"וואי, אני מתרגשת היום. קמתי בבוקר ואמרו לי שאני מקום ראשון במצעד, ואפילו לא ידעתי מה זה אומר. הכל חדש לי, זה מגניב". עטרה אוריה, הזמרת הצעירה שעומדת מאחורי השיר המצמרר "ילד מטרייה", משתפת בטבעיות בתחושות שלה בימים שבהם הקריירה מתחילה לנסוק, תוך שהיא משחקת בשתי הצמות הארוכות המבצבצות מתוך הקארה האדמוני שלה. יש קסם בעובדה שהיא עדיין לא מבינה שום דבר במצעדים; ניכר שהיא עושה את מה שהיא עושה לא בשביל להתמקם במקום הראשון, אלא פשוט כי זה מה שיוצא לה מהלב. "זו שפה שאני לא מכירה ואני אוהבת לגלות דברים חדשים", היא אומרת, ומוסיפה שלצד ההתרגשות מלוות אותה גם תחושות אחרות, נעימות פחות. "בפעם הראשונה שנכנסתי לאולפן הייתי כמו עכבר מפוחד. המפיק אמר לי, 'מה יש לך, את נורא מפחדת'. הרבה פעמים אני קודם כל מפחדת, ואחרי שאני בודקת את השטח אני יכולה להרשות לעצמי להיות אני. גם עכשיו אני מפחדת".
אוריה (27) למדה בבית הספר למוזיקה רימון וגם השתתפה בעונה השביעית של "הכוכב הבא", אבל את הפריצה הגדולה שלה בשבועות האחרונים היא חייבת דווקא לסרטון ביתי שהעלתה לטיקטוק לפני שנתיים ושבו שרה את "ילד מטרייה". הסרטון זכה להצלחה אדירה והגיע למיליון צפיות, אבל צופה אחד – חביב על אוריה במיוחד – פנה למנהלת האומנים רונית ארבל והמליץ לה להחתים את אוריה. זה היה שלמה ארצי. "כשפנו אליי מ-NMC לא ידעתי מי הם, אז אמרתי לא", מספרת אוריה. "אמא שלי אמרה לי שזו חברה ידועה וטובה, אז נפגשתי עם רונית והיא סיפרה לי ששלמה ארצי המליץ עליי. היא לא הבינה עד כמה זה בלתי נתפס בשבילי".
למה?
"כשהייתי בת 9 שמעתי את 'ירח' של שלמה ארצי, והיה לי רגע כזה מואר כמו בסרטים שפשוט אמרתי לעצמי, 'זה הדבר, אין משהו אחר, צריך לכתוב שירים'. מאותו הרגע התחלתי לכתוב. כשהייתי בת 13 התחלתי להלחין ולשיר אותם, לא כי חלמתי להיות זמרת, אלא כדי שישמעו מה כתבתי".
לפני שבועיים סגרה מעגל כשפגשה את ארצי, וקיבלה ממנו אישור נוסף. "הוא סיפר לי שמה שתפס אותו בשיר היה דווקא ההגשה שלי. הוא בכלל לא התעמק במילים. היה מגניב לגלות שהוא התרשם ממני כמוזיקאית".
עשיתי עבודה נהדרת
השיר יצא כסינגל בסוף יוני, ומיד הפך ללהיט. הוא מספר על שני ילדים מודרים חברתית שמוצאים נחמה זה בזה: עומר, "ילד מטרייה", הוא ילד שסובל מבריונות ואלימות, ומהילדה עטרה כולם מתעלמים. סוף הסיפור נותר פתוח – עומר מבקש מאלוהים "תעשה איזה נס ותיקח אותי מכאן", ולמחרת לא מגיע יותר לכיתה. "אני מקבלת המון תגובות", מספרת עטרה, "מילדים שעוברים חרמות, מההורים שלהם. בריונים לשעבר כתבו לי שהשיר נגע בהם, ומישהו אפילו סיפר לי שבעקבות השיר הוא התקשר לילד שהחרים בילדות וביקש ממנו סליחה".
מדהים שלשיר יש כזאת השפעה.
"אם הצלחתי לגעת גם במי שהשיר ביקורתי כלפיו, עשיתי עבודה נהדרת. יש בשיר הזה הרבה חמלה גם כלפי הפוגע. האנשים שעשו לי דברים רעים בתור ילדה, לפחות בחוויה שלי, לא היו ילדים רעים והם אנשים נהדרים היום. זה מאוד מורכב. אנחנו כמבוגרים צריכים ללמד את הילדים שהערך שלהם לא נהיה גבוה יותר כשהם מנמיכים את האחר".
השיח על חרמות ובריונות בחברה הישראלית אינו חדש, אבל בשנים האחרונות נדמה שהוא ער במיוחד. במרץ שם קץ לחייו אלרועי בן שבת, נער בן 13, אחרי שעבר התעללות חברתית קשה. "כל הזמן אומרים לי שזה שיר חשוב. כשכתבתי אותו לא חשבתי שהוא חשוב, אבל אז אמא של אלרועי כתבה לי שהיא מודה לי על השיר הזה. התחלתי לבכות וכתבתי לה שאני מקדישה את השיר לזכרו של הבן שלה, ומאז אני מבינה את החשיבות", אומרת אוריה.
את מאמינה שהשיר יכול לעשות שינוי אמיתי?
"אם ילד שמפחד לבוא לבית הספר יתפוס את עצמו עכשיו כ'ילד מטרייה', זה כבר הרבה יותר נעים מ'ילד מוחרם', ואפילו השינוי הזה משמעותי. האם ברגע אחד אנחנו יכולים לשנות את העולם בעזרת אומנות? לא. האם אנחנו יכולים לשנות רגע אחד בעולמו של ילד? כן, וזה הבדל נורא גדול. זה יכול להציל חיים".
דמותה של עטרה, הילדה המוזרה מהשיר, מבוססת כמובן על אוריה עצמה. "הייתי ילדה מאוד שקטה, מאוד לא אהובה בתחושה שלי, ולא רק בתחושה. אצל בנים חרם יכול לבוא לידי ביטוי באופן פיזי, כמו בשיר, אבל אצל בנות ההתעללות היא הרבה יותר נפשית. 'אנחנו לא נדבר איתך', 'אנחנו נברח לך', 'אנחנו לא נזמין אותך', 'אנחנו נעשה רשימה של מי הכי אהוב בכיתה ומי הכי פחות ואת תהיי אחרונה', 'נזרוק לך את הדברים', 'נזרוק לך את הילקוט', ואז את מקבלת עלייך את התפקיד הזה".
מה זאת אומרת?
"בתור ילדה לא אמרתי 'היי, זה לא פייר, למה עושים לי את זה?'. היה לי ברור למה עושים לי את זה. היה לי ברור שאני פחות, שאני מוזרה, פחות שווה ופחות מעניינת. ילד מוחרם מקבל את המציאות כמו שהיא והולך לבית הספר כל יום בתור התפקיד שלו. לפעמים הוא גם לא יפנה לעזרה עד שזה לא יגיע לשלב קיצון שבו הוא יתפרק נפשית".
גם היום את עדיין מרגישה תמיד שאת "פחות"?
"כן. אני תמיד מרגישה שאני מתחילה מאיזה מינוס ושאני צריכה לעבוד הרבה על עצמי כדי להגיע לנקודת ההתחלה וליישר קו. זה מאוד מקשה עליי ומעכב אותי, אבל זה מה יש".
"ילד מטרייה" הצליח מאוד בטיקטוק, ובכל זאת לקח זמן לשחרר אותו כסינגל. יכול להיות שזה בגלל התחושה הזו שלך – שאת מתחילה במינוס, וצריכה ליישר קו ולהוכיח שאת ראויה?
"אני כל הזמן מרגישה לא ראויה, לשום דבר בעצם. כשבן אדם נחמד אליי ברחוב זה מרגש אותי, זה לא מובן מאליו מבחינתי שמישהו מתייחס אליי יפה. זה לא צריך להיות ככה, זה לא נורמלי ואני יודעת את זה, אבל אפילו עכשיו כש'ילד מטרייה' נורא מצליח אני בודקת, 'זה מגיע לי? רגע, שנייה, תשמעו עוד כמה שירים ואז תחליטו, אתם ממהרים להתלהב'. מצד שני אני מזכירה לעצמי שהשיר נוגע והוא ראוי, וזה לא קשור אליי".
גם את ביקשת לפעמים מאלוהים שיעשה נס וייקח אותך מכאן?
"היו רגעים כאלה, אבל לא בהקשר החברתי. באיזשהו שלב התחלתי לאהוב את הלבד, זה קורה להרבה ילדים מוחרמים. בדידות זו חוויה קשה לילדה קטנה, אז כדי לא לסבול את מחפשת מה יפה בזה, ויש בזה הרבה יופי. מתישהו את מתיידדת עם הלבד, והוא נותן לך אפשרות לחשוב, להתבונן, להקשיב".
הלבד גרם לך לכתוב את השירים.
"כן, לא היה לי הרבה לאן לברוח, לא היו מסכים, יום אחרי יום הייתי חוזרת מבית הספר לימים לא פשוטים, לא תמיד היה למי לפנות והייתי פשוט בוהה בתקרה. זה מאלץ אותך להתמודד, אצלי זה היה ליצור. זה מילא את עולמי ופתאום לא הייתי לבד. ריגש אותי לקום בכל בוקר, כי היום אני אכתוב משהו חדש. עד היום זה מרגש אותי".
ילדה שאין לה בית
כשנחשפים לסיפור חייה של אוריה מבינים ש"ילד מטרייה" הוא רק קצה הקרחון. כשהיא נדרשת לנושא היא שואפת אוויר ומנסה לתמצת בנשימה אחת שנים ארוכות ולא פשוטות. "אני לא מרבה לדבר על זה", היא אומרת, מבהירה היטב את אי-הרצון שלה להתעכב על הפרטים, "בגיל 13.5 הרווחה הוציאה אותי מהבית. הייתי ילדה שאין לה בית ועוברת כל הזמן ממקום למקום, בהתחלה במשפחות קלט חירום ואז בפנימייה ואז במשפחת אומנה, ובקיצור, בגיל 18 הגעתי לרחוב. הייתי שם כמה חודשים, אני לא בטוחה אם זה היה חצי שנה או חמישה חודשים, זה היה ארוך מדי, כל יום ברחוב זה יותר מדי. זו הייתה התקופה הכי קשה בחיים שלי, ואני עברתי תקופות קשות. ואז אמא שלי המאמצת לקחה אותי אליה מהרחוב, והתחלתי לחיות".
בתור נערה לא היה לך בסיס יציב. נשמע קשה מאוד לחיות בתחושת תלישות.
"כן, נכון. הרגשתי שאין לי בית גם ברמה הפיזית וגם ברמה הפסיכולוגית, כי גם אם הייתה לי בשלב מסוים קורת גג, בכל רגע יכלו להגיד לי 'שלום ותודה'. הייתי צריכה לשמור על עצמי כל הזמן, להיות במגננה, ובמקביל גם לנסות לפתח קשרים".
בשלב הזה מפנה עטרה את מבטה ולוחשת, "אני לא רוצה לדבר על זה. לא בא לי. בא לי לדבר על משהו אחר". אני מציעה שנדבר על אמה המאמצת, אבל הזיכרונות שנגענו בהם מכאיבים, והדמעות מגיעות. היא נושמת עמוק ושוב לוחשת, כאילו לעצמה, "אוף, לא בא לי. סליחה".
הסיפור שלך מעורר השראה. אולי בעתיד יהיה לך קל יותר – לא קל, אבל אולי נוח יותר – לספר אותו דרך המוזיקה?
"ברור לי שיום אחד אני אכתוב על זה. כבר יש לי שיר שנוגע בעבר שלי, אבל באופן שבו אני רוצה לספר אותו. אני עדיין לא רוצה שהחוויות הקשות והפרטיות שלי יהיו נחלת הכלל, זה עדיין גורם לי לבכות. אני עוד לא בשלב של לדבר על זה ולהזמין אנשים להיות חלק מזה, אני עדיין מעבדת את זה ויש לי עוד עבודה לעשות בשביל לגדול מזה".
סיפור האימוץ של אוריה מדהים בפני עצמו. כדרת רחוב בת 19 התראיינה בתוכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות". אמה המאמצת, זוהר אוריה, ראתה אותה בתוכנית, איתרה אותה בזולות של ירושלים ואספה אותה אל ביתה. "היא החליטה שלא הגיוני שדבר כמוני נמצא ברחוב, והיא באה לקחת אותי", מספרת אוריה.
מה חשבת כשהיא הגיעה?
"שזו אמא שלי".
הלב נפתח מיד?
"כן. היא סיפרה לי שבפעם הראשונה שהיא ראתה אותי שרתי לה שיר שלי, והיא ידעה שיש לה מוזיקאית. אני לא זוכרת את זה, כל התקופה הזו מאוד מטושטשת אצלי. תוך כמה ימים עברתי אליה. לא הפכתי להיות הבת שלה מיד, פשוט חשבתי בלב שהיא אמא שלי. אחרי כמה שנים החלפתי את השם בתעודת הזהות לשם שלה".
איך אחרי שנים של חוסר ודאות אפשר לסמוך על סוף כזה הוליוודי? האמנת שהפעם זה לתמיד?
"לקח זמן. כשאתה יוצא מהרחוב אתה יוצא קצת שבור. מה זה קצת? אתה יוצא שבר כלי, לוקח זמן להרכיב. אבל אני לא איבדתי אמון בבני אדם בשום שלב בחיים שלי, זה נס. עם אמא שלי קרה לי משהו שהוא מעבר, יש בינינו אנרגיה מסוימת, אני מרגישה שהנשמה שלי מחוברת לשלה. אי אפשר באמת להסביר את זה, אף אחד לא יבין את זה. היא מרגישה את זה, אני מרגישה את זה, זה כאילו הנשמות שלנו מכירות".
אמה, זוהר, היא יוצרת קולנוע, בימאית ותסריטאית, והיא גם זו שאחראית על הקליפים שלה. "היא גאונה והיא עושה קולנוע מדהים", אומרת אוריה. "היה לי ברור שיש לי את האישה הכי מוכשרת, שהיא אמא שלי, שתצטרף אליי כשאוציא את השירים. עכשיו צילמנו את הקליפ הבא שלי, 'אני לא צריכה ארמון'".
את עדיין גרה איתה?
"לא, אני בת 27, אני גרה עם החברים הכי טובים שלי. אין לי הרבה מערכות יחסים, אבל אלה שיש לי מאוד חזקות, והחברים שלי הם המשפחה שלי. אני גרה קרוב לאמא שלי ואנחנו כל היום ביחד, אני בגדול חיה את החלום שלי. יש לי אמא ויש לי חברי נפש, אני לא מרגישה לבד בעולם, לא מרגישה בהישרדות יותר".
הילדה השקופה מבינה שחשוב שיראו אותה
כשאוריה מדברת קשה להתעלם מהדיסוננס הגדול שבין החשש שלה להיחשף לבין העיסוק שבו בחרה, שדורש מהאומן להציב את עצמו במרכז. "פרסום וחשיפה הם הדברים שהכי מפחידים אותי במקצוע", היא מסכימה, "אומנות רוצה שיראו אותה, אבל הרבה אומנים לא רוצים שיראו אותם, ושם יש קונפליקט. לא בא לי שיראו אותי, כשעוצרים אותי ברחוב אני מגיבה לפעמים בבלבול, זה מאמץ בשבילי, אבל אני מתאמצת. הייתי יכולה רק לשחרר שירים או לכתוב לאחרים ולא להתראיין, אבל אני מבינה שזה חשוב, ששני הדברים תומכים אחד בשני, שיש כוח בזה שיראו אותי, שאני אדבר. הבנתי שלשם אני הולכת ושאני צריכה להתמודד ולהתגבר על הפחד שיש לי מפרסום, כי אם זה לא נכון לך נפשית אז את לא יכולה לעשות מזה קריירה".
זו סגירת מעגל חשובה. הילדה שלא ראו אותה מבינה שחשוב שיראו אותה.
"אני מבינה את זה, אבל אני עדיין לא מרגישה את זה. זה משפט מדויק וחשוב שצריך להתעכב עליו. אני אעבד אותו בקצב שלי".
לאודישן ב"הכוכב הבא" הגעת בלוק צבעוני מאוד. היום קשה לזהות שאת אותה בחורה.
"הרגשתי שאני זקוקה לצבעים כדי שישמחו אותי, והיום הצבעים הם כבר בפנים ואני לא זקוקה להם חיצונית. בגלל שאני נורא רגישה, אני הרבה פעמים צריכה משהו פיזי כדי להרגיש אותו נפשית. עכשיו הצמות, למשל, ממש נותנות לי ביטחון. כשאני צריכה להיאחז במשהו אני יכולה להיאחז בהן".
היום היא מתפרנסת מהוראת שיעורים פרטיים במתמטיקה. "מוזיקה מתנהגת כמו מתמטיקה", היא מסבירה, "ואני גם משחקת שחמט. כשאני נתקעת בשיר וצריכה למצוא את השורה המדויקת אני הולכת לשחק שחמט וזה עוזר לי, כי התהליכים במוח דומים, זה מאמץ מחשבתי שדומה למהלך הבא בשחמט".
סליחה על השאלה, אבל מאיפה הבחורה שגרה ברחוב יודעת מתמטיקה?
"אני חכמה, תמיד הייתי. גם כשהייתי ברחוב לא הפסקתי ללמוד. הייתה בירושלים ספרייה ציבורית והייתי יושבת שם בכל שעות הפתיחה. כדי לצלוח את הרחוב אתה חייב להיות חכם, וזה רק מעיד עד כמה אני חכמה, חזקה ואמיצה".
מתי למדת לראות בעצמך גם את הצדדים הטובים והחזקים?
"אני בן אדם חיובי. מאז שאני זוכרת את עצמי יש בי משהו בפנים שמאמין שהעולם הוא טוב. העולם מסקרן אותי ואני מלאה בפליאה, וגם כשהכל קורס מסביב, מתפורר, אני עומדת על העיגול שלי והוא לא זז. הכוח הזה מניע אותי קדימה כל הזמן".
האמונה הפנימית שלך וראיית הטוב במה שיש, זה השפע.
"אני לא צריכה הרבה כדי להרגיש שטוב לי. יכול להיות שזה קשור לזה שלא היה לי כלום, אבל העושר שלי קיים בהודיה על מה שיש לי, וזה מספיק לי. הדברים שמשמחים אותי וממלאים אותי כבן אדם הם נורא פשוטים. לכתוב שירים אפשר בכל מקום ובכל זמן, לקרוא ספר משמח אותי, שיחה אמיתית עם בן אדם ממלאת אותי, ואם יש לי אוכל במקרר וגג מעל הראש, אז מה עוד? אני מאושרת. אני מלאה. יש לי הכל".
את נכנסת לעולם חומרי ותחרותי שאנשים בו נמדדים בכסף, בלייקים, במכוניות, במותגים.
"זה לא מעניין אותי. זה כל כך לא מה שאני. אני מקווה שזה לא יעסיק אותי גם בהמשך, מקווה שהנפש שלי תישאר נקייה".
מה יהיה בהמשך?
"שירים, ועוד שירים, והופעות. בגדול להתפרנס ממוזיקה ולעבוד בה. מה שמנחה אותי זה הרצון לכתוב את השיר הכי טוב שאני יכולה לכתוב, וכבני אדם זה אף פעם לא נראה לנו מספיק טוב, אז אנחנו ממשיכים לנצח. אני מאחלת לעצמי שאף פעם לא ארגיש שכתבתי את השיר הכי טוב שאני יכולה לכתוב".
איך את עכשיו, בסוף הריאיון? עדיין מפחדת?
"לא יודעת, זו שאלה שהפסיכולוגית שלי שואלת. אני מטופלת כבר שנים ולא אפסיק לטפל בעצמי. כל בן אדם צריך לטפל בנפשו, זה ערך עליון. בריאות פיזית ובריאות נפשית לפני הכל".
התשובה אולי ברורה מאליה, אבל עם מי היית רוצה לעשות דואט?
"עם שלמה ארצי, ברור".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: אסף דויטש | שיער ואיפור: יקיר בן זקן | הפקה: טל פוליטי