רק ארבע שנים עברו מאז שעדן בן זקן עלתה לבמה באוברול מנומר, וצחקקה כל הדרך עד למקום השני ב"אקס פקטור". בעונה החדשה שתחל בקרוב, היא כבר שמשה המחליפה של שירי מימון, כשזאת כרעה ללדת. מאה מליון צפיות יש בערוץ היוטיוב שלה, 227 אלף מינויים. לשלמה ארצי יש רק 146 אלף. לעידן רייכל 109. השבוע יוצא האלבום השלישי שלה "לזאת שניצחה". בשיר הנושא את אותו שם, בן זקן שרה בלב שבור לבחורה ש"ניצחה אותה" ובעצם גנבה לה את הבחור. זאת בלדה עוצמתית וקורעת לב, כמו שבן זקן יודעת. הבעיה היחידה היא שעם כל הכבוד לשיר, בן זקן היא זאת שניצחה. את כולם.
לא שזאת תחרות. אבל בזמן קצר מאוד, בן זקן שברה את כל המחיצות האפשריות. האלבום הראשון שלה, (כמו שכתבתי ממש כאן), שינה את כללי המשחק. לגלגלצ לקח כמה חודשים לעכל אותה, אבל מאז הם הפכו אותה לכוכבת הכי אהובה עליהם. בתוך המהפכה שהובילו סטטיק ובן אל, היא הצליחה למצב את עצמה כדמות הנשית. המילה מזרחית או ים תכונית, כבר כמעט ולא נאמרת בהקשר שלה.
הנה פרט מעניין: בן זקן בת 23, עומר אדם הוא רק בן 24 (כן, כן, הוא התחיל כזכור לפני גיל 16). אדם ובן זקן, שניהם בצמרת רשימת האמנים המצליחים בישראל כרגע. והם בני פחות מ-25. ושניהם כבר לא מתויגים. לפני שבוע הזמינו "מכבי שירותי בריאות" 5000 עובדים לבריכת הסולטן בירושלים לערב חברה. האירוע כלל שתי הופעות, בזו אחר זו, האחת של עברי לידר, השנייה של אדם. בזמן שברדיו עדיין מתווכחים, בעולם האמיתי, שבו כסף עובר מיד ליד, השילוב של אדם ולידר נראה טבעי לגמרי ונחשב "ערב פצצה". הקהל לא ידע את נפשו מרוב הנאה.
ועוד משהו שהגיע הזמן לומר: המילה הכי חשובה והכי מוסתרת במוזיקה הישראלית היא "ניהול". כל הקריירות המוצלחות, כל הקריירות שנמשכות שנים ארוכות, הן תוצאה של ניהול נכון. כשרון הוא עניין חשוב, גם היכולת לשיר יפה נהדר ולרגש. אבל הצוות שמוביל את האמן, ועושה בשבילו את הבחירות חשוב לא פחות, ומשלב מסוים, חשוב אפילו יותר מהאמן עצמו. כל הקריירות המפוספסות בישראל, מכילות גם טעויות ניהול איומות. ובן זקן היא דוגמא מעולה לכך. המנהל שלה לירון פרנקו, שמקבל גם את התואר "מנהל רפרטואר" הוא בעצם האחראי לזה שגם האלבום השלישי של בן זקן עומד להיות הצלחה עצומה.
יעקב למאי, שעובד איתה באולפן הוא זה שמלמד אותה לשיר. למאי הוא האיש הכי חזק במוזיקה הים תיכונית, ואין מי שלא מקשיב לו. את הקפיצה ביכולת השירה שלה, בן זקן חייבת בעיקר לו. אבל כמו שכולם יודעים בסוף הכל נגמר בבחירת השירים. ופרנקו הוא בעל כשרון מצוין בתחום הזה. "רציתי" היה הסנונית הראשונה מהדיסק הזה, אחריו בא שיר הנושא, ובשיא הקיץ נוסף "כולם באילת". בדיסק עצמו, שלושת השירים האלה מופיעים בסוף. זה לא מאוד חשוב בעידן הסטרימינג, כי במילא רוב הקהל שומע רק להיטים, אבל יש בזה אמירה.
עד היום היה מקובל בארץ ובעולם, שהשירים הפותחים את האלבום הם הלהיטים הגדולים. אז זהו, שכבר לא. את האלבום פותחים אצל בן זקן השירים שיהיו בקרוב להיטים. אלה שעשו את העבודה, וכבר כולם מכירים, יחכו להם בסוף, כהדרן. יש בזה גם הפגנה של בטחון עצמי גדול. אנחנו יודעים שיש עוד מלא שירים שתאהבו. הנה בואו תשמעו אותם. ואכן יש מה לשמוע. פותח את האלבום "בוא ניסע לים", להיט נוסף של אבי אוחיון. בלדה מזרחית קלילה, עם הפקה יפה. אחריו "קח לי את הלב", להיט באווירת "דספסיטו" של אופיר כהן עם ביט אלקטרוני אופנתי שהוסיף ינון יהל. וכך ברצף.
אחד הרגעים המעניינים באלבום הוא הפתיח של "צועקת", בלדה טובה של צ'ולי זכאי. אלי קשת שהפיק, בחר לפתוח את השיר עם פסנתר "Someone Like You" של אדל. ופתאום מתברר שהמרחק מהבלדות הגדולות של העולם לאלה של הים התיכון, הוא לא כזה עצום. לא ש"צועקת" הוא באמת תחרות לבלדה ההיא של אדל, אבל גם לא צריך להתבייש. ועוד לא אמרנו כלום על עדן בן זקן הבחורה הצעירה והחמודה, שאיכשהו נראית תמיד מבסוטה. שלמרות ההצלחה נשארה מאוד בגילה, ולא הפכה למישהי שיש לה דעות על כל דבר שזז. שתמיד תענוג לראות אותה אם זה בטלוויזיה או בפגישה מקרית. ובעיקר שהצליחה לשמור על הקסם הבתולי הלא מתאמץ שהפך אותה לכוכבת בן לילה, על הבמה ההיא.
לזאת שניצחה את האלבום, אבל לא את הבמה
אלא שאחרי שסיימנו עם כל המחמאות, ונהנינו מהאלבום החדש, צריך גם לומר את האמת האחרת. הצוות של בן זקן אולי יודע לבחור שירים, אבל כשזה מגיע להופעות חיות, יש שם בעיה גדולה. הייתי בתחילת הקיץ בהופעה של בן זקן בקיסריה, וזאת הייתה אחת ההופעות המאכזבות והבעייתיות ביותר שראיתי שם בחיי. ולכן, באהבה גדולה, אני חושב שצריך לשלוח למחנה עדן קריאת התעוררות. כי בסוף זה יתפוצץ לכם בפנים. מה שאני ראיתי בקיסריה היה פשוט חלטורה. בכל מובן.
קודם כל מבחינה טכנית. מסכי וידאו דלים, שלחלקם גם היו תקלות טכניות בזמן המופע. להקה קטנה מאוד, באופן יחסי. בניית ערב משונה שאין בה סדר נכון של שירים ואין בניית מתח וקצב. אבל הבעיה העיקרית היא עדן עצמה. יש הבדל גדול בין לשיר שיר על במה ובין להחזיק באמת ערב. אייל גולן הוא דוגמא מצוינת. לקח לו שנים להשתחרר על הבמה ולהפוך מאחד ששר, למופיע כריזמטי שמחזיק את הקהל בקצה האצבע. לבן זקן אין כרגע כלים להחזיק ערב, איש לא ישב איתה ולימד אותה איך עושים את זה.
לדוגמא: כבר בשיר הראשון, בחלוף כמה שורות, בן זקן הפנתה את המקרופון אל הקהל ונתנה לו לשיר כמה שורות. שזה כאילו מרגש, כי הקהל שר איתה מהרגע הראשון, אבל זה גם בדיחה, כי הקהל בא לשמוע אותה. בהמשך הערב, וזה כבר היה ממש משונה היא ביצעה לראשונה על במה את "רציתי" שיצא באותו שבוע, ושוב, במקום לתת ביצוע נהדר, כי מיד סובבה את המיקרופון לקהל, מתפעלת מזה שהם כבר קלטו את המילים. אלה פשלות הכי ברורות שנובעות מחוסר נסיון וחוסר הבנה של כללי ההופעה.
בן זקן לא הסתדרה כל הערב עם הרמקול באוזן. היא הוציאה והכניסה אותו, סדרה אותו מחדש. קצת לא נעים להגיד אבל אי אפשר לעקוף את צמד המילים "לא מקצועי". כבר בשיר השלישי היא הזמינה לבמה בחור להצעת נישואין. איש לא הכין את הרגע הזה בצורה נבונה. לקח לו דקות ארוכות להגיע לבמה. זה היה בתחילת הערב ולכן הקהל עוד כל לא היה זקוק להפסקה כזאת. זה נראה משונה, לא לעניין ובעיקר הפיל את כל האנרגיה ברגע.
ערב בקיסריה צריך במאי. ובוודאי אם מדובר באדם צעיר נטול נסיון. צריך ללמד את עדן איך עומדים על במה, איך הולכים על במה, איך בונים מתח מול הקהל, איך הופכים מאחת ששרה לדיווה. אפשר סתם להתחיל בזה שבן זקן תלך להופעות של ריטה או מירי מסיקה או עברי לידר או אייל גולן או שלמה ארצי ותלמד שעור. לא להציץ. שתלך ותשב מופע שלם בקיסריה. מהתחלה ועד הסוף. וכמובן הכי נכון לשכור שירותים של מישהו כמו צדי צרפתי או דורון מדלי. יש אנשים מאוד מקצועיים בתחום הזה. שתשאל את משה פרץ, והוא יספר לה איך צרפתי שידרג אותו. שלא לדבר על חווה אלברשטיין כשהיתה בגילה של בן זקן.
מאחר שהיא לא הייתה בלהקה צבאית אין לה בכלל תפיסה של "מופע" וזה מאוד בולט. ולא שהיא לא שרה יפה. יש המון רגעים נפלאים במופע, שבהם אתה לא מאמין כמה זך ויפה הקול שלה. אבל המופע כמופע לא מנצל את זה. ובסוף קל לזהות תחושה של אכזבה בקהל. בקיסריה התארח אצלה יוסי שטרית. הוא זמר מצוין אבל הוא רחוק מהכוכבות של עדן, ובכל זאת, בקטע הקצר שלו הוא הצליח לייצר אצל הקהל הרבה יותר אנרגיה ומתח, ממה שהצליחה עדן בכל שאר חלקי המופע. ואני כבר לא אכנס להחלטה התמוהה שלא לשיר את "מנגינה", לטעמי השיר הכי יפה שלה ואחת הלהיטים הגדולים שלה. קצת מוקדם בשלב הזה לוותר על להיט כל כך מג'ורי, וכמובן מאכזב.
כדאי לקחת דוגמא מעומר אדם. במקור הוא עמד על הבמה כמו בול עץ. והאמת היא, שגם היום הוא לא מהמשוחררים טבעי. ועדין ברור שיש שם צוות מקצועי שעובד איתו על כל פרט. ובפעם האחרונה שראיתי אותו, במופע המשותף עם משה פרץ, הוא כבר היה ממש משוחרר ונראה היה שהוא סוף סוף מרגיש בבית על הבמה. גם הוא וגם עדן לעולם לא יהיו משה פרץ, ובכל זאת.
נדמה לי שעדן, בשלב הזה, לא סקרנית מספיק ולא מבינה את העולם הזה של מופעי במה. היא בשלב הבסיסי הזה שבו היא עוד לא מפנימה כמה היא לא יודעת. הצוות שלה גם הוא, לא מפוקס על העניין הזה. ורק לדוגמא, את השורה הראשונה בקיסריה מילאו בנזוגה של בן זקן, שוקי, וחבריו. חלקם איחרו בשעה, חלקם באו והלכו. הם אמנם הרימו לה, ומחאו לה כפיים, אבל התחושה היתה של חפלה משפחתית. איך נאמר זאת בעדינות, זה מה זה לא מתאים.
אלה הכרטיסים הכי יקרים באולם, אלה הכסאות שכל הצופים למעלה ביציע רואים מה מתרחש בהם. ואין מצב שיש שם שכונה של החבר'ה. אצל שלמה ארצי למשל, לעולם ישבו שם קוני כרטיסים שמיהרו לרכוש אותם בכסף רב. את חבריו וידידיו והמפורסמים שהזמין, הוא מפזר בשורות 4-8, זה מספיק קרוב, והוא יכול גם לרדת ולשיר איתם, אבל השורה הראשונה היא קודש לאנשים שבאו להנות.
מאחר שאני באמת אוהב את עדן ואנשיה, ומעריך אותם, אני אעבור פשוט לפנייה בגוף ראשון. עדן, לירון, ועופר (מנחם, היח"צן) היקרים. חברים, אתם חייבים להתאפס. יש פער גדל והולך בין עדן של ההקלטות, היו טיוב והרדיו, ובין עדן שעל הבמה. ומאחר שהכסף הגדול בישראל הוא מההופעות, אז חייבים לשדרג הכל ומהר. אם עדן היא מלכה, אז בקיסריה על הבמה צריך לראות את זה. וכל האנשים שקנו כרטיסים, התרחצו יפה ובאו, צריכים להרגיש שמישהו מאוד התאמץ בשבילם. לעברי לידר לקח 15 שנה להרגיש נח על במה, אבל הוא עבד על זה כמו משוגע. אני מבין שגם עדן רק בתחילת הדרך, אבל השיפור יבוא רק אם כולם יבינו שיש בעיה ויחליטו שרוצים ללמוד ולהתקדם. אם זה ימשך ככה, זה ייגמר בבכי.