קיבלתי מעל ומעבר לחלומות שלי, הוא הגשים לי אותם ביג טיים

השיר החדש של שלומי שבת, "רגעים", התמקם השבוע במקום הרביעי במצעד השירים המושמעים של הרדיו, כאשר לצדו ברשימה מככבים עדן בן זקן, עדן חסון וכרקוקלי והפשוטע. "את יודעת איזה ניצחון זה? איזה אושר פנימי זה?", הוא מתמוגג מאושר, "זו הרווחה, לא הכסף. אני ברשימה עם כל הילדים האלה. זה מחמיא לי לאללה". 

שבת מבין היטב את המשמעות. "לצערי, הרבה קולגות שלי לא נמצאים ברשימות האלה למרות שהם מאוד מוכשרים", הוא אומר. "לפעמים הזמרים של פעם לא מתאמצים, הם תקועים עדיין על פעם, וזה לא עובד ככה. אני מנסה לשלב ולהשתלב במה שקורה היום".

אתה חושש לאבד את הרלוונטיות?
"ביום שארגיש שאני טיפה לא רלוונטי או טיפה פתטי או טיפה הקהל לא יקנה כרטיסים, אני לא מוכן להיות בכוח במקום שלא רוצים אותי. תודה רבה, גם ככה קיבלתי מעל ומעבר לחלומות שלי, הוא הגשים לי אותם ביג טיים. קיסריה הייתה החלום הכי גדול שלי, אני לא אשכח את זה לעולם. אמרתי שכל מה שיבוא אחרי קיסריה כבר יהיה בונוס".

אתה הגעת בגיל 50 לקיסריה. היום כל זמר מתחיל מכריז על "סולד אאוט".
"לא הגעתי לקיסריה עם שיר, הגעתי עם שמונה–תשעה אלבומים, עם חתיכת ארסנל מאחוריי. לא היה לי אומץ לעלות לבמה הזאת לפני כן. כשהגיע הרגע, בגיל 50, שהרגשתי שאני יכול להצדיק את הזכות הזאת לעלות על הבמה – באתי וניצחתי. היום ילדים בני 19–20 עושים קיסריה, ולבי איתם".

למה?
"כשבגיל כזה אתה עולה לבמה עם שיר אחד, שניים, שלושה – אתה הרי יודע את האמת, שאין לך מה להציע. יש לך שלושה שירים, השאר זה קאברים ושירים שלא הצליחו. לקיסריה צריך להגיע כשאתה במצב של לברור מה לשיר. בתור זמר שניגן בתחילת הדרך הרבה קאברים של אחרים, אחד השיאים בקריירה שלי זה לשיר את כל ההופעה שהיא שלי, ואז עוד כשהקהל ניגש אחרי ושואל למה לא שרתי את 'שתדעי' או את 'תרצי בי'. זה הניצחון שלי".

בשלב הזה שבת מתחיל לדמוע. "אני באתי מהחושך אל האור. אני מתרגש לדבר על זה, זה עובר לי כסרט נע, כל הילדות שלי. ולהגיע לאן שהגעתי".

ככה זה היה צריך להיות 

שבת (68) גדל ביהוד וחלם לנגן בגיטרה מאז שהוא זוכר את עצמו. "הייתי לוקח מקל, שם עליו חוט דיג ומנסה לנגן עליו, העיקר שיהיה צליל", הוא נזכר. "בצילומים מהכיתה את רואה את כולם יושבים בידיים משולבות ורק אני עושה תנועה של גיטרה".

לא הייתה לך גיטרה אמיתית?
"אני לא בא מבית עשיר, אבא שלי עבד במפעל לקופסאות פח, התעורר בארבע בבוקר בכל יום כדי להגיע לאוטובוס של ארבע ורבע, אמא שלי עקרת בית, מי עכשיו יביא לי גיטרה? היה ילד אחד ביהוד שהייתה לו גיטרה. הוא לא היה מחובר לגיטרה, אבל להורים שלו היה כסף, אז קנו לו גיטרה והיא נשארה מעל המיטה. אני הייתי בא ועובד אצלם בבית ומכסח להם את הדשא רק בשביל שייתנו לי לנגן חצי שעה. זו הייתה התמורה".

איך ידעת לנגן?
"לבד, מעצמי. הייתה חנות אלקטרוניקה שהיו משאירים בה טלוויזיה דלוקה כל הלילה, ואנשים היו עומדים שם ורואים דרך חלון הראווה טלוויזיה. היו מראים את הביטלס, ואני הייתי עומד ומסתכל על ג'ורג' האריסון, מצלם במוח את האקורדים שהוא עושה ומביא את זה הלכה למעשה. הייתי רק מחכה לנקות אצל המשפחה הזו, לוקח את הגיטרה ומנגן. ואז הגיע הרגע הגדול בחיי, בר המצווה".

קיבלת גיטרה לבר המצווה?
"אז היה מנהג לחגוג ב'אולמי השושנים', 'אולמי דליה', כולם באים ורק הילד שחוגג סובל וישן על ארבעה כיסאות פלסטיק. תראי איזה חכם הייתי, אמרתי לאבא שלי: 'אני לא רוצה בר מצווה, לא רוצה אולם ולא רוצה שתבזבז, אני מוותר על זה ורוצה גיטרה חשמלית ומגבר'. ולמרות שהוא טורקי והקטע של הכבוד, הוא הסכים. נסענו לאלנבי וקניתי גיטרה, זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיי. לא פתחתי אותה שבוע מהפחד שיקרה לה משהו".

והתחלת ללמוד גיטרה?
"למדתי אצל גבי שושן. הוא לימד אותי את הבסיס, אבל הייתי – תרשי לי פעם אחת בחיים להשתחצן – הייתי כל כך מוכשר והייתה לי שמיעה אבסולוטית, וכל כך דרשתי שלא היה לו מספיק חומר ללמד אותי וכבר למדתי לבד. זו פשוט מתנת האל".

הגיטרה הפכה לחברתו הטובה ביותר, והשניים התחילו לסלול את דרכם המשותפת: הם התחילו בלהקות בית הספר וחזרות במקלטים, עברו דרך נגינה בחתונות והגיעו להופעות במועדונים. "עשיתי דרך נורא קשה", שבת מספר, "עברתי דברים מפחידים מאוד במועדונים. זה אנשים שיכורים שבאים ומבקשים ממך דברים ולפעמים אתה בכלל לא מבין את הכתב ולא נעים לך, אבל הם ישר כועסים ומתעצבנים, ובכל רגע אתה צריך לקריין מספרי רכב שחוסמים את הכניסה. מזלזלים בך". 

מתי הבנת שזה לא רק תחביב, שזו הקריירה שלך?
"השאלה היא ממתי סופרים – מאז שהוצאתי שיר ראשון? מאז שהתחלתי להרוויח כסף על מוזיקה? את הסינגל הראשון שלי הוצאתי בגיל 31. חייתי בארצות הברית חמש שנים ושם עשיתי את האלבום הראשון שלי, אלבום שבכלל נכחד, 'מן החושך חזרתי'. הוא התרסק לגמרי, ואני ביחד איתו. המבקרים כיסחו אותי, אבל ראיתי בכיסוח שלהם שמשהו כואב להם, שהם כאילו התאכזבו כי היה פוטנציאל. הסתכלתי על חצי הכוס המלאה, שלא הייתה כל כך מלאה, וזה דרבן אותי מאוד".

איך התמודדת עם הכישלון?
"להתרסק זה מרסק, הייתי במשבר מאוד קשה נפשית. איך לא הבינו את האלבום הזה? אז הייתה מוזיקה של מתי, אריק ושלום, ואני באתי עם משהו חדשני מארה"ב עם אפקט על התופים, ולא הבינו. שקלתי לחזור לארה"ב, מה יש לי לעשות פה? הייתי במקום מאוד נמוך, אבל בשביל זה יש אחים".

בשלב הזה אחותו של שבת, המוזיקאית והזמרת לאה שבת, צלצלה ואמרה לו שיש לה שיר בשבילו; המילים של מיכה שטרית, הלחן שלה. "ואז היא השמיעה לי את 'בגלל הרוח', ואני לא אוהב לפגוע, אז אמרתי, 'וואו, זה נחמד לאללה', אבל לא התחברתי בכלל. היא אמרה, 'תנסה, תקליט אותו', וחיי השתנו מאז. זהו, נגמר הילד מיהוד". 

זה שיעור חשוב, שגם אחרי כישלון אפשר לשנס מותניים, לא לוותר ולהצליח בגדול.
"היום, ממרום גילי ומהמקום שאני נמצא בו אומנותית, אני יודע שככה זה היה צריך להיות. אני חושב שכל דבר שמתחיל טוב – זה לא טוב. תראי את נבחרת ארגנטינה, שפתחה את המונדיאל בהפסד מטורף לקבוצה אבודה, וכולם חשבו ששם זה נגמר. ואז במשחק השני הם ניצחו בקושי, ובמשחק השלישי הם כבר נפתחו, וככה זה כל החיים שלי. נבנה בהדרגה. היום זמרים עולים ומתרסקים בשנייה, כל מיני פליטי ריאליטי, אף אחד לא חושב על הילדים האלה שמנפים אותם מתוכניות שירה והם מרוסקים נפשית, ויש מלא כאלה, אני יודע כי הייתי מנטור בריאליטי. נתקלתי בהרבה ילדים אבודים שחשבו ש'הנה הגיע הרגע, כי הוא הסתובב אליי ונתן לי קומפלימנט', ולצערי הרבה פעמים לא מתכוונים למה שאומרים, ולכן היה לי קשה שם ויש לי ייסורי מצפון".

מהאלבום הראשון שהתרסק הצליח שבת לחזור, כאמור, רק בגלל הרוח – ומאז התמקם בשורה הראשונה של המוזיקאים בישראל, הביא למרכז הבמה את המוזיקה הטורקית ושילב בטבעיות ובכישרון בין מזרח למערב. "אין לי קו, אין לי עמוד שדרה, אין לי סגנון", הוא אומר. "אחד יגיד זמר מזרחי, אחד יגיד דרום-אמריקאי, אחד יגיד בלדות".

זה זמר ישראלי, לא?
"אם לא היה שולחן, הייתי מחבק אותך. אני מאוד על התפר הזה. בבית שמענו בכוח מוזיקה טורקית ויוונית, ואנחנו בחדרי חדרים היינו שומעים את מה שאנחנו אוהבים. אבא שלי לא הרשה לשמוע מתי כספי וחוה אלברשטיין, ורצה הגורל ואני ואחותי היינו המעריצים הכי גדולים של מתי, מתי היה הכל בשבילי כשהייתי צעיר. לאבא שלי היה נוזל ריר מעצבים, 'איך אתה אוהב את המוזיקה הזאת, כלבלב הו בידי בם בם?'".

מעבר לסגנון המוזיקלי, המוזיקה שלך מלאה ברגש.
"יש המון-המון דמעות בקהל, וזה תמיד מרגש אותי, למרות שהם מדביקים אותי וזה קשה לשיר ולבכות. יש לי מלא שירים שקל מאוד לבכות מהם, 'אבא', 'אמא', 'תנו לגדול בשקט'. 'בגלל הרוח', נגיד, זה דווקא שיר מאוד אופטימי. אלה לא המילים, זו המנגינה שמרגשת".

לא מעט מהשירים שלך הפכו לקלאסיקות ישראליות, הם מצליחים להישאר רלוונטיים. על המוזיקה של היום יש הרבה ביקורת, בעיקר על איכות הטקסטים.
"כל אחד יכול לכתוב טקסט, אבל לא כל אחד יכול להלחין. פתאום כל אחד כותב, 'אתמול הייתי בבית, קרן השמש פגעה לי בשמש, אני פה אני לא פה', זהו, הופך ללהיט. מצד שני, זה נכון שתוחלת החיים של השירים החדשים קצרה, אבל גם אני כתבתי את 'החוף של טרפטוני' ובכלל לא התכוונתי לכתוב את זה, מה זה 'יא קה קה'? עשיתי משהו מהיר כי הייתי צריך להיכנס לאולפן, ואז מה נהיה? כל האלבום התרסק ורק השיר הזה הצליח, ואני בכלל ניסיתי להחרים אותו, שמתי אותו רצועה מספר 16 באלבום כדי שלא יגיעו אליו. את מכירה את השיר שלי 'החוף של טרפטוני'?".

ברור שאני מכירה, שלומי. אתה חושב שמישהו לא מכיר את השירים שלך?
"לא יודע, אני בודק. לא כולם מכירים".

תמיד תשאפו למקום השלישי

השיר החדש של שבת, "רגעים", שכתבו לו אביב פרץ, דור מזרחי וגיא דהן, שהוא גם המפיק המוזיקלי של השיר, מתאר את האיסוף היום-יומי אחרי רגעים שמרכיבים את מסע החיים. כששבת נשאל מהם הרגעים המשמעותיים בדרך שלו שהגדירו אותו כאומן, הוא בוחר בשתי תשובות מפתיעות. "יש את זה שבחרו בי להיות מנטור ב-The Voice. אני לא איזה מוזיקאי מדופלם שלמד מוזיקה, אני כותב ומלחין בדרך שלי, ופתאום נהייתי שופט ונהייתי קובע. אבל לא הייתי טוב לרייטינג, רציתי ישר ללחוץ על הכפתור, לא ידעתי לעשות טלוויזיה ולשחק אותה מתלבט. עד היום אני בקשר עם לא מעט מתמודדים מהתוכנית. תראי את יובל דיין. יש כוכב ויש אומן, יש להיט ויש את יובל, שעושה אומנות ותישאר איתנו עוד הרבה שנים".

היית חוזר לעשות טלוויזיה?
"לא. אני פרשתי מהקטע של הפתטיות, אם לא תפרוש בזמן אף אחד לא יזכור לך את הטוב".

הנקודה השנייה ששבת בוחר לציין היא המופע המשותף שעשה יחד עם יהודה פוליקר ב-2015. "אם פוליקר, האורים והתומים של המוזיקה הישראלית, מוכן לעשות איתי מופע משותף – זה אומר שיש בי משהו. זה לא היה מובן מאליו בשבילי. וכמובן גם שיתוף הפעולה שלי עם פבלו רוזנברג. הוא הפך למשפחה, אני והוא זה קטע של אחים". 

שני ציוני הדרך שבחרת הם כאלה שקיבלת בהם הכרה. מה עם הבחירה בך להשיא משואה ביום העצמאות בשנה שעברה?
"הייתה ועדה שדיברה על כמה כוכבים, שאני אישית פחדתי מהשמות שלהם, ואני נבחרתי? הרגשתי שקיבלתי משכורת אחרי 40 שנה, וזו הייתה המשכורת הכי גבוהה שקיבלתי בחיים. זה היה השיא, אבל משם אני ממשיך הלאה ליצור מוזיקה. לא בשביל לקטוף הצלחות ופרסים, אני אף פעם לא זכיתי ב'זמר השנה', תמיד אני ליד. וזה גם מה שאני רוצה, וגם למתמודדים שלי בתוכנית הכנסתי לראש, 'תמיד תשאפו למקום השלישי או הרביעי'".

למה?
"כי אם ניצחת – משם מתחילים רק דברים לא טובים. יש הרבה אומנים שחצו את הקו הלבן מוקדם מדי, והיום הם כבר מבולבלים ועושים טעויות. כשאתה במקום השלישי–רביעי אתה תמיד תרצה לתקן כדי להגיע למקום הראשון".

זה לא מתסכל, להיות תמיד כמעט?
"להיות במקום גבוה ברשימת הזמרים המושמעים – בשבילי, בשביל שלומי שבת, אני מקום ראשון. אלו שזכו הם כוכבי-על, אני לא רוצה להיות במקום הזה. זה בא עם ציפיות, של החברה מהם ושלהם מעצמם, וזה בא לידי ביטוי בלעשות שטויות, ואני לא בנוי לשטויות, אני עם רגליים על הקרקע, אין אצלי שטויות. אני מתעורר מוקדם כל בוקר, אין אצלי אלכוהול, ג'וינטים, שונא את זה. אני שותה תירוש בקידוש, לא יודע מה זו בירה, אין. לא יכול להשתטות אף פעם, אני משעמם לאללה. אין לי עגילים, אין לי קעקועים, אני לא מעניין".

היום מוזיקה מגיעה הרבה פעמים עם כוכבנות, אירועים, השקות. מה דעתך על זה?
"אני אף פעם לא מרגיש סלב. אני לא הולך למסיבות, לפתיחות, להשקות, זה הכי דוחה והכי שקר בעיניי, ואלו שחוגגים יום הולדת פעמיים ושלוש בשנה כדי לקדם מועדון חדש שנפתח, למה שאלך לשם? להשתתף בשקר?". 

אתה מקשיב לזמרים הצעירים של היום?
"אני יכול לדבר איתך על עומר אדם שעות, הוא תופעה הזמר הזה, כל כך מוכשר, זה כוכב. אבל האמת היא שאני עובד כל הזמן, כשאני ברכב אני מנצל את הזמן לשמוע את השירים שאני מלחין וכותב, אני כאילו מתחפש למאזין. אני גם חייב לפתוח את לבי בפנייך, יש לי אוטו שאני לא יודע איך מדליקים את הרדיו שם, לא יודע איך מעבירים".

יש השלכות לקורונה?
"מבחינתי יש את שלומי של לפני הקורונה ושלומי של אחרי הקורונה. אני אחרת לגמרי. התבגרתי, קשה לי יותר פיזית. היום התנועה יותר איטית, חוסר שיווי משקל, הבזקים כאלה של חוסר זיכרון. לפעמים בהופעה אני מפחד, כשאני שר אני חושב, 'תיזהר לא לשכוח'. מצד שני ציינתי 40 שנות קריירה, וואלה, לא צריך שהכול יהיה אותו דבר כמו שהיה. והנה אני עדיין מתראיין בגלל שיר חדש שיצא, אני ממשיך לעבוד. אני בחיים לא נהניתי מההצלחה. בתקופות שהגעתי לזהב ופלטינה לא נהניתי מהרגעים האלה, עבדתי כבר על האלבום הבא".

אז הקורונה הביאה איתה הזמנה להוריד את הרגל מהגז, ליהנות מהנוף בדרך?
"אני לא מוריד את הרגל מהגז, היא יורדת לבד. אבל כן להתחיל קצת לראות את כל העצים ששתלת. לא להיות חזיר על הופעות, להתחיל ליהנות גם מהתוצאות וגם מהנכדים שלי, שאם את שואלת אותי מה הרגע הכי משמעותי בחיים שלי, זה הנכדים שלי. כשהייתי בבית חולים, בין חיים למוות, אביהו בישר לי שיש למיכל אשתו בן בבטן, וזה אחד הדברים שעזרו לי לנצח במלחמה הזאת. זה אולי קצת פרימיטיבי, אבל אני מאוד אוהב שיש המשכיות למשפחה. ללאה יש בת, לאחי יש שתי בנות, ואביהו הוא הבן היחידי במשפחת שבת שיכול להמשיך את השושלת, והוא הביא שתי בנות, ופתאום הוא התקשר וסיפר שהם מצפים לבן – וזה נתן לי כוח. נכדים זה אושר צרוף שאני לא יודע להסביר אותו, זה נחת, זו נחלה. מי שמגיע למצב שיש לו נכדים זו פריווילגיה שאלוהים נתן לו".

הרבה אבות היו חוששים שהחברה תסתכל בעין עקומה על אישה שאין לה זוגיות.
"אבל אין. לא מצאה. משהו לא הסתדר, היום זה מקובל מאוד והכל בסדר, אני בכלל לא מודע לזה שזה נראה לאחרים מוזר, זה נראה לי הכי טבעי בעולם. אז יש לי ילדה שהביאה ילדה לבד לעולם, ומצד שני יש לי את אביהו, שנשוי למיכל הכלה המהממת שלי, ויש להם שלושה ילדים והם כביכול המשפחה הנורמטיבית, אבל מה זה נורמטיבי? גם הומואים מאמצים ילדים, וזה נורמטיבי. הכל נורמטיבי וזה בסדר. ודווקא עכשיו אחרי שהביאה ילדה לבד, היא בזוגיות. אבל אני לא רוצה לדבר על זה, זה שלה".

אתם גם עובדים ביחד, הילדים שלך הם זמרי הליווי שלך.
"הם שניהם אומנים כמו עוד אלפי הזמרים שהתחילו, הצליחו, נפלו. אביהו, הייתה לו התחלה ועלייה מטורפות, והסברתי לו: 'אם לא תעבור את כל מה שאבא שלך עבר, כל ההשפלות והעבודה הקשה, ולא לישון ולדייק בפגישות ולאהוב את העבודה וליצור ולהלחין ולקבל ביקורות וליפול ולעבור איומים והפחדות בהופעות – זה לא ילך, הבניין לא יחזיק, אין לו את הבסיס'".

חושבים ששם המשפחה פותח דלתות. זה לא מספיק?
"הרבה שואלים אותי, 'למה אתה לא עוזר לילדים שלך?'. מה זו השאלה הזאת? כל החיים האלה, כל הדבר הזה שנקרא 'שלומי שבת' זה בשבילם, זה רק לעזור להם, אבל מה לעשות שיש כאן זמרים וילדים מאוד-מאוד מוצלחים, אין מקום לכולם. את יודעת כמה שירים מגיעים בכל שבוע לרדיו? 350 מגיעים לרדיו, אז למה ששיר שלי בכלל ייכנס לפלייליסט?".

נפרדת מאמא שלהם לפני שנים. חסרה לך זוגיות?
"כשזה קורה זה קורה, זה לא משנה אם אני רוצה או לא רוצה. אני לא אעשה משהו כדי שזה יקרה, מה, אני אלך עכשיו למקומות של רווקים-רווקות? פעם כבר עשיתי פדיחה, שאלו אותי בכתבה על טינדר, ואני חשבתי שהיא מדברת על הביצה, אז רציתי להראות שאני מבין, אמרתי שאני מכיר. רק שאני מכיר קינדר, לא טינדר. בכלל, אני כבר לא נחשב רווק, אני רגע מדיור מוגן, זה לא רווק".

לחזור מהופעה אל בית ריק, הפער הזה בין האהבה שאתה מקבל מהקהל לבין הלבד בסוף הערב, לא מפריע לך?
"אני לא לבד, אני חוזר מהופעה עם המנהלת האישית שלי, ועד שאני לא מחליף לטרנינג ומוריד את האיפור ואת כל ההיי, היא לא הולכת. אז מה נשאר, ללכת לישון ולראות סדרה ולכתוב משהו ולנגן, וקצת טיקטוק. את מכירה את הטיקטוק? אני נחשפתי לאחרונה והתמכרתי לגלילה, ומצד שני אני נגעל מעצמי כי אני לא מצליח להיפטר מזה. אני לא מבין מה אנשים רוצים, למה בן אדם מסתכל על עצמו ומצלם את זה? מה המסר? למה אתה מצטלם ככה? לצערי, יש המון חברים וירטואליים שעוזרים לך לשבור את השעמום, אז אתה נאחז בהם". 

החברה נוטה לחשוב שמי שלבד בהכרח בודד ועצוב.
"ביום שאני אהיה עצוב תוך שנייה תהיה לי בת זוג. אבל אני לא רוצה את זה, אני מקנא ללבד ולשקט שלי, אני אוהב לישון לבד, שנים לא ישנתי עם מישהי. אבל זה הכל עניין של הרגל, ברגע שהיא תגיע, זה יסתדר. בינתיים סבבה לי, אני לא מרגיש שזה חסר לי, בכל המובנים. אני מוקף באנשים שאוהבים אותי, הכל בסדר, באמת. אני אף פעם לא לבד. גם כשאני לבד, אני אף פעם לא לבד".  

שלומי שבת יופיע ב-25.2 בהיכל התרבות בתל אביב, ב-19.1 בבנייני האומה בירושלים, ב-29.1 בהיכל התיאטרון בקריית מוצקין וב-16.3 במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע 

• שלומי שבת