. בהמשך השייח' נעצר ונכנס לכלא על הסתה. אני הייתי הראשונה לזהות את זה".
בעקבות המקרה עברה חמאתי לתיכון במרכז תל אביב. "הייתי מאוד אופטימית, חשבתי שכולם יאהבו אותי, והרוב באמת קיבלו אותי מאוד יפה. אבל לא למדו איתם ערבים מיפו, הם לא הכירו, ובמקום שאין הכרה יש דעות קדומות ויש סטיגמות. היו בנות שבהתחלה היו אומרות לי 'איכס מה את עושה פה', 'אני לא אוהבת ערבים', 'מבחינתי ערבי טוב זה ערבי בקבר', 'מוות לערבים'. היום זו אחת החברות הטובות שלי, והיא לא מאמינה שהמילים האלה יצאו לה מהפה. זה מה שלימדו אותן, הן לא ידעו משהו אחר. אבל כשהן הכירו את הבן-אדם ולא את הסטיגמה, הן ראו שאין לזה בסיס. זה רק מה ששומעים בחדשות ומה שמלמדים אותנו. וזה ככה לשני הצדדים".
ואיך זה לשמוע ש"ערבי טוב זה ערבי בקבר"?
"זה לא משהו שקל לשמוע, אבל מהר מאוד את מבינה שזה לא עליי, זה אישיו שגדול ממני".
את ההבנה הזו לקחה צעד אחד קדימה, כשבגיל 15 הצטרפה לתוכנית "קו הזינוק" למנהיגים צעירים של קרן רוטשילד. "היינו עשרה בקבוצה, מכל הלאומים והדתות. במפגש הראשון ישב מולי מתנחל שאמר לי 'מגעיל אותי להסתכל לך בעיניים'. זה היה קשה. אבל המנחה המהממת אמרה 'קחי נשימה עמוקה, בשביל זה אנחנו פה'. כמובן שכמו בסיפור אגדות הפכנו לחברים טובים. פתאום אני, אחת מתוך מגזר ענק, משנה להם את הדעה".
לא כעסת עליו?
"אני לא כועסת על מי שבא עם סטיגמה ומגיב אליי בשנאה, כי אני יודעת שזה בא ממקום של בורות, של חוסר אינטראקציה. הוא לא מכיר. זה כמו שבן אדם שלא פגש כלב בחיים יפחד ויחשוב שזו חיה מפחידה, ואז הוא יפגוש כלב ויתאהב ויחשוב שזו החיה הכי חמודה בעולם".
המיעוט של המיעוט
זמן לא רב לאחר מכן הביאה אותה ההשתתפות ב"קו הזינוק" למפגש עם גזענות שעליה כבר לא יכולה הייתה לעבור בשתיקה. "אני וחברה אתיופית הכנו מיזם על גזענות. דיברנו עם נורמן עיסא, עם לוסי אהריש, גייסנו אנשים. כשהצגנו את זה בפני המנהלת שלה בתיכון לבנות בחולון, היא אמרה שאנחנו מקסימות ואיזה כיף שיש נערות כמונו והעתיד מובטח למדינת ישראל, 'אבל יש בעיה שאת כערבייה תיפגשי עם התלמידות שלי. החברה שלך יכולה להעביר את זה לבד'".
איך הגבת?
"יצאתי בוכה. זו הייתה הפעם הראשונה שנעלבתי מגזענות. באיזה עולם אני חיה? אמרתי לחברה שלי שאני לא רוצה לעשות את המיזם הזה. וחברה שלי, המהממת הזאת, אמרה לי: 'תתאפסי על עצמך. בשביל המנהלת הזאת, בשביל האנשים האלה בנינו את המיזם. אם את מוותרת בגללה אז למה את פה?'".
המקרה הזה הביא את חמאתי למפגש ראשון עם המצלמות, כשהסיפור פורסם בערוץ הראשון. "היה לי חשוב לשים נורת אזהרה, שיש לנו אשת חינוך שחושבת ככה, אז אל תתפלאו אם הדור שהיא מגדלת יעשה דברים שלא כשורה".
ומה קרה אחרי השידור?
"הטלפון שלי קרס. אין חבר כנסת שלא התקשר אליי, מנהלי בתי ספר, כולם רצו שאבוא אליהם עם זה".
המנהלת התקשרה?
"לא. היא אמרה לחדשות 'אני לא מבינה מה הבעיה עם האמירה שלי. כמו שאני לא אפגיש את התלמידות שלי עם הקהילה הלהט"בית, ככה אני לא אפגיש אותה עם המגזר הערבי'".
חמאתי וחברתה, גדמנש קינדה, הוזמנו על ידי חברת הכנסת מירב בן ארי (אז בכולנו, היום ביש עתיד) לישיבה של ועדת החינוך בכנסת. "באתי אופטימית, אבל לא קרה עם זה כלום. ציפיתי שלפחות נפתלי בנט, שר החינוך בזמנו, שחרט על דגלו את הסיסמה 'אני הוא האחר והאחר הוא אני', ירים טלפון וינסה לשנות. יש לך הזדמנות, תרים את הכפפה ותעשה משהו. זה נשאר בגדר סיסמאות".
אי אפשר לפספס את הדעתנות של חמאתי. היא מספרת שחשבה להיות פוליטיקאית, אבל "הכוונות שלי טהורות יותר מהעולם הזה, ואין טהור ממוסיקה". בבוקר שבו אנחנו מדברות מופיעות בתקשורת ידיעות על רצח עאישה עבאדי בת ה-55 מג'דיידה-מכר – הנרצחת השביעית במגזר הערבי השנה. "זה נושא ממש רגיש אצלי", אומרת חמאתי.
את חושבת שיש הבדל בטיפול במקרים במגזר הערבי וביהודי?
"זה נכון בהתייחסות של החברה: האישה הערבייה שווה פחות, המשטרה סוגרת תיקים על ימין ועל שמאל 'כי זה על כבוד המשפחה' ואין מה לעשות. אבל אם זו אישה יהודייה זה אחרת. יש נטייה להגיד 'שיטפלו בזה בתוך המגזר, אין לנו מה לבזבז על זה אנרגיה'. אבל אישה היא אישה. ולהפך: במגזרים שאתם יודעים שיש בהם יותר סיכוי לאלימות, שזה יותר נפיץ – דווקא שם צריך לתגבר ולהעלות את המודעות, לתת דגשים ועזרה. כשאישה מתקשרת ויש לה תיק ברווחה, וכל הסימנים מובילים לאותו מקום, איפה אתם בתור המשטרה שאמורה להגן עלינו?".
יש עלייה במודעות לבקשת עזרה?
"הנשים של היום זה דור אחר, לא כמו של סבתא שלי ושל אמא שלי. הן יותר עצמאיות, יותר דעתניות, חיות את החיים שלהן באיזו צורה שהן רוצות. אני קוראת לעוד נשים שיאזרו אומץ לצאת ולעשות את מה שאת רוצה ולהגיד את הדעות שלך ולהיעזר באנשים חיצוניים כדי לצאת ממקום שמהווה לך סכנה. אני מברכת על זה ואני מוכנה להיות שם עבור כל אישה באשר היא".
אבל את ממש במיעוט.
"כן, בכל תחום אני במיעוט: אני אישה, ערבייה-נוצרייה ומוזיקאית. אני במיעוט של המיעוט. מוזיקאית? מה מוזיקה עכשיו? לכי תלמדי רפואה, תהיי רוקחת. בדיוק בגלל זה אני כאן, כדי לנפץ את הסטיגמה. אני לא מתכחשת לזהות שלי, אני לא אומרת שאני משהו אחר, אנחנו חיים גם ככה. זה לא רק הערבייה שהיא עקרת בית ולא רק הערבייה שהיא רוקחת ולא רק הערבייה שמתחתנת וטפו חמסה נרצחת על כבוד המשפחה. זה לא. אפשר גם אחרת, ובשביל זה אני פה".
להביא ערבית לפריים-טיים
באופן מפתיע ומעורר תקווה, את כישרונה המוזיקלי ואת קולה הייחודי גילתה חמאתי דווקא בזכות היהדות. כשלמדה בתיכון החליטה להצטרף לבני כיתתה למסע לפולין – עניין שעורר שאלות והרמות גבה – ובעידוד חברותיה הובילה את הטקס במחנה ההשמדה ושרה בעברית מול כל השכבה. "היה לי חשוב מלכתחילה לצאת למסע הזה. זה אבסורד בעיניי שלא אכיר את ההיסטוריה של העם שאני חיה בתוכו. ולראות את העיניים של הילדים שצקצקו רק על עצם היציאה שלי כערבייה למסע הזה, שאמרו 'מה יש לך לחפש שם?', לראות אותם בוכים ומתרגשים מהשירה שלי שם – זה גרם לי עוד יותר להבין את המשמעות השונה שזה מקבל. ערבייה שרה במחנות השמדה – זו הייתה אמירה. זו הייתה אחת החוויות הכי מרגשות ומטלטלות שעברתי. הקול שלי זה צינור, אלוהים מעביר דרכי מסרים לעולם, ואין משהו יותר טהור ממילים. כשאני פותחת את הפה ושרה זה יוצא הכי נקי, הכי מדויק, יותר מכל מילה שאנסה להגיד ואסביר".
איך הבנת שיש לך את הצינור הזה?
"מי שהיה אחראי על הניהול המוסיקלי של המסע היה הגיטריסט של אברהם טל. אני זוכרת את הפרצופים בחדר חזרות כששרתי. אז הבנתי שכנראה זה הייעוד שלי בעולם. אם ככה אנשים מגיבים לאיך שאני שרה, אם אני מצליחה להעביר את מי שאני בצורה הכי טהורה בעיניי, שזו מוזיקה, אז זהו".
שרת גם בטקסי יום הזיכרון?
"כן. מבחינתי כאב של אמא שאיבדה ילד בנסיבות טרגיות הוא כאב של אמא, לא משנה אם היא יהודייה או ערבייה. כמובן שיש עליי ביקורת ברגעים כאלה, אבל אני יודעת שאני פועלת מהמקום האנושי. אז המצקצקים יצקצקו, מבחינתי אני עושה את השליחות שלי שמניבה פירות".
אחרי שסיימה את התיכון בהצטיינות הבינה חמאתי שהיא חייבת לתת למוזיקה הזדמנות אמיתית. "ביקשתי מההורים שנה של חופש לפני שאני נרשמת לאוניברסיטה. אמרתי להם 'דמיינו שאני עושה צבא, ואז מתחילה ללמוד'".
בשנה הזו היא נרשמה לקורסים בבית הספר למוזיקה "רימון". "הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים מוכשרים, ושם גדלתי והתפתחתי ומצאתי את טביעת האצבע שלי. מורות שנקרו בדרכי התעקשו על הייחודיות שלי, על לשיר בערבית, להכניס את האלמנטים. בהתחלה התכחשתי אליהם כי רציתי להיות כמו כולם. אבל הן אמרו 'זו הייחודיות שלך', 'ככה את יכולה להצליח'. ואז הבנתי שאני הגימיק עצמו. כישרון זה דבר יפה, אבל כדי להצליח צריך בידול, ולי יש אותו באופן טבעי. פשוט התכחשתי אליו הרבה זמן, כי זה בא ממקום של רגשי נחיתות. כשהבנתי את העולם כמו שצריך והתעליתי על כל זה, הייתי במקום הרבה יותר שלם עם עצמי, ואז גם המוזיקה שלי הייתה הרבה יותר מדויקת".
הדיוק הזה הוביל אותה השנה לנבחרת של "הכוכב הבא". "בכלל לא חשבתי שהמסך יעלה באודישן הראשון", היא מספרת. "לא מתוך חוסר ביטחון שלי, אלא כי שרתי בערבית וזו טלוויזיה ולא בטוח שזה יתאים ויאהבו. אני זוכרת עד עכשיו את התגובות המאוד יפות של השופטים. אמדורסקי אמנם שם אדום, אבל הוא אמר שזה כי הוא לא הבין את השפה, ושאני זמרת מדהימה ומגישה מדהים. והשופטים האחרים אמרו 'שרת שיר שלם בערבית אבל הבנו כל מילה'. ריגשתי אותם בשפה שהם לא מבינים, וזה הכי ענק בשבילי. להביא את שפת האם שלי לפריים-טיים ערוץ 12. אם הייתי באה שנה קודם הייתי כמה שיותר משתכנזת, דואגת רק שלא יעשו ממני גימיק. לא הייתי מוכנה לשיר בערבית ולא עיבודים. זה שאיתי לוי בכה, וזה שנינט אמרה שהקול שלי חוצה גלגולים – אלה דברים שבחיים לא אשכח".
איך היה להתמודד עם הנבחרת הזאת כמישהי שרק לפני רגע גילתה את מתנת הקול?
"כל שלב בדרך מחזק לך את הביטחון, אבל את גם מתערערת בו-זמנית. המתמודדים מצטמצמים, רק הטובים נשארים, אז זה אומר שאני טובה. מצד שני, את אומרת 'וואו, איזה מתמודדים יש סביבי'. שלושת האחרים ברביעיית הגמר – תמיר גרינברג, שי המבר ומתן לוי – הם אמנים מדהימים. אנחנו חברים מאוד טובים".
את הזכייה במקום השני בתחרות היא רואה כניצחון. "אני חושבת שהזכייה שלי הרבה יותר גדולה מהמקום הראשון. זכיתי בדבר שהוא מעל לתוכנית ריאליטי – להביא את השפה שלי לפריים-טיים, לקבל תגובות כמו 'ערבית תמיד נשמעה לי שפת האויב ועכשיו כששמעתי אותך שרה, היא הכי יפה בעיניי בעולם'".
עד היום המקום השני הוכיח את עצמו, אולי אפילו יותר מהמקום הראשון. שי גבסו, הראל סקעת, מארינה מקסימיליאן בלומין, לי בירן.
"אני ניזונה מזה. רק תתנו לי את ה-99 הזה. אל תתנו לי 100, כי אז אני אתבטל. תנו לי 99 תמיד, שם אני הגרסה הכי טובה של עצמי. חוץ מזה, זה ממש לא משנה המקום. באתי לתוכנית בידיעה שזו תוכנית ריאליטי, ומשם אני הולכת לעשות מוזיקה".
אהבה או אבא
וחמאתי בהחלט מתכוונת לעשות מוזיקה. לפני חודש הוציאה סינגל ראשון, "ככה לוותר", שכבר צבר קרוב ל-2.9 מיליון צפיות ביוטיוב. השיר, שבו היא פונה לאביה ומבקשת ממנו לקבל את הגבר שהיא אוהבת, מבוסס על סיפורה שלה. כשהייתה בת 19 ניהלה מערכת יחסים עם גבר בן 25, אבל הוריה התנגדו לקשר. "הוא לא היה לטעמם, מכל מיני היבטים, אני לא יודעת למה", היא מספרת. "אולי איך שהוא התנהג, אולי כשאת כילדה את לא רואה וההורים רוצים לשמור עלייך. והוא היה גדול ממני, פער של שש שנים. הם מאוד רצו שאסיים את הקשר הזה, ולהורים שלי יש סיי גדול בחיים שלי, במיוחד לאבא שלי. יש את הרצון שלי להיות הילדה העצמאית הזאת ולפרוץ גבולות, ויש את המקום של אבא שמציב לי גבולות. הוא אמר 'למה את צריכה להכניס ראש בריא למיטה חולה? תחשבי על הילדים שלך, על העתיד'".
סיפרת כמה ההורים שלך גידלו אותך לאהבת האדם באשר הוא. הכל טוב עד שזה מגיע לאהבה רומנטית, בין בני זוג?
"אני מגיעה מתרבות שצריך לכבד הורים, וההורים שלי זה לפני הכל, הם גידלו אותי לתפארת. אולי בעתיד הדברים ישתנו. אני קודם כול מכבדת את ההורים שלי ולא אעשה דברים שיפגעו בהם. אבל, באותה נשימה, לא אעשה דברים שאני לא שלמה איתם. אנחנו מוצאים את האמצע, את האיזון. אנחנו בשיח מאוד פתוח בבית".
את שרה 'העולם שלו מול עולמי'. באילו שני עולמות מדובר? הוא היה יהודי?
"כן. אבל השיר לא קשור ללאום. זה על מערכת יחסים שההורים לא רואים לנכון, גם מבחינת הגיל וכל מיני סיבות. אני מקבלת המון תגובות מהומוסקסואלים, שהאבא לא קיבל את היציאה מהארון. אז הם פונים לאבא – אם זה הוא שבלב שלך, העיקר שתאהב".
ונפרדת כמו בשיר, בגלל שאבא מבקש ממך לוותר על האהבה? זה שובר את הלב.
"בעיניי הכל בולשיט, זה להתאהב בבן אדם, אם הוא אוהב אותי ומכבד אותי, אז זה מה שחשוב. אבל הקול של ההורים הוא מושרש והוא מהווה מחסום מלפתח רגש".
זו אהבה שתהיה בה מלחמה, אבל זה הדגל שהנפת בנוכחות בפריים-טיים.
"אז אני בוחרת את המלחמות שלי, האם זה שווה לי. זה כמו שאני לא אעשה עירום. אולי לי זה סבבה ואני שלמה עם עצמי, אבל זה יפגע בהורים שלי והם יחטפו על זה, אז אני לא אצטלם בעירום אלא בביקיני. זה לקחת את שתי הדעות ולהביא משהו באמצע. לא לוותר על עצמי, אבל גם לא ללכת ראש בקיר ולפגוע בהורים שלי".
וכשאת רואה מערכות יחסים של זוגות מעורבים, כמו לוסי אהריש וצחי הלוי או יוסף סוויד ועדי שילון?
"מבחינתי בן אדם הוא בן אדם, ואני לא מתאהבת בדת או בלאום שלו. אבל אני עדיין שמה כוכבית על זה שאני לא נווד בעולם, יש לי משפחה מאחוריי, יש אנשים שמייעצים לי ורוצים בטובתי. הם אומרים את זה ממקום של לשמור עליי, לחסוך לי כאב ראש, כי הם רואים מה קורה לזוגות מעורבים ולא רוצים שהבת שלהם תחטוף את האש הזאת. לי לא אכפת, אני יכולה להכיל את זה. אבל אני לא יכולה על המצפון שלי שההורים שלי יחטפו את האש. אז אם אני יכולה להקל עליהם, אני מקלה".
את עדיין גרה איתם?
"כן, בחולון. אני חושבת על לעבור לגור לבד, אבל זה יותר מסובך, זה לא נהוג אצלנו. במגזר את מתחתנת ואז עוזבת את הבית. אבל נבר סיי נבר, אני כאן כדי לעשות דברים אחרת".
אז אולי בסוף סיפור האהבה יושלם ואבא יגיד לך "יא בינתי, אם זה הוא שבלב שלך"?
"נחיה ונראה. כרגע אני מתמקדת בקריירה".
יש מחשבות על חו"ל? בכל זאת, את ממש העולם: ערבייה נוצרייה ישראלית, דוברת צרפתית שוטף, עם שם ומראה של המעודדת האמריקאית.
"אני רוצה להעז ולא לפחד מזה, רוצה לשבור את כל המוסכמות. החלום הגדול זה להופיע בסופרבול יום אחד. שם אני אדע שעשיתי משהו".
צילום: ערן לוי | סטיילינג: איתי בצלאלי | איפור: ערן ישראלי | שיער: אסי שדה | הפקה: רותם פנחס
ייצוג ואלרי חמאתי: רוברטו בן שושן, טדי הפקות | ניהול אישי: נדב גזונדהייט