אלישע בנאי וחבר הילדות שלו דוד שיסל (הבן של צבי "אומר שקר לו בראש" שיסל, בוגר חבורת "לול") מגיעים לבר-מסעדה החדש שפתחו כשהם מתנשפים מריצה ונוטים לאחור בחיוך ניצחון ותנוחת סלפי, מגביהים בידיהם קופסת תותי עץ למצלמה של הסלולרי. "פילחנו תותים מהגן שהיינו בו ילדים יחד", מתוודה בנאי בחיוך ממזרי, שמשתלב היטב עם הרעמה הג'ינג'ית. תותי העץ האלה עשו את כל הדרך מגן הילדות של השניים במרכז תל אביב, מרחק כמה רחובות מכאן, כדי להיות מרכיב חיוני בקינוח שנקרא על שמם, "מוס שוקולד עם צ'אנקים של שוקולד בפנים ותות עץ שפילחנו מאשכול גנים", בבר-מסעדה החדש של אלישע בנאי וחבריו ברחוב יהודה הלוי בתל אביב – הוסטל 51.
"חבריו" הם שיסל ואיתמר לוי, שהוא גם המתופף של הלהקה של בנאי "אלישע בנאי ו-40 השודדים". אליהם הצטרפה גם דנה ינקלביץ', שהייתה בעבר הבעלים של בר "השסק" התל אביבי ומנהלת את המקום החדש. פתיחה של בר הפכה להיות תחנה שכיחה בקריירה של אמנים ישראלים, אולי מאז שהשפים נהיו הרוק סטארים של ימינו, וגם הדור החדש של הבנאים עושה עסקים ולא מתנצל. "אני לא מכיר הרבה חברים צעירים שעושים רק דבר אחד ובטירוף על זה עד סוף החיים. כל החברים וחברה שלי עושים כמה דברים כדי לחיות ולהתפרנס. דבר שני, אני באמת אוהב אוכל אז מצאתי מקום שאני יכול להתבטא בו אמנותית גם. לעוף עם עצמי".
בנאי בנה עם חבריו את דק העץ שאנחנו יושבים עליו, הרכיב את התפריט, והוא משמש גם כמעין מנטור לעובדי המטבח. לא אחת נקטע הראיון בשל משברים בהולים בתחום הקולינרי. באחת ההזדמנויות הוא נוגס בזנבו הפריך של צ'יפס ארטישוק ירושלמי, שמביא לו אחד הטבחים, ובעודו לועס מציין בטון בוטח, "נפלא, אבל 15 שניות פחות". "הדיוק זה העיקר", הוא מוסיף. בהזדמנות אחרת משבר של ממש מתפתח, כשמתברר שביצי הקוויאר אזלו כליל מטיב טעם, ובנאי נאלץ לעזוב כדי לכבות את השריפה. רגע אחד הוא מעביר שיחת מוטיבציה למלצרים ורגע אחר מדגים לטבחים איך להכין פולנטה במידת הפריכות הנכונה, או מפטיר בצחוק "אתה מפוטר" לכל עבר. ברור שהוא מושל בעניינים בטבעיות. "כשאני עושה משהו אני עושה אותו עד הסוף. אני גם חושב שבוס טוב צריך לעבוד יותר קשה מכולם".
מסעדנות זה עסק מסוכן והשקעה כלכלית רצינית. לא מרתיע אותך?
"זו באמת השקעה, אבל אנחנו כמה שותפים. האמת שאני ואיתמר בנינו פה הכל בידיים אז ההוצאה ירדה משמעותית. לא יודע, הכל יחסי. אני בטוח שאנשים משקיעים בטיול לחו"ל יותר כסף".
אז התוכנית היא להתעשר?
"ממש לא, לא מתעשרים מלפתוח בר-מסעדה. כסף מעולם לא היה משהו שמניע אותי, אם זה מה שהיה מניע אותי לא הייתי עושה מוזיקה. אני עדיין לא מבין שום דבר בעסקים, אני בן 26 והידע שלי לגבי ביזנס מאוד נמוך. בשביל זה גם נכנסנו לשותפות עם אנשים שמבינים יותר טוב מאיתנו. אנחנו בפן האמנותי, של המוזיקה והאוכל. כשזה מגיע לכספים אני רואה מספרים מול העיניים ומתחיל להתבלבל".
.כשאני שואל אם לא מתחשק לו לפעמים להיות דומה יותר לבני גילו, הוא מוחה. "מה גורם לך לחשוב שאני לא חי חיים רגילים?".
רוב האנשים בגילך לא פותחים בר מסעדה.
"הם גם לא מקליטים שני אלבומים ומופיעים בסרטים. כל אחד עושה מה שהוא אוהב".
לא כל אחד יכול לעשות מה שהוא אוהב. יכול להיות שאתה לא מודע לפריבילגיות שלך? "פתחתי מסעדה כי עבדתי מאוד קשה וחסכתי כסף בצד. לקחנו הלוואה. אין פה יותר מזה. נכון, לא כל אחד עושה מה שהוא אוהב. גם אני לא תמיד עושה מה שאני אוהב. ככה מצאתי את עצמי עושה שני אלבומים בזמן שאני עובד במטבח ומשלים הכנסה כדי לשלם שכר דירה. אבל גם כשעבדתי 12 שעות ביום לא היה דבר שיכול לעצור אותי מלחזור ב-12 בלילה הביתה ולנגן".
"שנייה אחי עם הבעיטה החברתית"
בנאי אכן עבד הרבה והספיק לא מעט. בגיל 26, הוא אחרי שני אלבומים עם השודדים שלו, והשלישי בדרך. בין לבין שיחק בסדרה "מקימי" בהוט, ובימים הקרובים יצא הסרט "תפוחים מן המדבר" (בקרוב גם כסדרה טלוויזיה בת 4 פרקים), על פי הסיפור הקצר והמחזה מאת סביון ליברכט, שבו הוא משחק את דובי, הקיבוצניק הצ'ארמר שמתאהב ברבקה אברבנאל החרדית. את אביו הנרגן בסרט משחק צבי שיסל, אביו של חברו הטוב. לבנאי חשוב להדגיש שהוא לא מולטי טאלנט מהסוג הנפוץ באזורנו, ויחסי הכוחות במשוואה שחקן/זמר/רב טבחים מאוד ברורים. בכלל, בשלב זה נשמע כאילו המשחק הוא מבחינתו השלמת הכנסה יותר מאשר אפיק התפתחות מקצועי. "שחקן זו לא הגדרה שהייתי נותן לי, אני לא שחקן בשום צורה", הוא אומר. "שמע, אני עושה מוזיקה. בשנה-שנתיים האחרונות, הסוכן שלי, מעבר לאחוזים המוזיקליים המעטים שיש לי, שולח אותי לאודישנים. האודישן הראשון שעשיתי היה ל'מקימי' והתקבלתי".
אתה מתאר את זה כאילו הלכת ברחוב וזה נפל עליך.
"האמת שספציפית במקימי רם נהרי הבמאי ביקש שאני אבוא. היה לי כיף וזו פרנסה טובה, עוד עבודה. עשיתי את זה ונהניתי. אני חייב להגיד שאני נהנה יותר מאחורי הקלעים על הסט מאשר לשחק. הצילום והבימוי עושים לי את זה יותר, אבל זה נחמד, למה לא, רצתי על זה. אין לי מה להפסיד. המוזיקה זה העיקר".
להשקה של הסרט, שהתקיימה כמה ימים אחרי פגישתנו הראשונה הוא התלבט אם ללכת. "אני לא אוהב לראות או לשמוע דברים שאני עושה, זה קצת מביך אותי. אני אגיד לך את האמת: אני בכלל חסיד של אקשן זול. אני חושב שבארץ נותנים הרבה יותר מדי מקום לקולנוע שעוסק במצב. כל העיסוק בדת, ביחסי ערבים–יהודים, זה פחות מדבר אליי. למה אי אפשר לעשות סרטי אקשן דבילים לאללה? החלום שלי זה להיות כוכב של סרט אקשן ממש מטומטם עם מישהי יפה לידי וחודשיים לגדל שרירים מטורפים".
ביום שאחרי ההשקה, בנאי כבר מדבר אחרת. "אתמול הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי על המסך. זה היה מאוד מביך, אבל אני חייב להגיד שאנחנו במדינת ישראל, וחייבים להתייחס ולשאוב השראה מהמקום שאתה פועל בו. אם הקולנוע הוא על דת, או על יחסי יהודים-ערבים, זה המקום שבו אנחנו נמצאים ובתוך המקומות האלה יש סיפורים יפים. בהוליווד הם חיים בתוך בועה נורא יפה של סרטים בחלל".
ובמוזיקה שלך? איפה החברה הישראלית נוכחת? זה השלב הבא בהתפתחות?
"השלב הבא בהתפתחות שלי כאמן זה דווקא להעמיק ולהיות עוד יותר אמיתי עם עצמי".
זה לא יותר מדי מרוכז בעצמך? הדור שגדל עלייך לא רוצה שתגיד לו משהו על החיים שלו?
"הם רוצים שאני אגיד משהו על החיים שלהם, אבל בסוף כל סיפור או שיר מתחיל ממקום אישי, ואז בא מישהו ושומע את השיר הזה, מתחבר אליו ובן רגע השיר הזה כבר לא שייך לאמן. אתה אומר לי, תן לי איזה בעיטה, איזה עוקץ. שנייה אחי עם הבעיטה החברתית, אני לא שם כרגע מבחינה מוזיקלית".
ומבחינה אישית, אתה מעורב במה שקורה? קורא חדשות?
"אני קורא ומזועזע, אבל כשזה מגיע לפן אמנותי אני נוטה בשלב הזה בחיים להתעסק בחיי היום יום שלי. לתוכם נכנסים גם עניינים חברתיים ויחסים של אהבה ושל השכונה ו'אין לי כסף בבנק' ושל 'בואנה, אני צריך לעבור ראיון' ו'אומרים עליי ככה'. אישי זו מילה מאוד גדולה".
_i.jpg "אלישע בנאי (צילום: אורית פניני)")
לא בטוח, כי לא כל אחד יכול להזדהות איתך.
"מוקי כתב את 'ילד של אבא' על הילד שלו אבל הנה כל מדינת ישראל התחברה לשיר. יש בזה מצב חברתי? לא, הוא כתב שיר על הילד שלו ועדיין כל אבא במדינת ישראל התרגש מזה".
הוא גם שר את כולם מדברים על שלום.
"בסדר, מוקי מאוד השתנה עם השנים".
"תפוחים מן המדבר", בדומה ל"מקימי", מטפל במפגש הלכאורה בלתי אפשרי בין העולם החרדי-ירושלמי לחילוני-קיבוצניקי והניצוצות שהוא מתיז. כמה וכמה מהחברים במשפחת בנאי המורחבת (אהוד, מאיר ואביתר) התקרבו לדת בשנים האחרונות. "אני אישית לא מוצא את עצמי מתחבר לדבר הזה בעומק. אני מצליח להבין למה בני אדם בוחרים בזה. בדת, יוגה או מדיטציה, בין אם זה למצוא את עצמך מחדש, ובין אם זה להיוולד למקום כזה. אני מצליח להבין ולהכיל הכל, אבל כרגע זה לא הכי מדבר אליי".
אז אתה מזדהה עם דובי, הדמות שלך בסרט?
"אני כן מזדהה עם דבר שנקרא אהבה", עונה בנאי, שקעקוע קטן של לב מעטר את אחת מאצבעותיו. "אהבה זה דבר שאי אפשר לנצח, ולא משנה אם אתה סיני, שחור, לבן ממרכז תל אביבניק קיבוצניק או ווטאבר. הסרט מדויק במובן הזה. אני מאוד מאמין באהבה".
והצלחת להמשיך להאמין בזה גם אחרי הגירושים של הוריך?
"ברור ששאלתי את עצמי את השאלה הזו, אבל מצאתי את עצמי מאוד אוהב, ואני כבר 4 שנים עם חברה שלי". החברה של בנאי היא סיוון מסט, שחקנית. השניים גרים יחד בתל אביב.
אתם כבר מדברים על חתונה?
"לא".
ומה אתה חושב על הקונספט באופן כללי?
"אני מאמין באהבת אמת, ראיתי 'הנסיכה הקסומה' הרבה פעמים. אני מאוד שם. לא יודע אם העניין הזה של חתונה וכל הטקס כרגע הוא בשבילי, לא חשבתי על זה. אני כן מאמין באהבה ולהשאר עם מישהי טיל דה אנד".
זו לא תפיסה קצת נאיבית מדי? אהבה זה לא רק סרט רומנטי.
"זאת כן, אני נאיבי ורומנטי".
"אלישע בא לפני בנאי"
בנאי מגלה חשדנות לא מוסתרת כלפי התקשורת. "your'e always the enemy" הוא מצטט בחיוך מהסרט "כמעט מפורסמים". שבע שנים מאז שהוציא את האלבום הראשון שלו, וכשמאחוריו רזומה מקצועי מכובד, מרגיז אותו העיסוק הממוחזר בהשתייכותו המשפחתית. "העורכת שלך בכל מקרה הולכת לתת כותרת שקשורה לשם בנאי או לבן של אורלי. כל ראיון הכותרת שלו היא אותו דבר, עם זה אני כבר מתמודד", הוא אומר כשאני מעלה את הנושא, "בוא בראיון עצמו נתרכז באמנות".
אתה כבר לא מעט שנים באור הזרקורים. עדיין לא נוח לך ששואלים על זה?
"בהתחלה ייחסתי יותר חשיבות לייחוס המשפחתי. כי גם מבחינה תקשורתית זה הדבר הראשון שאפשר להתביית עליו. בנאי בנאי בנאי, זילברשץ זילברשץ זילברשץ. היום אני חייב להגיד שאני נמצא במקום דווקא שלם ורגוע ביחס לזה. השם אלישע בא לפני השם בנאי. הכל טוב, יש כל מיני בנאי. כל אחד עושה את מה שהוא עושה, וזה כיף. יש גם דוד שופט, דודה שמתעסקת בפורומים של אוכל, דוד שהוא מלצר. כולה משפחה".
הוריו של בנאי, השחקנית אורלי זילברשץ וסולן "משינה" יובל בנאי, גרושים כבר מספר שנים. אביו נמצא בזוגיות עם הסופרת עמליה רוזנבלום (אחותו של עידו רוזנבלום ובתו של אדם ברוך) ולשניים נולד ילד בשם אהרון. "בגדול אני מאוד אוהב את אבא שלי ומעבר לזה שהוא אבא שלי הוא גם חבר מאוד טוב. מעבר לזה, כל שאלה אחרת על המשפוחה זה פשוט לא, אתה יכול לשאול אותי שאלות נפלאות על משפחה אבל על זה עם הפסיכולוג שלי, לא איתך".
יש לך פסיכולוג?
"מה פתאום. אני מסתדר עם עצמי".
לא היית רוצה לפעמים פשוט להגיח משומקום בלי הר הציפיות שכרוך בלהקליט אלבום כשאתה הנכד של יוסי בנאי?
"יש לי על הגב הר של ציפיות? לא סופר את ההר הזה. אני עובד מאוד קשה ובסוף כשאתה עובד מאוד קשה זה משתלם לך. אני מאושר מהמקום שאני נמצא בו ואני לא מאוים משום דבר. נטעתי את הדגל שלי עמוק באדמה. הוצאנו כבר שני אלבומים ובשלוש השנים האחרונות יש לנו כל חודש הופעה בתל אביב שמוכרת מעל 100 כרטיסים, טפו טפו טפו. את הדרך שלנו התחלנו בדיוק כמו כל להקה אחרת. הוצאתי כסף מהכיס שלי כדי להקליט אלבום".
בנאי עובד כאמור על אלבום שלישי. "האלבום הראשון שלי היה מאוד רגעי, כתבתי אותו מגיל 20 עד גיל 22. אין ספק שהוא היה בוסרי, כל דבר ראשוני הוא בוסרי וזה נפלא. האלבום השני הוא יותר להקתי, ודווקא באלבום השלישי אני חוזר למקום הרגעי והבוסרי, בניסיון לעשות משהו חדש".
יש אמן ישראלי שאתה מקנא בו? שהיית רוצה להיות במקום שלו?
"אני לא בן אדם כל כך קנאי, חוץ מלחברה שלי. אני מאוד מעריך את העבודה של אסף אבידן. הלוואי עליי. אני חושב שהוא עושה דרך מטורפת, אבל אני נוטה לא יותר מדי לקנא באנשים, כי אני אוהב את הדרך שלי ומאמין בה".
אז אולי תתחיל לשיר באנגלית.
"אתה לא רוצה לשמוע אותי שר באנגלית. אין לי מבטא, אחי. נולדתי בישראל, אני מגה ישראלי, אני מדבר בעברית, אני חולם בעברית וגם כשאני כותב שיר הוא יוצא לי בעברית. ללכת על משהו שהוא לא האמת שלך ואתה לא חי אותו זה לא שווה שום דבר".
"קיבלתי מלא כאפות"
בנאי במידה רבה הוא תוצר מובהק של הניינטיז - עם כובע המצחייה המשוך לאחור, נעלי האולסטאר האדומות, חפיסת הווינסטון לייט ההולכת ומתכלה במהלך הראיון ו"אחי" כמילת קישור לגיטימית. "גדלתי על צבי הנינג'ה, עמוס שוב והקומדי סטור", הוא מודה. אלא שהוא ילד ניינטיז לא רק באקססוריז המזוהים, אלא גם ביכולת שלו לצייר תמונת עולם פשוטה ומהירה. כך, הוא מדבר לפעמים על המוזיקה שלו במונחי אחדות העם בתוספת פאתוס של מערכת בחירות. "המוזיקה שלנו מדברת לכולם, גם באשקלון וגם בצפון. אנחנו לא להקה תל אביבית למרות שמנסים לקטלג אותנו ככה".
בנאי הוא גם תל אביבי מלידה וזה ניכר בחוסר המאמץ שלו, ובאופן שבו הכריזמה שלו נחה בנינוחות במרכז החדר. לעיתים הוא עיוור לפריבילגיות הברורות שנפלו בחלקו, אבל יש דווקא משהו גלוי ולא מתחנחן ברצון שלו להיות אהוד. "אני בן אדם רגיש, נפגע מדברים שכותבים עליי, לוקח ללב".
חשוב לך הדימוי שלך?
"לא, זה אני מול עצמי. אבל וואלה, כשאתה עובד קשה על משהו, יוצר עוד אלבום, עושה טלוויזיה, מופיע בכל הארץ ואז רואה כתבה שמבאסת אותך אז זה אותו דבר".
אולי לא קיבלת מספיק כאפות מהחיים?
"קבלתי מלא כאפות, תאמין לי, אבל כמה אפשר?".
בנאי הוא יציר הניינטיז גם במחויבות הלא מתפשרת שלו לרוק הגיטרות בעידן ביונסה וריהאנה. "רוק היום זה אנדרדוג", הוא אומר בהשלמה.
מבאס אותך לעשות רוק היום, כשאין צמח וערד? נורא קשה לבלוט.
"התקשורת שלנו היא נורא מוזרה. ברגע שבן אדם עושה מוזיקה אומרים לו 'היי, למה עשית מוזיקה? לך תבשל'. ברגע שאתה מבשל אומרים לך 'היי, אתה לא מבשל כזה טוב. לך תעשה מוזיקה'. ורק כשאתה מת כולם אוהבים אותך. את זה לא אני אמרתי, את זה ג'ון לנון אמר. תמיד היה קשה להצליח, אבל אם אתה מאדרפאקר אתה מצליח, אם אתה עובד קשה".
התחלת בלהקת רוק כבד ומהר מאוד שברת לכיוון המיינסטרים.
"להגיד שאנחנו מיינסטרים זה כמו להגיד שנירוונה מיינסטרים, ואני לא משווה. זה פופ רוק. גם בלר, אואזיס והרולינג סטונס, זה רוק אנד רול וזה מה שאנחנו אוהבים. העולם עסוק בקטלוגים מיותרים. אנחנו עושים מוזיקה, מה שאמיתי לנו. אם גלגלצ יקחו - אחלה".
אבל אם אתה צריך לבחור בין להיות דמות בסצנת האינדי לבין הצלחה והשמעות בגלגלצ אתה בוחר באופצייה השנייה.
"ברור, אני אוהב שאוהבים אותי, אני לא אוהב להיות מסכן. אנחנו לא אינדי, אנחנו להקת רוק שמנגנת רוק".
למרות התדמית הקרייריסטית של בנאי, שהתחיל לעבוד במטבח של יונתן רושפלד ב"הרברט סמואל" כבר בגיל 20, הוא מודה כי גם בו מכרסם לפעמים דחף הנדודים. "הייתי יום אחד שמח לעזוב הכל ולטייל בכל העולם".
אבל אתה לא יכול, כי כתבת באחד השירים, "גיל 24 וצריך להספיק". אתה במירוץ?
"אני במירוץ מטורף נגד הזמן. אני קורע את התחת מאז שאני מכיר את עצמי. תמיד רציתי להגיע רחוק בדברים שאני עושה וגם כשממש הולך אני אומר לעצמי: 'בואנה, הייתי צריך יותר'. אם יצא לי שיר מעולה ויש לו חצי מיליון צפיות ביוטיוב ומשמיעים אותו 7 פעמים ברדיו והאלבום עוד שנייה אלבום לזהב – אני אומר לעצמי הייתי צריך לעשות יותר. הצלחתי למלא את הבארבי, אני אומר לעצמי שהייתי צריך למלא את ההאנגר 11".
יש לך פחד שזה יגמר מתישהו?
"לכל אחד יש את הפחד הזה לא חשוב אם אתה מוזיקאי, סופר, אינסטלטור או כבאי. יום אחד אתה הולך להופיע בצפון הארץ ויש 200 אנשים וההופעה מטורפת ומפוצצת וכולם שרים את המילים ויום אחרי אתה נוסע לבאר שבע ויש 20 איש. זה החיים. סך הכל אני חושב שהחיים די יפים. אולי כי אני שומע הרבה ג'ורג' הריסון וג'ון לנון בזמן האחרון".